המאבק הפוליטי החשוב של זמננו בעולם הדמוקרטי הוא בין אליטה ניידת לבין מעמד הנייחים

מה שניסיתי להגיד כאן הוא שלדעתי המאבק הפוליטי החשוב של זמננו בעולם הדמוקרטי הוא בין אליטה ניידת, שקבוצת ההתייחסות שלה היא בין לאומית, לבין מעמד הנייחים, שקשורים לזמן, מקום, זהות לאומית, ומדינה עם בחירות. (הנה כמה זירות: ברקזיט, איטליה, טראמפ, עליית הימין הקיצוני באוסטריה והונגריה, ובמידה מסויימת גם בפולין, וכמובן: מה קורה בדרום תל אביב?)
.
הניידים מדברים הרבה על "חוק בינלאומי", "ערכים אוניברסליים", "דמוקרטיה מהותית", "זכויות טבעיות", ובכל זה הם בעצם מתכוונים לקחת מהרוב את השלטון מפני שדמוקרטיה היא כידוע "לא שלטון הרוב", אלא שלטון השופטים הנאורים, שפועלים לא בשם הריבון של מדינת הלאום, האזרחים, אלא בשם משהו שהם אומרים שהוא נשגב מהם. בפועל הוא בעיקר נפרד מהם. וזה לב העניין. מאבקם של הניידים והמבוססים הוא מלחמת שחרור מתלותם ברוב ואחריותם לכלל. ולמה הם צריכים להשתחרר? מפני שהמדיניות שלהם, למשל בנושא הגירה משתלמת להם, אבל מתקיימת על חשבון הנייחים, והנייחים בחוצפתם, אחר כך מנצלים את המערכת הדמוקרטית כדי לבטא את רצון הרוב.
.
לכן במידה גוברת המיעוט הנייד עושה דה-לגיטימציה של הלאומיות, ולכן נולד חוק הלאום, כתגובת רפלקס של הרוב הנייח נגד הניסיון הזה לחתור תחתיו. תציצו גם במאמר של חמי שלו, שאפשר לסמוך עליו שיראה את כיוון הרוח, במאמר הזוי שבו הוא כבר מניח – לא טוען חלילה, מניח – ש"הגמוניה יהודית" זה סוג של דיכוי. כלומר הוא בלע מספיק מתעמולת מעמד הניידים בשביל שלא יראה לו מוזר לאמץ במשתמע את טיעוניהם של אלה שהעבירו פעם החלטה בשם "הציונות היא גזענות" באו"ם. כבר אמרתי פעמים רבות, האליטה הזאת חותרת בעקביות לכיוון זיהוי של לאומיות עם גזענות (במקום עם הגדרה עצמית דמוקרטית), ולכן היא חוזרת ואומרת על חוק הלאום, שהוא גזעני. למרות שאין בו שום דבר גזעני. למעשה, ככל שהוא נוגע ללאומיות אין בו שום דבר שלא היה במגילת העצמאות). אבל שלו כבר מרחיק לכת יותר ומרגיז אותו שיש מפלגה שאומרת "ציוני" כי בכך הוא רואה ניסיון לפגוע במי שאינו יהודי. כלומר… עוד מעט, ממש בקרוב, יוכלו אנשים כאלה לומר בלי לשים לב כמעט, מרוב שזה הופך להם מובן מאליו ש"ציונות היא גזענות".