אני אהיה האולקוס שלך עד הסוף, הכאב הזה בצד שלא תוכל להגדיר, עכשיו יש לו שם – אני. עורך הדין היהודי
עו״ד עדי בן חור:
על השנאה – לפני 25 שנה:
אני ביום המיונים הראשון שלי לצו הראשון שלי. כולנו בתחתונים, מחכים לבדיקה הרפואית. אתנו נמצא חרדי. "אתה שמן, מסריח, משתמט, בטח באת כדי שאנחנו נסבול בשבילך, נכון?", צועק לעברו בחור צעיר, ילד. הוא רוצה להיות קרבי, הוא רוצה לתרום, הוא שופך את השנאה שלו כלפי החרדי.
"כמה גפליטע פיש אכלת, יא שמן?", החרדי מסתכל אלינו במבוכה. כאילו יש לו על מה להתנצל, מעצם העובדה שהוא חרדי, מעצם העובדה שהוא בן אדם. מיון לצבא ההגנה לישראל.
לפני 15 שנה: אני נמצא בפאב תל אביבי שהפך למקום שהייתי מבלה בו הרבה. קבוצה של חרדים נכנסת לפאב. החברים שלי מאותו הפאב מכירים את חלק מחרדים אלו, מכירים טוב מאוד אפילו. עם חלקם הם צוחקים. "חבורה של פרזיטים! חבל שהיטלר לא שרף את כולכם! חלאות תמותו אמן!", צועקים האנשים שאני מכיר. לא בפנים של החרדים הללו. בפניהם הדיבור תמיד יהיה מנומס, מתון. הם צועקים להם את הדברים מאחורי הגב, בשנאה חולנית, בוערת, שנאה טבעית.
האנשים הללו לא היו אנשים רעים, לפחות לא על-פי תפיסתם שלהם. הם תומכים במרצ, הפרדת דת ומדינה, וזכויות נשים, ולגליזציה. לא לשכוח את הזכות לחרות לכל אחד לעשן סמים כמה שהוא רוצה. איך אדם שיכול לתמוך בזכות של אחר לעשן סמים יכול להיות רע? זה בלתי נתפס.
ודאי שהם לא שונאים סתם. זה פשוט מתגלגל על הלשון כל כך בטבעיות: חרדים, היטלר היה צריך לחסל אותם. הם לא אנשים רעים. אין להם על מה להתנצל. הם אנשים הגונים בסך הכל. אנשים נורמטיביים. שנאה נורמטיבית. שנאה הגונה.
היום בערב: אני יוצא לפאב ירושלמי שנחשב למוסד. מקום נחמד ביותר. אני פוגש את א', סקוטי-יהודי חביב וחברו הישראלי, גבר כבן 55, שמבקש ממני לדבר אנגלית כדי שא' יבין גם הוא. אני נענה בשמחה.
אנחנו מדברים על ויסקי טוב, על הוויסקי הטוב ביותר – מק'קלאן. קשה להשיג בארץ מק'קלאן 30. מק'קלאן 12 זה קל. אנחנו שותים, מדברים וצוחקים. תמיד נחמד להכיר אנשים חדשים. במשך חצי שעה השיחה קולחת לה.
לאחר חצי שעה החבר הישראלי אומר באנגלית לא' היהודי-הסקוטי, כך פתאום, מבלי שהיה לכך כל רקע או הקדמה או קשר לשיחה, כי הימין הישראלי זה כמו הנאצים, זה כמו היטלר. "אני היטלר?" אני שואל את החבר הישראלי שעד לרגע זה חיבב אותי, בערך כמו שכולנו מחבבים את מק'קלאן, הוויסקי המשובח ביותר.
"אתה ימני?", הוא שואל. "כן", אני משיב. "אני היטלר?", אני שואל אותו. "סבא שלי ששרד את הכיבוש הנאצי בצרפת הוא נאצי? סבא שלי השני, זה ששרד הפרהוד בעיראק הוא היטלר? כל המשפחה שלי, זאת ששירתה בכל מערכות ישראל, זאת שאיבדה בני משפחה וחברים, כולם נאצים? כולם היטלר?".
אני שואל בלי כעס. אני מחייך אליו, ברחמים, כמו שמדברים לילד קטן, טיפש, שמתחיל להבין כמה הוא טיפש. אבל הילד בן ה – 55 לא מוותר. הוא מדבר לחבר שלו באנגלית, כדי שהוא יבין "אתה רואה איך שאמרתי PEACE הוא נרתע? ככה זה אצלם". הוא כבר מובס, הוא רואה את זה בעיניים שלי, מהם משתקפת הדמות השתויה, המובסת והעלובה שלו, אך הוא מתעקש לא לוותר, כדי שלא יהיה ספק בעליבותו.
"אני ממש לא נרתע מהמילה שלום", אני אומר לו, "למעשה, כל יום שישי המשפחה שלי נהגה ונוהגת לשיר שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון. הרבה שלום היה אצלי, המילה שלום היא בת בית".
"כן?! זאת הסיבה שאתה כובש את עזה?!", הוא מתרתח ואני לא יכול להפסיק את הצחוק, "איזה כיבוש? אנחנו לא בעזה", ואני כבר לא שולט בצחוק הבלתי נשלט, ועם החבר הישראלי הסליחה. "ומה עם המצור סביב עזה?!", "מה איתו?", אני תוהה, "הוא תואם את החוק הבינלאומי, אלא אם כן יש לך בעיה עם החוק הבינלאומי. יש לך בעיה עם החוק הבינלאומי?", אני תוהה. החבר הישראלי זועם. גם עו"ד וגם היטלר, ועוד אחד שלא מתלהם. נורא.
א' היהודי-הסקוטי מסתכל עליי. הוא מבקש להתנצל על צורת ההתנהגות של חברו. הוא לא מתנצל במילים. המבט שלו אומר הכל. "אני לא מדבר על פוליטיקה, אני א-פוליטי", הוא אומר לי.
אני צוחק. "זה בסדר, אתה לא צריך להתנצל או להסביר לי דבר". אני ממשיך לדבר איתו עוד רבע שעה על ויסקי וסקוטלנד ונשים יפות. החבר שלו, הישראלי – זה שבעיניו אני היטלר, אני וכל המשפחה של סבי שעלתה בעשן המשרפות של היטלר – לא מסתכל עלינו. הוא לא מסוגל להסתכל עליי. אני מודע לכך, וזאת בדיוק הסיבה שאני נשאר, שאני ממשיך לדבר, שאני ממשיך לצחוק. אני האולקוס שלו, וכל דקה שאני נשאר שם, האולקוס רק הולך וטופח. הנוכחות שלי היא סבל עבורו, וזאת בדיוק הסיבה שאני נשאר, עד שהוא רוצה להתפוצץ.
אני מדבר עם הסקוטי החביב, ומשאיר לו כרטיס ביקור שלי. "אני עו"ד", אני אומר לו. "תתקשר אליי בפעם הבאה שאתה בישראל", אני מחייך. הוא מחייך אליי בחזרה. קבענו להיפגש.
הישראלי לא מחייך. הוא שותה. הוא כועס. לו רק הייתי היטלר אמיתי ותוקף אותו, הייתה לו הצדקה לכל השדים שרצים לו בראש. אבל אני בן אדם, אחד כזה ששני הסבים שלו שרדו את ההסתה הנאצית, ההסתה של היטלר, והוא שונא עכשיו את ההיטלר. לא ההוא – אותי. הוא משוכנע שאני היטלר. משוכנע? הוא אמר זאת. הוא לא מתנצל.
אני מקפיד לומר לו לילה טוב כאשר אני הולך. תזכור אותי, ישראלי חביב, זה שביקש ממני לדבר אנגלית, כדי שהסקוטי ידע שהימין הוא נאצי, שהימין הוא היטלר, שסבא שלי ששרד את ה SS הוא היטלר, שסבא שלי ששרד את הפוגרומיסטים העיראקים שטופי התעמולה הנאצית בעיראק הוא נאצי, כדי שידע שמשפחה שלמה שעלתה בעשן המשרפות היא נאצית.
הסקוטי לחץ לי את היד בחביבות כמו ביקש להתנצל. ואני, אני נשארתי כדי להיות האולקוס שמחייך בפנים לישראלי שאף מנה של ויסקי לא תוכל לרפא.
תשתה, תשתה עד לאבדן ישראלי מסכן. תביט לעיני הסובבים אותך כדי להבין כמה נלעג הפכת בעיני אלו שאתה רוצה לרצות בשם השנאה שלך. דבר באנגלית כדי שהם יבינו אותך. האונרבסליזם המדומיין שלך הוא לא פחות מרגש נחיתות, מהסוג שסבא שלי השליך מאחוריו, לאחר שהוא הטיל מאחורי גוו את הכיבוש הנאצי בצרפת. סבא שלי אמר שהוא בחיים לא יתנצל על עובדת היותו יהודי.
אין צורך להתנצל, יהודי יקר. זה חזק ממך. לך לישון, ונסה לא לדמיין אותי, ההיטלר שלך, זה שהורס לך את המדינה רק מעצם קיומו, הקיום שחובה לשלול אותו.
אם נדמה לך שאני צוחק, אתה צודק לחלוטין. אני אהיה האולקוס שלך עד הסוף, הכאב הזה בצד שלא תוכל להגדיר, עכשיו יש לו שם – אני. עורך הדין היהודי.