April 20, 2022, 8:13 am

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

רוק כבד ושליטת תודעה של הCIA ב׳

בעוד שבמאמר הקודם הראנו שימוש של סוגים שונים של רוק כבד, מDeath Metal להבי מטאל, ורוק כדי לשבור אנשים בחקירה, או אפילו ״לעדכן״ את ההתנהגות שלהם בצורה מבוקרת במתחם סגור, במאמר זה נציג דרכי לוחמה פסיכולוגית רכה וכנראה אף משפיעה יותר שהשתמשה באותו סגנון מוזיקלי.

כדי להבין את מוקד השימוש באותה המוזיקה על ידי ה-CIA בסוף שנות ה80 ותחילת ה90, צריך להבין את ההקשר, המלחמה הקרה. בזמן המלחמה, ארה״ב כבר בשנות ה-50 וה60 החלה לממן ארגונים ״בלתי תלויים״ שקדמו מוזיקה מערבית ואמריקאית ברחבי אירופה כגון ג׳אז, רוקנרול, ועוד. המטרה היית לאתגר תרבותית את הסובייטים ששההו בצד השני של מחיצת מסך הברזל.

עבור הסובייטים ששלטו בצורה שניסתה להיות מדעית, התנהגותית (בהיוויוריסטית) ומסודרת בכל רובד של חיי האזרח, מה שכלל שליטה כלכלית דרקונית שוויסתה את הפעולה האנושית, מוזיקה מסוג זה נתפסה עבורם כמשהו שמפר את הסדר האזרחי שהם מנסים להשליט. אך מלבד מוזיקה טובה, הדבר בא במחיר לאומנויות האחרות, וכך גם אומנות מודרנית מזעזעת בציור קודמה על ידי ארה״ב והיית באינפלציה הודות לאותה מלחמה תרבותית.

מדובר בשימוש במה שמכונה ביחסים בינלאומיים כ״עוצמה רכה״. המונח פותח על ידי פרופ׳ למדעי המדינה ג׳וזף ניי, וכוונתו השפעה שלא בדרך כוחנית וחזיתית על מדיניות של מדינות אחרות באמצעות לחץ צבאי או כלכלי. מדובר ביכולת ליצור משיכה על ידי האופן שבו המדינה מקרינה עוצמה, תרבות, ערכים, ודברים שעלולים לגרום למדינות אחרות לרצות לחכות אותה או להתקרב אליה. בסופו של יום, המטרה היא לגרום למדינות אחרות לעשות את מה שאתה רוצה שהן יעשו מבלי להשתמש באמצעי כפייה. פרופ׳ למדעי המדינה מייקל אקווינו שהיה גם ראש כנסיית השטן של סת׳ כינה את היכולת הזאת בכובעו המאגי כמאגיה שחורה נעלה (בניגוד לפחותה אותה השווה לתעמולה רגילה), ובכובעו כאיש צבא כלוחמת-תודעה (Mindwar) בניגוד לפסייאופ.

ההצלחה המוזיקלית הראשונית של הביון המערבי במלחמה הקרה היית בשנת 1952, אז ה-CCF שלימים התגלה כחזית של הCIA, ריכז את פסטיבל יצירות המופת של המאה העשרים לאמנויות מודרניות בפריז. התזמורת הסימפונית של בוסטון הוטסה על חשבון משרד החוץ לבצע את סטרווינסקי; לימים נאמר כי ההופעה "הביאה יותר הערכה לארה"ב ממה שהנשיא דווייט אייזנהאואר יכול היה במאה נאומים".

בהמשך אומן הג׳אז הידוע ביותר אז, לואיס ארמסטרונג היה במסע הופעות באירופה ואפריקה שמומן על ידי ממשל ארה״ב והוצג כ״שגריר ג׳אז של רצון טוב״, עקב אחריו עוד אחד מגדולי הג׳אז והביבופ, דיזי ג׳ילפסי. אך הג׳אז לא עצר בשנות ה-50, וב1985 פסנתרן הג׳אז דייב ברבק היה ״שגריר״ תרבות עבור ארה״ב במסע הופעות מאחורי מסך הברזל, תקופה שהלוחמה התרבותית הצליחה כבר לעבור מעבר לחומה למרות התנגדות רבה של המשטר הסובייטי.

במקביל לשימוש בג׳אז, אסטרטגים של נאט"ו, שהכירו באופי ההפכפך של המוזיקה החדשה הזו, העלו השערות לגבי הפוטנציאל הצבאי של הרוקנרול. באוקטובר 1958, כתב העת של נאט"ו Revue militaire générale, קידם את התיאוריה שניתן להפעיל ג'אז, רוק ומוזיקת מחול מודרנית במלחמה נגד הקומוניזם. כתב העת הציע שניתן לנצל את האובססיה של צעירים מהגוש הסובייטי לרוק ופופ מערביים כדי לשחוק את המחויבות האידיאולוגית שלהם. ככל שאדם צעיר מקדיש יותר זמן להאזנה לליטל ריצ'רד, כך יש לו פחות זמן לקרוא את מרקס ולנין. "מנהיגי ברית המועצות מבינים כל כך טוב את הסכנה הזו", ציין Revue militaire générale, *'שהם אסרו את כל הצורות הללו של מוזיקה ברברית מהשטח שלהם".

הדאגה של הגוש הסובייטי מניצול צבאי של רוקנרול באסטרטגיית המלחמה הקרה התגברה ב-1958 כאשר הזמר בן העשרים ושלוש אלביס פרסלי נכנס לצבא ארה"ב והועבר למיתקן צבאי אמריקאי במערב גרמניה . "כניסתו של פרסלי לצבא והעברתו לרפובליקה הפדרלית", ציין מבקר המוזיקה המזרח-גרמני היינץ הופמן שנים מאוחר יותר, "כפה שימוש לרעה ברוקנרול על ידי כוחות נאט"ו כנשק במלחמה הקרה שהתנהלה נגד האומות הסוציאליסטיות". הסובייטים עלולים לעלות על ארצות הברית בשדה הקרב באנשים ובטנקים; לאחר שפיתחו פצצת אטום משלהם ב-1949, הם יכלו להתמודד עם איומים אמריקאים של תגמול גרעיני. אבל ב-1958, לברית המועצות ולבנות בריתה במזרח אירופה לא היה דבר שישתווה לכוח הנפץ של אלביס פרסלי.