הָאֱמֶת הַנֶעְדֶּרֶת היא שקצב הורשע בשני מעשי אונס שלא היו ולא נבראו

אודי פרלסמן:

כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת.

בדבריו אלה של הנביא ישעיהו נזכרתי כשראיתי סרטון המשווה את נאומו של הנשיא קצב לפני משפטו, לנאומו של ראש הממשלה נתניהו לפני מספר ימים. ברור שמי שהכין את הסרטון הזה, הכין אותו במטרה להוכיח שכשם שקצב היה פושע, כך גם נתניהו, וברור שרוב רובם של אלה שראו את הסרטון בטוחים לחלוטין שאכן, קצב הוא אנס מרושע.

הָאֱמֶת הַנֶעְדֶּרֶת היא שקצב הורשע בשני מעשי אונס שלא היו ולא נבראו.

רק בישראל יכולה האמת הזאת להיות מוסתרת זמן כה רב מעיני הציבור.

היכולת של מערכת המשפט הישראלית להלך אימים על כל העיתונאים באמצעי התקשורת הממוסדים, שכבר כמה מהם פנו אלי ואחר כך נעלמו, דומה ליכולתו של הק.ג.ב. ברוסיה של סטלין, שאפילו בה לא ניתן היה לשמור על כאלה חומות של שתיקה מסביב לאמת.

להלן תקציר החלק השלישי של הדברים שאמרתי בראיון על המשפט, שמוצג למטה.

1. על האונס הראשון סיפרה א' ממשרד התירות שהוא ארע אחרי ארוע של יוצאי פרס שהתקיים בפארק באזור תל אביב. היה ארוע אחד כזה של יוצאי פרס, והוא התקיים ביום 19.4.98 בפארק הלאומי ברמת גן, וגם ביומנו של קצב לא היה רשום שום ארוע אחר בפארק כלשהו בתקופה ההיא.

הארוע הזה, שנקרא "רוז'ה באג", מתקיים יום אחרי שביעי של פסח, ונקרא היום בפי כל "יום המימונה". זה היום! אבל הפרקליטות, שידעה שהראיות מצביעות על כך שקצב לא היה איתה ביום הזה, כתבה בכתב התביעה שהוא אנס אותה בתאריך בלתי ידוע בחודש אפריל.

2. היא סיפרה שבסיומו של הארוע קצב אמר לה שהוא שכח משהו במשרד שלהם בבית הטכסטיל בתל אביב, ושהיא נסעה איתו במכוניתו למשרד בבית הטכסטיל, ושם הוא אנס אותה.

וצריך לזכור שעל האונס במלון פלז'ה היא סיפרה שהיא עלתה אליו לחדר בגלל שהוא לא הספיק להתארגן, וכל בן אדם שפוי מבין שהיא יכלה לחכות לו בלובי, ועל האונס בבית הטכסטיל היא סיפרה שהוא ביקש ממנו לבוא איתו כי הוא שכח שם משהו, וכל בן אדם שפוי מבין שהוא יכול היה לקחת את המשהו הזה בעצמו.

שני הסיפורים האלה שלה נשמעים כמו תרוצים של ילד בכיתה ג'.

3. בפני השופטים הוצג מסמך של השב"כ שבו נכתב שקצב יצא מהארוע בשעה חמש, ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי נכתב שהוא יצא אחרי שש, כי הוא נתקע במגרש החניה הצפוף. כבר במאמר הראשון שלי על המשפט כתבתי שזה לא יכול להיות. איך הוא יכול להיתקע במגרש החניה יותר משעה?

אבל כל מה שידעתי זה רק שיש מסמך כזה. לא ידעתי אפילו מתי המסמך הזה נכתב, אם כי תארתי לעצמי שהוא נכתב ביום הארוע. ואז, אחרי יותר משנה, ואחרי שכבר קראתי את פסק הדין של בית המשפט העליון שהוא ממש מזעזע, היה לי זמן וקראתי את אלפי העמודים של הפרוטוקולים של המשפט.

ובפרוטוקול האחרון, של הישיבה האחרונה של המשפט, ראיתי את העדות של ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. הוא סיפר כיצד נכתב הדוח הזה, סיפר שקצב חנה שם יחד עם הנשיא ויצמן וראש הממשלה נתניהו, שבכלל לא מוזכרים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. סיפר שמאבטחים שראו את קצב יוצא משם בשעה חמש דיווחו על כך לחפ"ק, ואחרי שנתניהו יצא ברבע לחמש, וויצמן יצא יחד עם קצב בחמש, המאבטחים התכנסו במעגל, ומפקד המבצע שיודע בדיוק מתי האישים מגיעים ומתי הם יוצאים, כתב שנתניהו יצא ברבע לחמש, וויצמן וקצב יצאו בחש.

ולכל זה אין רמז בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. ולכל זה אין רמז בפסק הדין של בית המשפט העליון. הם לקחו את העדות הכי חשובה שהיתה במשפט, עדות שהוכיחה שקצב יצא בשעה חמש, ולא גילו את דבר קיומה לקוראי פסקי הדין שהם כתבו.

השופטים האלה במחוזי שמעו באוזניים שלהם את האמת, וכתבו את ההפך ממנה. מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, קראה את האמת, וכתבה את ההפך ממנה.

כשאני קראתי את העדות הזאת, אני חטפתי הלם. אחרי כל מה שכבר כתבתי, וכתבתי הרבה מאמרים, והוכחתי שוב ושוב שזה לא יכול להיות, לא האונס הראשון ולא האונס השני, הדבר הזה הוא הדבר הכי הכי מזעזע בכל הסיפור של משפט קצב.

ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, זה לא ראובן ולא אודי. ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ מוכיח שהוא יצא בחמש, ומבלי להזכיר את ההוכחה הזאת, הם מרשיעים אותו בטענה שהוא יצא אחרי שש,

זה לא יאומן, זה מעבר ללא יאומן, זה פשוט …. [וכאן ראובן קטע אותי, והייתי צריך להגיד, ולא אמרתי, שזה פשוט סרט אימים, סרט אימים משפטי שאין לו תקדים בהיסטוריה של המדינות הדמוקרטיות].

מקור הפוסט:

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *