הולך וגובר הקושי לדבר על העולם כאילו היה שלם. אנו רואים את הופעתם של הסדרים אזוריים – או, ביתר שאת במזרח התיכון, אי סדרים – כל אחד עם המאפיינים שלו. ניסיונות לבנות מסגרות עולמיות נכשלים. הפרוטקציוניזם נמצא במגמת עלייה; הסיבוב האחרון של שיחות הסחר העולמי מעולם לא נשא פרי. קיימים מעט כללים המסדירים את השימוש במרחב הקיברנטי.

ישנן מספר סיבות מדוע כל זה קורה, ולמה עכשיו. עליית הפופוליזם היא בחלקו תגובה לקיפאון בהכנסות ולאובדן מקומות עבודה, בעיקר בגלל טכנולוגיות חדשות, אך מיוחסות בעיקר ליבוא ולמהגרים. הלאומיות היא כלי המשמש יותר ויותר את המנהיגים כדי לחזק את סמכותם, במיוחד בתנאים כלכליים ופוליטיים קשים. ומוסדות גלובליים לא הצליחו להסתגל למאזני כוח וטכנולוגיות חדשים.

אבל היחלשותו של הסדר העולמי הליברלי נובעת, יותר מכל, מהשינוי ביחסה של ארה"ב. תחת הנשיא דונלד טראמפ החליטה ארה"ב שלא להצטרף לשותפות טראנס-פסיפיק ולסגת מהסכם האקלים בפריז. הוא איים לעזוב את הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה ואת עיסקת הגרעין עם איראן. היא הציגה באופן חד-צדדי תעריפי פלדה ואלומיניום, בהסתמך על ההצדקה (ביטחון לאומי) שאחרים יוכלו להשתמש בה, תוך כדי הצבת העולם בסיכון למלחמת סחר. היא העלתה שאלות לגבי מחויבותה לנאט"ו ולחברות אחרות של הברית. לעתים רחוקות היא מדברת על דמוקרטיה או זכויות אדם. "אמריקה קודם" וסדר העולם הליברלי נראים סותרים זה את זה.

הנקודה שלי היא לא לסמן את ארה"ב בביקורת. המעצמות הגדולות האחרות, כולל האיחוד האירופי, רוסיה, סין, הודו ויפן, ניתנות לביקורת על מה שהן עושות, לא עושות, או על שתיהן. אבל ארה"ב היא לא רק  סתם עוד מדינה. היא היתה האדריכל הראשי של הסדר העולמי הליברלי ותומכיו העיקרי. היא גם היתה הנהנית העיקרית ממנו.

ההחלטה של ​​ארצות הברית לנטוש את התפקיד שהיא מילאה במשך יותר משבעה עשורים מסמנת נקודת מפנה. הסדר העולמי הליברלי אינו יכול לשרוד בכוחות עצמו, שכן לאחרים אין אינטרס או אמצעים לקיים אותו. התוצאה תהיה עולם פחות חופשי, פחות משגשג, ופחות שלוו, גם לאמריקנים וגם לאחרים.

תזכורת קונספיל:

המועצה ליחסי חוץ (CFR), נוסדה ב1921 בארה”ב כמכון חשיבה ללא מטרות רווח המתמחה ביחסי חוץ של ארה”ב. הארגון יושב בעיר ניו יורק, עם משרדים נוספים בוושינגטון די. סי. מספר החברים במועצה מונה כ4,900 אנשים עד היום וחברים בו עשרות מזכירי מדינה, ראשי הCIA, בנקאים, עו”ד, אקדמאים, נשיאים כמובן, ואנשי תקשורת בכירים.

מפגשי הCFR מתקיימים עם בכירי ממשל, מנהיגי העולם העיסקי, ובכירים בארגוני המודיעין וקהילת יחסי החוץ כדי לדון בעניינים בינ”ל. ה-CFR מוציא לאור ירחון דו חודשי בשם Foreign Affairs, ומנהל את תכנית המחקר של דויד רוקפלר, אשר משפיע על יחסי חוץ על ידי המלצות לאדמיניסטרציה הנשיאותית והקהילה הדיפלומטית, מתן עדויות בפני הקונגרס, התקשורת, והירחון Foreign Affairs.

בשנות ה30 המאוחרות, קרן פורד וקרן רוקפלר החלו לתרום בסכומים נכבדים למועצה. ב1938 הם הקימו מספר ועדות בנוגע ליחסי חוץ, אשר לימים עברו להיות תחת סמכות המועצות האמריקאיות ליחסי חוץ בוושינגטון D.C, בכל רחבי המדינה, במימון מענק מקרן קרנגי. אנשים משפיעים היו נבחרים במספר ערים ולאחר מכן מובאים יחד לדיונים בקהילות שלהם, כמו כן הם גם היו משתתפים בכינוס השנתי בניו יורק. המועצות האזוריות הללו שרתו את המועצה על ידי השפעה על מנהיגים מקומיים ועיצוב דעת קהל כדי לבנות תמיכה בעבור המדיניות של המועצה, ובו בעת לשמש כ”מוצבי האזנה שימושיים” אשר דרכם המועצה וממשל ארה”ב יכלו “להרגיש את מצב הרוח השורר במדינה”.

בתחילת 1939 במשך 5 שנים, המועצה השיגה לא מעט מהסמכות הבכורה בממשל ומשרד החוץ, כאשר ייסדה את המחקרים המסווגים ביותר של מלחמה ושלום , אשר מומנו לחלוטין בידי קרן רוקפלר. הסודיות סביב הקבוצה היית כזאת שחברי המועצה אשר לא היו בסוד העניינים היו לגמרי לא מודעים לקיומה של קבוצת המחקר.

הסרט (המופיע בכתבה) שתרגמנו עוד בימים הראשונים של האתר מראה את ההיסטוריה של השליטה של המועצה ליחסי חוץ בתקשורת, והקשר לסדר העולמי החדש:

זרועותיה הארוכות של סוכנות הביון האמריקאית