לכל אחד יש אג׳נדה, אפילו ליד ושם.

לכל אחד יש אג'נדה, אפילו ליד ושם.

אני יודעת, זה נשמע קצת מוזר לומר את זה על המוסד הכי ממלכתי שיש בארץ להנצחת השואה, אבל אחרי חוויה קצרה עם מרכז הלמידה שלהם, הבנתי, שלכולם יש אג'נדה.
גם ליד ושם.

לקראת גיל 19 החלטתי שהגיע הזמן לשחק במגרש של הגדולים, והגשתי בקשה להדריך במוזיאון יד ושם בירושלים. קשה לתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בי כשקיבלתי לידי מכתב רשמי ממחלקת ההדרכה.

שלום שפרה, נכתב בו באותיות של קידוש לבנה, עברת את השלב הראשון. בשלב הבא תצטרכי לדבר כעשר דקות מול שאר המועמדים לתפקיד. עלייך להרצות על הנושא המצורף בזה.

ומה הנושא? וואו. לא יכולתי לבקש יותר מזה.

"גבורה יהודית בשואה".

רגע, הם ידעו שאני דתייה?! איך הם התאימו לי נושא כמו כפפה ליד..

שנייה אחרי כבר הסתערתי על כל ספר אפשרי ובניתי לי הרצאה מנומקת וקולחת. רציתם גבורה יהודית? קיבלתם! אבל למה רק עשר דקות? הייתי יכולה לדבר על זה שעות.

ביום המיועד התייצבתי בשערי המוזיאון, חגיגית ונרגשת.
איתי חיכו עוד עשרה מועמדים, גברים ונשים.

הייתי החרדית היחידה. נערה חבדניקית עם עיניים בורקות ותקווה גדולה בלב.

סבב ההרצאות הקצר החל.

ומה אומר לכם? הלוואי ולא הייתי שם.

הבחור הראשון פתח את נאומו בשאלה גורלית:

האם היה או לא היה בית בושת בגטו וורשה?!

כן. זה הנושא שיד ושם בחרו עבורו.

מהיכן הרעיון הנורא הזה, ומי למען השם החליט שהוא רלוונטי?!

בנות יהודיות אומללות שנוצלו באכזריות על ידי הנאצים. הן אולצו לכך!

אלו היו עשר הדקות הארוכות בחיי.

כשסיים הבחור את נאומו, מנהלות ההדרכה בחרו למחוא לו כפיים.

עשרים דקות עברו והנה, הגיע תורי.

הייתי מעט המומה והרבה מזועזעת, אבל ההרצאה בערה בי. פשוט בערה.

והיא התחילה.

הסברתי איך המושג גבורה קיבל תפנית חדשה בשואה. וגבורה זה לאו דווקא להילחם עם נשק חם, אלא לוותר על פרוסת הלחם האחרונה שלך עבור אמא שגוועת מרעב, או להחביא את התפילין שלך מתחת לדרגש באושוויץ רק כדי לנשק אותן כל בוקר מחדש.

מנהלות ההדרכה רשמו משהו בדף שלהן ואמרו לי תודה, כי כבר הגיע הזמן לסיים.

כשכולנו יצאנו החוצה למסדרון הן נשארו בחדר הגדול וביקשו מאיתנו להיכנס כל אחד, לפי תורו כדי לשמוע אם עברנו לשלב הבא או שניפרד כידידים.

הבחור הראשון שנכנס היה הבחור שהרצה על קיומו של בית בושת בגטו ורשה.

הוא עבר לשלב הבא, ובגדול.

אני נכנסתי אחריו.

לצערנו, את לא ממשיכה איתנו לשלב הבא, הן אמרו.

וכשעניתי, אוקיי. הייתי שמחה רק לדעת למה, התשובה שלהן הייתה: אנחנו חולקות על הדרך שבה פירשת את המושג גבורה. לטעמנו, הוא שגוי.

נשמתי נשימה עמוקה, לקחתי את תיק הבורדו שלי עם הדפים והסיכומים וסגרתי אחרי את הדלת.

מאז, אני מספרת את החוויה הזו כדי להזכיר, בעיקר לעצמי, שגם במקום הכי נטול אינטרסים ופניות, יכולה להיות אג'נדה. לעיתים גלויה, לעיתים מוסווית, אבל תמיד קיימת.

לא החרמתי את יד ושם, בכל זאת, תמיד כשאני שם רועד לי מיתר בלב, אבל תמיד אני יודעת, שמה שאני רואה הוא רק תמונה חלקית בלבד.

תמונה – אבל עם אג'נדה.

 

 


הידעתם?

הבת של מנכ’לית יד ושם היא יולי נובק, מנכ״לית ״שוברים שתיקה״

קרן פורד תרמה מיליון דולר ל״יד ושם״

 

מקור הפוסט:

לכל אחד יש אג'נדה, אפילו ליד ושם.אני יודעת, זה נשמע קצת מוזר לומר את זה על המוסד הכי ממלכתי שיש בארץ להנצחת השואה, אבל…

‎Posted by Shifra Rifken on‎ יום שלישי 10 אפריל 2018

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובה אחת

  1. Avatar
    אלמליח 2018-04-14

    ספיקינג אוף אג'נדה, באושוייץ י שבכניסה לוחות כבוד ל:
    פרנק לואי, סטיבן שפילברג ו.. רופרט מרדוק.
    פרנק לואי, האיש עם הקניונים המתפוצצים, ביניהם זה מתחת לתאומים ולמגדל שהחליפם וווסטגייט במומבסה.
    מרדוק, אביר הקבר הקדוש, חבר של המוסד וזכיין הנפט בגולן עם רוטשילד ודיק צ'ייני.
    שפילברג, האיש שקנה את זכרונות השואה.