פרופ׳ קרמניצר טוען שאם הקטין היה ערבי – הוא היה מואשם ומורשע ברצח. בואו נבדוק את הטענה הזו

מאז שנודעה הכוונה להאשים את הקטין מפרשת הטרור היהודי בהריגת עאישה א-ראבי, ולא ברציחתה, פורסמו לא מעט ציוצים, וגם מאמר של פרופ׳ קרמניצר, שטענו להפליתם לטובה של נאשמים יהודים לעומת ערבים. לוז הטענה הוא שלו הקטין היה ערבי – הוא היה מואשם, ואף מורשע, ברצח. בואו נבדוק את הטענה הזו.

קודם כל, צריך לזכור שיש מעט מאוד מקרים שבהם השלכת אבנים לעבר רכב הסתיימה בתוצאה קטלנית. לכן, הדרך לבחון את הטענה היא גם באמצעות בדיקה באיזו עבירה הורשעו נאשמים במקרים אחרים, שלא הסתיימו במוות. מטבע הדברים, אם הטענה נכונה – נצפה לראות האשמות והרשעות סיטוניות *בניסיון* רצח.

אבל נתחיל במקרים שבהם היתה תוצאה קטלנית. על המקרים המפורסמים של אלכסנדר לבלוביץ׳, ושל אדל ביטון, כבר כתבו פה. בשניהם הנאשמים *לא* הורשעו ברצח (או ״גרימת מוות בכוונה״, העבירה המקבילה לרצח בבתי המשפט הצבאיים באיו״ש). יתרה מזאת: בפרשת לבלוביץ׳ האישום מלכתחילה היה ״רק״ של הריגה.

מקרה ידוע נוסף התרחש במהומות אוקטובר 2000, אז הושלכו אבנים סמוך לג׳סאר א-זרקא, שאחת מהן גרמה למותו של ז׳אן בכור. גם שם, הנאשמים השונים הואשמו בהריגה, ולא ברצח. במקרה הקונקרטי הזה????, הנאשם גם זוכה לבסוף מעבירת ההריגה (והורשע בזריקת אבנים). למותר לציין, שמדובר בנאשם ממוצא ערבי.

מקרה קטלני אחר, פחות מוכר, הוא של אלעזר פרנקל, שבשנת 1998 נפצע קשה בפיגוע, ונפטר ב-2002. בעקבות מותו, תוקנו כתבי האישום נגד מבצעי הפיגוע, והם הואשמו – והורשעו – בהריגה (ולא בגרימת מוות בכוונה). בערעור זה????, אגב, שניים מהמבצעים זוכו גם מהריגה, והורשעו ״רק״ בתקיפה ובידוי אבנים.

ומכאן לפיגועים *שלא* הסתיימו במוות, ושהתבררו בבתי המשפט הצבאיים באיו״ש (ושוב נזכיר, ששם העבירה הרלבנטית איננה ״רצח״, אלא ״גרימת מוות בכוונה״). במרבית המקרים, התביעה כלל לא מאשימה בניסיון גרימת מוות בכוונה (ראו????). בואו נבדוק איך הסתיימו המקרים החריגים שבהם כן היתה האשמה כזו.

נתחיל באדם בשם עמאד חופש, שבשנת 2010 חבר לארבעה אחרים, ואלה יידו אבנים וסלעים מטווח קצר של 10-12 מטר לעבר מספר רכבים יהודים. סלע בגודל 19*12 ס״מ חדר את שמשת אחד הרכבים, ופצע ילדה בת 12, שנזקקה לניתוח בראשה. בגין מעשה זה, הואשם חופש בניסיון לגרימת מותה בכוונה של הילדה.

מרות הנסיבות החריגות של המקרה (מספר מבצעים ורכבים, טווח, גודל הסלע) – החליט בימ״ש הצבאי שקיים ספק ברצונו של חופש לגרום למוות, ולכן זיכה אותו מעבירה של ניסיון גרימת בכוונה (כדאי לקרוא את ההנמקה, שעיקרה שמרבית מקרי ידוי אבנים לא מסתיימים במוות). חופש הורשע, כמובן, בידוי אבנים.

ומה עם ארבעת האחרים, שאיתם ביצע עמאד חופש את העבירות הנ״ל? נגדם נוהל משפט נפרד, ושלא במפתיע – גם הם זוכו מניסיון גרם מוות בכוונה. שימו לב לקביעה לפיה לאחרונה יש עליה בהתאגדות כנופיות שמיידות אבנים באופן מתוחכם ומסוכן יותר – אך בימ״ש קובע שאין בכך כדי להצדיק ייחוס כוונה להרוג.

כעת, לאדם בשם חסן אלבו. לפי כתב האישום, חסן היה חבר בחוליית טרור, שביצעה שורת פיגועי ידוי אבנים במתווה דומה לפיגוע שבו נרצחו אשר ויהונתן פלמר (על הפיגוע הזה נדבר בנפרד). חסן הואשם בכך שביצע, עם אחרים, חמישה פיגועים דומים – בגינם יוחסו לו חמש עבירות של ניסיון גרימת מוות בכוונה.

לא היתה מחלוקת על כך שחסן אכן היה שותף למעשים, וגם על כך ששניים מחברי החוליה ביקשו לשחזר את הפיגוע ״המוצלח״ בו נרצחו שני יהודים, ואשר בוצע במתווה ייחודי של ידוי אבנים מתוך רכב נוסע (אל עבר רכב אחר). ולמרות כל זאת, בימ״ש מצא ספק בשאלה האם חסן היה מודע לפיגוע הקטלני הנ״ל.

לכן, אף על פי שבאחד המקרים אבן ניפצה את השמשה הקדמית של הרכב, ורק במזל לא פגעה בנהג, וחרף סדרתיות הפיגועים והסמיכות שלהם לפיגוע הקטלני שהחוליה ביקשה לשחזר – בימ״ש קבע שלא הוכחה מעבר לכל ספק סביר הכוונה לגרום למוות. לפיכך, חסן זוכה מהעבירות שיוחסו לו, והורשע ״רק״ בידוי אבנים.

נמשיך לחבר אחר בחוליה, איאד אלבו, אחיו של חסן, שבעברו ביצע עבירות טרור רבות, לאורך שנים. איאד הואשם בשותפות ב-4 פיגועים בהם החוליה השליכה אבנים על 8 מכוניות שונות. בגין מעשים אלה הואשם איאד בניסינות גרימת מוות בכוונה. לא היתה מחלוקת על עצם ביצוע המעשים, אלא רק על היסוד הנפשי.

גם לגבי איאד קבע בימ״ש ששותפיו *רצו* לרצוח יהודים באמצעות ידוי אבנים. למרות זאת, ואף שעל פי שאיאד הוא טרוריסט שביצע עבירות טרור רבות לאורך 5 שנים – נקבע שנותר ספק סביר בכך שהוא עצמו רצה להרוג יהודים. לכן, גם הוא זוכה מעבירת ניסיון גרימת מוות בכוונה, והורשע בידוי אבנים ״בלבד״.

הגענו לאדם בשם עלי, שבשנת 2012, יחד עם 4 אחרים, יידה אבנים לעבר 4 רכבים, ממרחק קצר. האבנים גרמו לפציעה קלה של אדם אחד, וגם לפציעה קשה של אישה שנסעה ברכב עם בתה, ואשר הובהלה לבית החולים מורדמת ומונשמת, עד שהתאוששה כעבור שבועיים. עלי הואשם בארבע עבירות ניסיון גרימת מוות בכוונה.

הכרעת דין זו מעניינת במיוחד משום שבימ״ש סקר בה פסיקות קודמות (כולל כאלה שהובאו כאן), והדגים שככלל – אירועי ידוי אבנים *אינם* מסתיימים בהרשעה בגרימת מוות בכוונה, או ניסיון לכך, וזאת גם במקרים שבהם המעשים הביאו לפציעה קשה. למעשה, די בסקירה זו כדי להדוף את הטענה שבפתח השרשור.

קונקרטית, גם הפעם מצא בית המשפט כי נותר ספק סביר בכך שעלי רצה לגרום למותם של נוסעי הרכבים – יסוד נפשי שהוא תנאי להרשעה בעבירת ניסיון גרימת מוות בכוונה (או ניסיון רצח בבתי משפט בישראל). כדאי לקרוא כיצד בימ״ש מנמק את ההחלטה ומנסה להתחקות אחר הלך רוחו של הנאשם מהראיות השונות:

סיכום: מפסקי הדין הנ״ל עולה בבירור *שאין שחר* לטענה שמיידי אבנים ערבים מואשמים בסיטונות ברצח / ניסיון רצח / גרימת מוות בכוונה. העובדות, מה לעשות, מלמדות שמרבית כתבי האישום מייחסים עבירות חמורות פחות, וגם כשיש האשמה בעבירות של ניסיון רצח / גרימת מוות בכוונה – בתי המשפט מזכים.

המקרה היוצא מן הכלל הוא אותו פיגוע שבו נרצחו אשר ויהונתן פלמר, שמבצעיו הורשעו בגרימת מוות בכוונה. אותם מחבלים אף הורשעו בניסיונות גרימת מוות בכוונה לגבי אירועים נוספים, ובמקביל זוכו מאירועים אחרים. הכרעת דין זו היא ייחודית וחריגה, ואם יהיה ביקוש, נקדיש לה שרשור נפרד. שבוע טוב.


מקור השרשור:

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *