יסלחו לי ׳המלכים-הפילוסופים׳ הערומים

אין דבר אבסורדי יותר מאשר המאבק של היועצים המשפטיים על "עצמאותם" מול נבחרי הציבור שהם אמורים לשרת. כל ההצעות לתיקון שיש בעניין הזה הן הרבה פחות ממה שצריך להיות בפועל. למעשה יועמ"שים צריכים להתמנות כמִשְׂרת-אמון של נבחרי הציבור, ולתפקד בדיוק כמו מנכ"ל או דובר. תפקידם הוא לסייע ככל האפשר לנבחרי הציבור לממש את מדיניותם – ושום דבר אחר.

התפיסה של אנשי המשפט, לפיה יש איזה עולם ערכים מיוחד ("מהות הדמוקרטיה"), שעולה על לשון החוק ומציבה אותם מעל לשלטון הנבחר, היא הבל ורעות רוח, אוזורפציה אנטי-דמוקרטית מסוכנת. אין פה בכלל מקום לדיון, ויכוח או פשרה. אין ליועמ"שים שום מעמד מיוחד, ואין להם שום הכשרה שמאפשרת להם לשקול שיקולי מדיניות או חוקיות מעבר למה שנאמר בחוק. נקודה.

כמו כל מִשְׂרת-אמון, גם היועמ"ש צריך להודיע לנבחר הציבור כאשר לדעתו הוא טועה או כאשר הוא מוצא בעיה. הוא גם צריך לומר כשלדעתו החלטה מסוימת תיפסל בבית-משפט. אבל זה לא שונה ממנכ"ל משרד, שצריך להגיד לשר שלו כשלדעתו מדיניות איננה ישימה או תיכשל. אבל אם השר מחליט לעשות בכל זאת – או שמבצעים, או שמתפטרים. אין אפשרות אחרת, שמסמיכה את המנכ"ל להתנגד ולהכשיל את השר מתוך המשרד.

מדוע המשפטנים שלנו בטוחים שהם שונים, ושיש להם מעמד נורמטיבי על-שלטוני ייחודי? התשובה נעוצה בשטיפת מוח העזה שהם עוברים במהלך הכשרתם ושירותם. וכאן יש לשאול: האם יש לשטיפת המוח הזו בסיס עיוני רציני כלשהו? התשובה, מבחינה אינטלקטואלית, עגומה עד מאוד; לוּ לא הייתה טראגית, היא הייתה קומית.

במשך שנים אני מבקש מכל חסידי "הדמוקרטיה המהותית" לספק לי את היסודות ההגותיים של התיאוריה הפוליטית שלהם, אלו שמצדיקים מתוך עקרונות ברורים ומוסכמים את הסמכתם לקבוע אילו ערכים קונקרטיים עומדים בבסיס "מהותה" של הדמוקרטיה ומעניקים להם את הכוח והזכות לפסול החלטות פוליטיות שלדעתם – ומספיק שזו דעתם – אינן מקיימות את אותם ערכים.

שוב ושוב הם שבים ובאמתחתם אותו מקור: כך אמר אהרן ברק, הגורו אביה מולידה של "הדמוקרטיה המהותית". עכשיו, אין חולק על כך שברק הוא אדם מתוחכם ומשפטן מוכשר. אבל כל מי שיעיין בכתביו באופן חסר פניות יגלה בנקל שהוא מחוסר כלים וידע בכל הנוגע להגות מדינית, מדע המדינה או פוליטיקה השוואתית. הוא פשוט המציא מעין תיאוריה קלושה, חסרת קשר למציאות ולהגות רלוונטית כלשהי, והצדקותיו אינן עולות כמעט במאומה על הרטוריקה ההיסטרית שאנו מורגלים לה מבית היוצר של השמאל.

כן, יסלחו לי המלכים-הפילוסופים הערומים: האמת המרה היא שאין כאן שום תובנה עמוקה או הגות מדינית פורצת דרך. להפך, יש כאן פשטנות ופרובינציאליות במימדים מדאיגים. ה"תיאוריה" המשפטית הנורמטיבית היא בעיקר אוסף של קלישאות וכינויים כמו "שומרי סף", "מידתיות", "זכויות אדם", ו"אל תשכחו מה קרה בגרמניה הנאצית!". הסיסמאות הללו אולי מצלצלות טוב, אבל הן חסרות מובן ברור וקשר למציאות משטרית כלשהי. כלומר, זו איננה תיאוריה פוליטית, זהו מסע יחסי-ציבור, תעמולה ושרלטנות.

את שטיפת המוח הזו עוברים כל המשפטנים. אבל היא כשלעצמה לא מספיקה כדי להסביר את הדבקות של אנשים אינטליגנטים ברעיונות מגוחכים. כאן כבר משחק טבע האדם. המשפטן, ככל אדם, מתפתה בנקל לאמץ תיאוריה – חסרת-יסוד ככל שתהיה – שמסבירה מדוע דווקא הוא מפגין שילוב נדיר של תבונה ומוסריות, שראוי שיזכוהו בתהילה, מעמד ציבורי מיוחד, ושפע של סמכות ללא אחריות. בדיוק באותו אופן כמעט כל סטודנט לפילוסופיה משתכנע לרגע מאפלטון שאולי באמת צריך להקנות לפילוסופים כוח שלטוני… אבל אז הוא מתפכח ומתבגר; המשפטנים לעומת זאת, ממשיכים לשירות המדינה.

השכנוע העצמי הזה של משפטנינו – כביכול לימודי המשפטים מקנים להם כלים לשיפוט מדיני או מוסרי ייחודי והופכים אותם לאנשים יוצאי דופן – הוא תופעה מדאיגה עד מאוד. יש לנו שם לאנשים שמאמצים תיאוריה מוזרה בכזו התלהבות: הם חסידים אידיאולוגיים, כלומר, אנשים שרעיון כלשהו הקסים אותם עד כדי אובדן יכולת שיפוט כללי ועיוורון מובנה, הן ביחס למציאות והן ביחס לעצמם.

מה קורה כשאידיאולוגיה משיגה כוח לאנשיה אנחנו יודעים. היא יוצרת גילדה שמשלבת בורות בתחומי המדיניות והיעדר מודעות עצמית, עם "תובנות" לוהטות שמצדיקות אותה כאוחזת הראויה הבלעדית בשלטון. מבקרי האידיאולוגיה והגילדה הופכים לאויבי המוסר והצדק, אנשים חשוכים ומרושעים שיש להוקיע ולחנך מחדש.

יתר-על-כן, כאשר הגילדה זוכה בכוח שלטוני, ולא משנה איך ובשם אילו ערכים, מתחיל תהליך שבו היא עוברת הידרדרות מתמדת. בשלב ראשון היא מאבדת את הריסון, אחריו את הבושה, ולבסוף אובד לה גם מעט השכל הישר שעוד נותר לה.

לצערנו הרב, זה פחות-או-יותר השלב שהגענו אליו בישראל. ואמנם הגיע הזמן להשיב את העולם המשפטי אצלנו למימדיו הנכונים. כמובן, זה לא יקרה מעצמו, מפני שחסידים אידיאולוגים לא נוטים לוותר על הכוח שהם נטלו לעצמם. ובכל זאת, על נבחרינו לשים קץ לאבסורד המשפטי הזה ולהגדיר למשפטנים והיועמ"שים את מעמדם הראוי: עובדי ציבור, שמצייתים אך ורק לחוק המפורש, ומשרתים בנאמנות וחפץ לב את נבחרי הציבור.

כך נכון בדמוקרטיה מתפקדת כהלכה, ואין אחרת.


מקור הפוסט:

אין דבר אבסורדי יותר מאשר המאבק של היועצים המשפטיים על "עצמאותם" מול נבחרי הציבור שהם אמורים לשרת. כל ההצעות לתיקון שיש…

‎Posted by Ran Baratz on‎ יום רביעי 20 יוני 2018

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *