מחירות הפרט לעריצות המיעוט

(הארץ, 2.8.2018)

במידה גוברת הופך "ליברליזם" לשמה של ההשקפה שבה אוחזת אליטה גלובליסטית, בינלאומית, המבקשת לשחרר את עצמה מאחריות להמונים באמצעות פירוק הסדר הבנוי על מדינות לאום דמוקרטיות. פעמים רבות היא מכנה את עצמה "שמאל", אף על פי שרק מעטים מתוכה אוחזים במשהו שניתן לקשרו לסוציאליזם. איך, אם כן, הגענו עד הלום?

לפני חצי מאה הצירוף "שמאל ליברלי" היה נשמע לאוזן הישראלית כאוקסימורון. השמאל, היה ברור, הוא סוציאליסטי, ואילו הימנים, תומכי השוק החופשי, הם הליברלים. כשבאמצע שנות ה–60 קמה מפלגת גח"ל (גוש חרות ליברלים), שממנה נולד הליכוד, נראה היה טבעי לאנשיה — וגם למנחם בגין עצמו — שימין כלכלי וימין מדיני יהיו מאוחדים בהתנגדותם למפא"י. אבל בהדרגה, גם אצלנו וגם באירופה כבשו מונחים אמריקאים את השיח ושינו את הספקטרום כולו.

כל זה קרה רק אחרי שגם באמריקה המונחים הללו עברו מוטציה. ב–1955, כשלואיס הרץ חיבר את ספרו הקלאסי "המסורת הליברלית באמריקה", הוא לא חשב שהוא כותב על השמאל. הוא חשב שהוא כותב על המשותף לימין ולשמאל במחשבה האמריקאית. במונח "ליברלי" הוא התכוון לא רק לפילוסופיה הפוליטית של ג'ון לוק, וממשיכיו בעולם האנגלוסקסי (בנת'ם, סמית', פיין, ג'פרסון, מדיסון, מיל) אלא להשקפת העולם האמריקאית הבסיסית: אותה קומבינציה של אינדיבידואליזם, דמוקרטיה וקפיטליזם, שבעיני אמריקה הם פנים שונים של אותו דבר עצמו.

אבל מאז שלהי שנות ה–60 החלה הגלישה המושגית, שזיהתה במידה גוברת ליברליזם עם המטרות של מורדי שנות ה–60: התנועה לזכויות האזרח שנלחמה באפליה הגזעית, הגל השני של הפמיניזם, המאבק על זכויות ההומואים, ובעיקר המחאה כנגד מלחמת וייאטנם. בעיני הצעירים המורדים, כל אלה היו שלובים זה בזה, ומה שעמד בדרכם היה "הממסד" השמרני.

נאמן לשורשיו האמריקאיים, "השמאל החדש" שהתבגר אחרי שנות ה–60 החל לכנות "שמאל" לא את הסוציאליזם, אלא את הליברליזם במובן חדש זה, שהלם אותו עדיין. הוא נאבק יותר בשם חירות הפרט והאותנטיות האישית, ופחות בשם הסולידריות. לכן הוא התמכר יותר ויותר לפוליטיקה של הזהות, שהפכה למין רשת הסוואה. היא הסוותה את העובדה שהאובססיה עם זהות ואותנטיות אישית היא עיסוק אליטיסטי, שרק מתחזה לחמלה כלפי השוליים. הפוליטיקה של הסימבולי — כמה מבין מגישי הטלוויזיה יהיו שחורים, איך אכנה את נטייתי המינית, מי זכאי לכתוב את ההיסטוריה של הקבוצה שלי — תפסה את המרכז על חשבון הפוליטיקה של הממשי, ועל חשבון הדאגה לחלשים באמת. ביטול התמיכה הפדרלית לאמהות חד־הוריות בתקופת ביל קלינטון, לדוגמה, לא עורר מחאה של ממש בקרב אליטת "השמאל הליברלי". המחויבות התיאורטית למיעוטים שימשה מחסה להזנחתם בפועל. במציאות, הפוליטיקה של הזהות איננה האידיאולוגיה של השוליים. היא האידיאולוגיה של המרכז האליטיסטי, והיא משקפת ומשרתת את האינטרסים של האליטה החדשה, המכנה את עצמה "שמאל ליברלי".

מאחר ש"השמאל הליברלי" מדבר כל כך הרבה על מיעוטים, איחרנו לשים לב שהוא לא באמת מתעניין בהם. העיסוק במיעוט הוא אמצעי למטרה אחרת: דה־לגיטימציה של הרוב. זהו מאבק שיטתי ורחב היקף נגד כוחו, זכויותיו, וזהותו של הרוב הדמוקרטי.
המאבק הזה מתנהל בשתי שכבות. בשכבה הראשונה, היותר גלויה, האויב המסומן הוא הלאומיות. יותר ויותר מבקש "השמאל הליברלי" לצייר את הלאומיות, ולא רק את הלאומנות, כשוביניזם, כג'ינגואיזם, ואפילו כגזענות. כל גילוי של הזכות להגדרה עצמית לאומית חשוד מיד כראשית ה"פשיזם". "זכויות מיעוטים", בפי האליטה הזאת, פירושו הכחשה של אותן זכויות אצל הרוב. הרצון של הרוב לשמור על זהותו התרבותית ואורח חייו נתפס אצלה רק באמצעות הגילויים הקיצוניים והצעקניים ביותר, ולכן הוא מתואר באופן קטגורי לא כמימוש של זכות אלא כהפרתה: כאפליה או כשינאת זרים.
הצעקות "פשיזם, פשיזם" יוצרות את הרושם שזו התקפה של "השמאל" נגד "הימין". אבל ההתקפה אינה רק על הימין, כמובן. היא מכוונת אל מדינת הלאום עצמה: היא פועלת נגד האמצעי המעשי שבעזרתו רכשו רוב בני האדם במערב שליטה אפקטיבית פחות או יותר בגורלם.

וזאת אכן השכבה השנייה, הלוז הפנימי של מאבקה של האליטה החדשה להגמוניה: החתירה תחת הדמוקרטיה. פרויקט פירוק מדינת הלאום — מלמעלה בעזרת מוסדות על־לאומיים, ומלמטה באמצעות ההתקפה על האחדות (בשם הרב־תרבותיות) — מבקש להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הדמוס, העם, ושואף להעביר אותו לידיה של האליטה החדשה הזאת, שהיא משכילה ודוברת אנגלית רהוטה, אמידה וניידת, ולכן משוחררת מכבלי המקום. אליטה זו בונה את זהותה מתוך זיקה למקבילותיה במדינות אחרות, על חשבון השותפות עם אזרחי מדינות הלאום שמהן היא באה. היא שואבת את מקור סמכותה פחות מפרלמנטים ובחירות, ויותר ממוסדות בינלאומיים וזכויות אדם מופשטות, ששמירתן תופקד בידי "מומחים" מן הפקידות הגבוהה (משפטנים וכלכלנים, בעיקר). זעקתה: נאורי כל הארצות, התאחדו! (סביב האג, קרן המטבע ובריסל).

מאחר שבמערב אין אפשרות מעשית לקדם אג'נדה הדוחה במפורש את הדמוקרטיה, פיתחה האליטה הזאת רטוריקה כמעט אוקסימורונית, ולפיה הרוב הוא אויב הדמוקרטיה. הוא נמוך מצח, גזעני ושונא זרים (ביקורת שאותה אליטה נמנעת מלמתוח על המיעוטים, גם כשהם ראויים לה במובהק). ומאחר שהדמוס אינו דמוקרטי, הדמוקרטיה צריכה להשתחרר מעולו כדי להגן על עצמה מ"עריצות הרוב". זו הסיסמה שמצדיקה במשתמע את עריצות המיעוט. הרוב הדמוקרטי יתחלף במיעוט הטכנוקרטי והנאור, וסמכות המוסדות הנבחרים תדלוף בהדרגה למוסדות שאינם נבחרים.

אירופה מדגימה את כל זה היטב, לא רק בתיאוריה אלא גם במעשה: האליטה העשירה והניידת של אירופה הקימה איחוד על־לאומי שהמבנה המוסדי שלו מאפשר יותר ייצוג לאליטות מאשר לעמים. האיחוד האירופי פירק כמעט לגמרי את הגבולות של מדינות הלאום, ופגע קשות ביכולתם של האזרחים להגן על האינטרסים הכלכליים המשותפים שלהם, על זהותם התרבותית, ועל סגנון חייהם. כל ניסיון של האזרחים להשיב לעצמם מידה של שליטה בגורלם, למשל בסוגיות כלכליות או במדיניות הגירה, נפסל כ"שנאת זרים" ומוכתר כריאקציונרי גם כשאיננו כזה. לפיכך הוא הופך מיד להוכחה נוספת לכך שיש להגביל את כוחם הפוליטי של המוני האזרחים. כך כמובן הציגו האליטות הללו את הברקזיט.

זה לא מקרה. זו השיטה. שיח החמלה של האליטה החדשה, שמופנה רק כלפי זרים ומיעוטים, משמש הסוואה לאדישותה כלפי עניי עירה. אלא שעניי עירה, מהיותם נטועים במקום וכבולים ברובם לשפתם, משלמים את עיקר המחיר של ה"רב־תרבותיות", של ביטול הגבולות, של ייצוא המשרות, ולבסוף של ההגירה אל מדינתם. "בעיית דרום תל אביב" היא במובן זה גילוי מקומי של תופעה אוניברסלית: האליטה החדשה בכל המערב מתארת את הפקרת החלשים מקרב בני ארצה, כמאבק על זכויות אדם (של אחרים). משל כאילו הגירה חופשית לכל מקום היא "זכות אדם" אוניברסלית.

ומה שניכר באירופה, ניכר גם בארצות הברית, אם כי ייתכן ששם התופעה נבלמה: המפלגה הדמוקרטית נעשתה באופן בולט בבחירות האחרונות למפלגת האליטה הגלובליסטית. קלינטון עצמה נתמכה בכספם של בנקאי וול סטריט, התחככה בכוכבי הוליווד, דיברה בלהט על זכויות להט"בים ונגד הכללות ודעות קדומות על המהגרים, אבל התעלמה לגמרי מאלה שישלמו את מחיר ההגירה (כמו גם מרווחתם של המהגרים). דאגותיה הופנו לאקלים הגלובלי, ולא לשחיקת שכרו של ג'ו השרברב.
כל זה הוא משחק באש. כוון שהחלשים שעליהם ציוו לשתוק, אלה שכל תלונותיהם ורגשותיהם עברו דה־לגיטימציה תחת הכותרת "גזענות" (שוודאי אינה משקפת את עמדת רובם), עלולים להידחק בסופו של דבר לידיהם של הגזענים הממשיים, כפי שכבר קורה במקומות אחדים. כפי שכתב דיוויד פרום, "אם ליברלים יתעקשו שרק פשיסטים יגנו על גבולות, הבוחרים ישכרו את שירותיהם של פשיסטים כדי לעשות את העבודה".

האליטה החדשה לא משלמת את מחיר המדיניות שהיא מובילה — הרי בעיות ההגירה לא חודרות לטרקליני העסקים, לדירות היוקרה, ללשכות המנהלים וללימוזינות — וככל שהדבר היה תלוי בה, המדיניות היתה נמשכת. אבל בדמוקרטיה קשה להתעלל ברוב לנצח. לכן השאלה המהותית עכשיו היא מי יסייע להחזיר לאזרחים את כוחם הפוליטי שנגזל. במלים אחרות, השאלה היא האם יעמדו לשמאל המתון ולמרכז כוחם כדי לבלום את האליטה הזאת, או שבמבוכה ובבילבול (ובחרדה, שמא חלילה יכנו אותם "גזענים") הם יפקירו את ההגנה על הדמוקרטיה בידי הימין הקיצוני.

 


תזכורת:

מועדון רומא: ׳היכולת למשול׳

המשטר המבקש ‏להחליף את הדמוקרטיות הלאומיות

קריאה רלוונטית:

 

מועדון רומא: ׳היכולת למשול׳

מקור הפוסט:

מחירות הפרט לעריצות המיעוט (הארץ, 2.8.2018).במידה גוברת הופך "ליברליזם" לשמה של ההשקפה שבה אוחזת אליטה גלובליסטית,…

‎Posted by Gadi Taub on‎ יום שני, 13 באוגוסט 2018

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *