רן ברץ מזהה את מקור הזיהום הרעיוני של ׳מזהי התהליכים׳

פרופ' יהודה באואר, חוקר שואה עתיר זכויות, כתב מאמר חריף מאוד ב'הארץ' על הסכם הממשלה בנוגע ל"חוק הפולני". כך הוא מסכם:

"אינני יודע מה היה פה — בורות, טיפשות או ניצחון אנטי-מוסרי מובהק של אינטרסים בני חלוף, שיישאר אתנו לדיראון עולם. ואולי פשוט: בגידה".

הדיון בהחלט מעניין, והטונים הגבוהים הם פיקנטריה חביבה. אבל אני חייב להודות שהרבה יותר ממה שקורה עם זכרון השואה בפולין הרחוקה, מטריד אותי מה שקורה פה בבית בישראל.

תחת שרביטם של חבריו הטובים של באואר, לא מעט מהם ביד ושם, הפכה השואה לסמל אוניברסלי. הם ריככו את זוועותיה והקהו את רישומה האנטישמי המובהק על-ידי סיכום לקחה בכך שבכולנו, רוצחים וקורבנות כאחד, מסתתר נאצי קטן. לא שנאת יהודים היא הבעיה, אלא שנאת "האחר". זו לא גרמניה, אלא "רוע המקנן בכולנו". לא השמדת היהודי באשר הוא יהודי היא לב העניין, אלא "זכויות האדם באשר הוא אדם".

כך התהפך לו מסר השואה: במקום שישראל תדאג לעוצמתה ולא תהיה תלויה באיש להגנתה – כי ראינו מה קורה כשהיהודים היו חסרי מגן וחסרי אונים, היא צריכה לדאוג לחולשתה – כי כולנו נאצים בפוטנציה. המסר הזה מחלחל מיד ושם דרך הביקורים והמסגרות החינוכיות של המוסד, כפי שמדווחים, למשל, קצינים שעוברים הכנה למסע זיכרון באירופה. וכמובן שהמסר של "כולנו נאצים בפוטנציה" חביב מאוד בקרב הגרמנים, מפני שהוא עוזר להם לטשטש את אחריותם הייחודית והישירה להשמדת היהודים.

בניגוד לבאואר, אני דווקא מנחש מה היה פה. זהו מהלכה הרגיל של יישום אידיאולוגיה פוליטית. מסתבר שעושים את זה לא רק פולנים מהימין, אלא גם אקדמאים ישראלים בשמאל (לא כולם, אבל נראה שחלק הולך וגדל). ובזמן שאלה גם אלה מזיקים לזכר השואה, הפולנים מזיקים בעיקר לעצמם, בעוד שהחברים של באואר מזיקים בעיקר לנו.

אז אנא, טול קורה מבין עיניך פרופ' באואר. במקום מאמרים פוליטיים היסטריים על הממשלה והפולנים, יותר דחוף שתילחם על זיכרון השואה אצלנו בבית.