משה קצב – האיש והעלילה

משה קצב – האיש והעלילה

1. לקראת יום העצמאות ה 70 של מדינת ישראל אני סבור שאין צודק מלטהר את שמו של הנשיא השמיני של מדינת ישראל – משה קצב.
2. אני מצרף מאמר שכתבתי לפני כ 8 שנים לאחר הכרעת הדין במשפט. המאמר פורסם אז אם כי לא בצורה שיטתית.
3. עשר השנים שחלפו מאז מאפשרים נקודת השקפה נכונה על היכולת של השמאל הפרוגרסיבי במדינה לחולל סערה מכלום. סערה שסוחפת את כל הציבור, התקשורת ומערכת האכיפה.
4. שתי מערכות מככבות שם, כמו היום: הקרן לישראל חדשה המופיעה תחת התחפושת "ארגוני הנשים", ובג"צ של דורית בייניש המתזמר את מערכות האכיפה.
בתקציר מנהלים:
א. אף אחת לא התלוננה במשטרה על פשע שמשה קצב עשה לה.
ב. אף הוכחה להרשעה לא נמצאה.
ג. לא היה בתולדות המדינה הליך משפטי "מזוהם" יותר. הדלפות בכותרות ראשיות הקדימו שאלות בחקירות. חברות כנסת "התחברו" לעדת המפתח. השופטים נדרשו למעשה להתיישר לפי הלך הרוח שנבנה – ולא – יידרסו.
ד. כקוריוז. היה מקביל לעלילת קצב בית המשפט העליון. מישאל חשין. בניגוד לנשיא קצב היתה שם תלונה, היו הוכחות, וסגן נשיא העליון לא קיבל אפילו מכה קטנה בכנף. וקיבל הלוויה ממלכתית עם הספד מנשיא המדינה.
ה. בפסק הדין שופטי בית המשפט חרגו מכל דיני משפט פלילי בכלל וראיות בפרט. 
ו. ב"מבחן בוזגלו" מהופך, נשיא מדינת ישראל הושלך לכלא ל 7 שנים על עובדות שאזרח פשוט לעולם לא היה מואשם עליהם.
ו. כבוד מדינת ישראל נפגע בצורה חמורה.
ז. עד כמה המערכת רעה, אלימה ונוקמנית נלמד מכך שגם אחר ששוחרר, אסור לו לצאת בלילה (מסוכן לציבור..) וצריך לשבת בקבוצת תמיכה לאנסים ולדבר על עצמו (שיקום..).
5. אנו מפנה למאמריו של ידידי המלומד אודי פרלסמן, שבניגוד אלי, ירד לפרטים ממש, והוכיח את העוול בפסק הדין.
6. את המאמר הארוך למדי אפרסם בשני פרקים: עלילת קצב א'. עלילת קצב ב'.

משה קצב – האיש והעלילה1. לקראת יום העצמאות ה 70 של מדינת ישראל אני סבור שאין צודק מלטהר את שמו של הנשיא השמיני של…

‎Posted by Igal Canaan on‎ שישי 13 אפריל 2018

עלילת קצב – א'

אינני מכיר אישית את נשיא המדינה משה קצב. אני יודע שהוא אדם חם, שהיו עליו שמועות כי לא רק שלא "שמר נגיעה" אלא היה מחבק יותר מן הדרוש.
אני מכיר הרבה אנשים כאלה.
אני רוצה לכתוב כאן על מהלך מטורף, שבוצע נגדו, ונגדנו, אזרחי מדינת ישראל כולנו, מהלך המאיר את מערכת אכיפת החוק בארצנו, כרודנות בשם הליברליזם, מערכת המסוגלת, כמו בברלין ובמוסקבה של שנות ה30 , לעשות הכול בשם החוק.
נשיא מדינת ישראל משה קצב נתבקש על ידי א' שנקרא לה בשם בדוי אורלי ( כי כולן א' ) מזכירתו, לתת לה סכום כסף כדי "להסתדר בחיים". האיום היה כי אם לא תקבל, תצא לתקשורת, תכתוב ספר על עבודתה בבית הנשיא.
בעצה אחת עם אשתו, הם הקליטו את האיום, ופנו לאיש אמונם, עו"ד יעקב נאמן. זה האחרון יעץ לו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מני מזוז. הנשיא בתמימותו עשה כן. מיד בצאתו מן ההתייעצות הדיסקרטית, היועץ, היודע מי שולט במדינה ובידי מי נתון עתידו, הדליף את העניין לתקשורת. בהמשך התראיין לחדשות ערוץ 2, והתחיל מחול השדים שלא רגע עד היום.
הנושא נמסר למשטרה. העיתונות, היועץ, והמשטרה הפכו את היוצרות. אורלי לא רק שלא הואשמה בסחיטה, אלא הנשיא הפך לנאשם, תוך הפרחת רמזים עבים על הטרדה מינית. המשטרה הניחה שאכן הייתה הטרדה מינית, ללא כל עדות אובייקטיבית, והחלה מיד לחקור בכיוון "סדרתיות". קרי, מציאת "שיטה" או דפוס פעולה במקרים קודמים, שיהפוך את הצורך למצוא הוכחה, למיותר. איך אומרים פוסט מודרניים? "העובדה היא אויב הנרטיב".
עוד טעות לוגית בסיסית הייתה "הכשל של הנחת המסקנה". וזה הולך כך: אם אנו מניחים שהנשיא אנס, אזי אנו פטורים (1) מרוב דיני הראיות וההתיישנות. (2) ניתן לקבל עדות צד אחד בלבד, (3) אין צורך בעדים, (4) אין צורך בראיות, (5) ניתן לקבל סתירות בעדות המתלוננת, (6) ניתן לה לבחור את יום האירוע, (7) ניתן להסביר לעדה את סוג האשמה שהיא צריכה להעלות. המסקנה בעקבות נתוני פתיחה אלו: הנשיא אכן אנס. צדקנו בהנחה.
הממד הקפקאי התגבר בכל שלב. אף אחת מתלונותיו של הנשיא לא התקבלה ברצינות. כל עדיו של הנשיא נדחו, הושמטו או אוימו. הנשים ששוכנעו לפעול נגד הנשיא הפכו לידידות התקשורת, הקרן לישראל חדשה, ומערכת אכיפת החוק. חקירות נערכו בביתן, מילים הושמו בפיהן, הוצגו להן גרסאות קבילות בכל מקום מוקשה, וכל המערכת התגייסה להגנתן.

ה"מטה נרטיב" עבד כאן במלא עצמתו: הגבר, המזרחי, הדתי, הלאומי המיושן השקרן והאלים ממרכז הליכוד, ומולו כל "כוחות הקדמה" המערביים: הנשים, העיתונאים, החונטה השיפוטית, קרנות השמאל, פמיניסטיות.
למרות שלא הייתה כאן קונספירציה לכתחילה, העניין נבנה ככדור שלג ההולך ומתגלגל, ורומס את כל העומד בדרכו. כל אשכנזי או "נאור" מטעם עצמו נקרא אל הדגל למחנה ה"נכון": משפטן או עיתונאי שהטיל ספק נחשב הזוי, מיושן, שוביניסט גברי, בוגד במעמד. ככלל, כל מה שעשה הנשיא שיחק כנגדו. שתק ("שתיקה כהודאה") זעם ("מופע האימים של קצב"), לא התייחסו לטענותיו אלא הסבירו את התשובות להן. מאבקו של הנשיא רק חיזק את הזעם הקדוש של "המערכת". זוטות כ"דיני ראיות" או הלכות עדות לא נחשבו כלל: היה זה מאבק של "בני אור" ב"בני חושך", כאשר בני "תרבות המערב" הם בני האור, ו"היהודים" הם בני החושך. ההשתלחות של בייניש ביועמ"ש מזוז בהגיעו לבג"צ היא איור למה שקורה כאשר "חייל" לא מבין מהי "כוונת המערכת".
במשטר רודני מקובל, האינטלקטואל עומד נגד השלטון. ברודנות הליברלית, הדורסנות היא מוחלטת: השמאל הולך עם ממסד מערכת המשפט. הממסד השיפוטי עושה שימוש בכל כלי הממלכה, וברצונו עוקף את החוק, מדליף, ורותם את כל כלי התקשורת ה"אנטי ממסדיים" לביצוע לינץ', שאחריו הוא מגיע, ויורה בממלכתיות הראויה כדור של חסד בראשו של הקרבן.
נזכרו בתקשורת 13 מתלוננות, 10 מתלוננות, 4 מתלוננות. כאשר בפועל לא הייתה אף מתלוננת אחת.

כמו במקרה של השר חיים רמון, הנשים שוכנעו או אולצו, בלשון גסה, רכה ולעיתים באיומים, להתלונן נגד הנשיא.
עשרות נשים נחקרו והמשטרה העלתה חרס בידה. נמצאו שתי נשים בלבד. שתים שהסכימו "ללכת עם המשטרה", במקרה גם הם אלה הצהירו כי בכוונתן לנקום על פיטוריהן (אחת מהן זו שסחטה) , ושתים נוספות שהצהירו כי הליכה זו עם המשטרה, היא נגד רצונן. הלחץ עליהן היה כה גדול עד כי אחת מהן בשלב מסוים ברחה מהארץ ובקשה לתבוע את המדינה על הטרדתה !
במאמר מוסגר נזכיר כי לגבי השתיים האחרונות דובר על חיבוק בלבד. (אחד מהם בנוכחות אדם אחר). ושורות ארוכות מקדישה המערכת לברר אם כבוד הנשיא נשם ליד צווארה של הגברת או רחרח אותו. (אתם מנחשים כמובן מהי מסקנתם).
כל זמן החקירה הדליפו המשטרה והפרקליטות לכל אמצעי התקשורת באופן מגמתי חומרים מבזים ומשפילים נגד הנשיא, כאשר פעילות מתגוננת של הנשיא נחסמה ("הטרדת עדים", "בזיון בית המשפט", "הפרעה לחקירה", ושוב "מופע האימים של קצב"). מי שסייע לנשיא פורסם כ"מאפייה", ומי לכיוון ההפוך הוצג כ"אביר שלטון החוק" וזכויות האדם.
ולעצם הטרוף שבחגיגת ההדלפות
הדלפה היא עבירה. הדלפה ממשטרה היא פשע. הדלפה מחקירה של נשיא או שר היא פשע פוליטי. והדלפה מגמתית היא כבר עבודה של חונטה, חונטה משפטית לעומתית לשלטון הנבחר.
מבחינת המדינה והעם יש שכאן נושא ראשון במעלה מן הנושאים שהשתיקה והזהירות יפים להם, מצד הנזק התדמיתי הנורא הכרוך בו. אך העיתונות והפרקליטות רואות בחשיפה (וממילא בהדלפה סיטונאית) חובה קדושה. חיפוש פגמים במדינה הוא צו קדוש, והמחפשים עצמם הם-הם הקדושים. בעיני עצמם.
מוקדם מאד זיהו גורמי אופוזיציה בשמאל את הפוטנציאל הפוליטי הכרוך בפרשה ונהיו חבריהם האישיים, פרקליטיהם ויועציהם של הנשים ה"נוקמות". כך מופיעות דמויות כמו ח"כ שלי יחימוביץ', ירון ארמוזה וניסים דואק במשפט. שמים מילים בפי הנשים, עוזרים להן לתפור גרסה, והחמור מכל, יועצים להן להקצין את התלונה: מחיבוק, ל"הטרדה" ומשם ל"אונס" . בעדות נלעגת נשאלה א' ממשרד התיירות (שלצורך העניין נקרא לה בשם הבדוי אביטל ) לצורך הקניית אמינות לסיפור האונס, למי מחברותיה סיפרה עליו. "לשלי יחימוביץ" עונה העדה…
ושוב, כמו שאומרים הפוסט מודרניסטים "השפה מייצרת את המציאות". אמרת "אונס". יש אונס.
מערכת המשפט, האכיפה, מפלגות השמאל, הקרן לישראל חדשה (באמצעות מה שנקרא "אירגוני הנשים") והתקשורת, הפכו עתה למקשה אחת המוקיעה את הנשיא, בהדלפות ענק מהפרקליטות והמשטרה, בכותרות ענק, בהפגנות, בכתבות מגמתיות, מקצינות והולכות.

תוך הזמן הזה היו גורמים מקצועיים עסוקים בחקירה, כאשר המצאי העובדתי היה אפסי. מספר חוקרים ופרקליטים (ביניהם פרקליט מחוז ירושלים עו"ד אלי אברבנאל, שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן) טענו שאין בתיק זה דבר, "ספינת פח" קראו לו. "הסיכוי להרשיע באונס הוא אפסי", אמרו כמה משפטנים בכירים מהאסכולה הישנה, המכירה באמת.
הם לא הכירו למה מסוגלת המערכת.
אורלי, מבית הנשיא הוצאה מכל הדיון כיוון שבפרקליטות נחשפו שקריה.

ואז עבר המשקל לשנייה, מובטלת ממורמרת – אביטל .
מכ 40 נשים שנחקרו, ירדנו למספר 13 נשים, ירדנו ל 4, ירד ל 2. נותרה בסוף אחת.

היה קושי רב להפוך אותה ל"מתלוננת" העיקרית, הואיל ובמשך השנים האחרונות שמרה על קשר עם הנשיא בתקווה לחזור לעבוד אצלו. שוב ושוב כותבת מכתבי חיבה, מבקשת לחזור ולעבוד עמו, מביאה אליו את ילדיה הקטנים, ועוד.
אך ההתמרה הצליחה, הצליחו לשכנע אותה, את ה"לוזרית" כי עתידה כ"מתלוננת" ישפר חייה לבלי הכר.
במבט חברתי היה כאן תהליך מרתק, אכזרי ומזעזע.
בני עדות המזרח, הימין והדתיים שנתפסו תמיד כ"אובייקטים" נחותים בתהליך הציוני (בו כידוע העולם נברא ע"י הרצל ב 1897), הפכו בשלב מסוים את הגלגל: התנ"ך והמקורות הם באמת המקור, הלאום, ארץ ישראל, העצמיות. ב 77 הם זכו לשלטון כשהיו עצמם. המערכת המערבית חזרה בנקמה: חשוב להראות כי מי שהולך בדרך העצמיות ירוטש עד עפר (, אפילו, ודווקא אם הוא נשיא, או שר) וכל מני מזוז, שלמה בן עמי, יוחנן דנינו או פקידת לשכה מזרחית שהולכת "אתם", עם בני המפא"יניקים, עם המשפטנים, העיתונאים, יזכו להיות מלכים.

ונחזור להשתלשלות. כאשר הוא בדיסוננס עצום, בין הבסיס המשפטי האפסי, ו"פצצת האטום" התקשורתית שיצר, הלך היועמ"ש, עו"ד מזוז לתמוך ב"עסקת טיעון". בה הנשיא "מודה במקצת" ויוצא ללא פגע. הנשיא התלבט קשות וחתם. חשיבות שלב זה בהיות הפרקליטות חושפת את אפסות ה"תיק" והבעיות המשפטיות להוכיח אשמה.
"את זה תשאירו לי" אמרה לא אחרת מאשר השופטת דורית בייניש כאשר התיק הובא לפתחו של בג"צ. בכך אותתה לכל מערכת המשפט כי בנוסף לתקשורת ושמאל, היא סבורה כי הנשיא אשם וראוי להיענש. והיא תדאג לכך.
אחרי התלבטות קשה והתייעצות עם רבנים חזר בו הנשיא מההסכמה. מצד כבוד הנשיאות לא ראה להסכים לעלילת הדם, גם אם גורלו האישי ישפר כתוצאה מכך. היה לו גם חשש, לא מבוטל, שהוא יקבל את עסקת הטיעון, ובית המשפט יפסול אותה, וכך יישאר עם החרפה, ועם המלחמה.

מערכת המשפט נדהמה ופנתה לנקמה. הצוות המשפטי הוחלף, ההאשמות הוקצנו. המושג "אונס" שלא היה קיים תפש את המקום המרכזי בשיח הציבורי, ומערכות המשפט והתקשורת חזרו עליו בהנאה, "אנסי קצב" "נשיא אנס", ועוד. נולדה "סימולאקרה" כביטויו של בודריאר. עלינו קומה ואנו זורקים את הסולם. אנו על מציאות בדוייה שלא צריכה מקור, עובדות או ממש. הבדיה היא המציאות. מה שלא היה לו זכר בשלבי החקירה והתביעה הראשונים הפך להיות כותרת ראשית. דקונסטרוקטיבית לעילא. הנשיא אנס.

שוב יוזכר, כי לא היה כל בסיס עובדתי, והמערכות המקצועיות נקראו לדגל ליישר קו עם עלילת הדם:
ה"חברים" החדשים של ה"מתלוננת". שכנעו אותה להחמיר עדויות, חוקרי המשטרה שמים בפיה של ה"מתלוננת" פרטים, מציעים לה ימים בלוח השנה בה הגרסה עשויה להתאים. פסיכולוגים מגויסים להסביר כל סתירה בעדות. שהרי ידוע שנפגעות אונס לא זוכרות… רק שאונס כלל לא הוכח.
שוב מאמר מוסגר. פוליגרף. זו אינה הוכחה מחלטת, אך יש בו תועלת מסוימת. משפט שכולו מבוסס על עדות אחת, ראוי לעשות פוליגרף. לא ? העובדה: המשטרה לא עשתה לאביטל פוליגרף..
נקבע משפט לנשיא, שבוצע בדלתיים סגורות, בבית המשפט המחוזי בת"א בראשות השופט ג'ורג' קרא. עם השופטות מרים סוקולוב ויהודית שבח. ערבי נוצרי ושתי נשים. ישראל חדשה.

צוות ההגנה של הנשיא כלל את מיטב עורכי הדין בארץ, ביניהם ציון אמיר ואביגדור פלדמן, אך ראה זה פלא, עורכי הדין שזכו לתמיכה ליברלית כאשר הגנו על הקשים שבאויבי ובוגדי המדינה (וענונו, המרגל קלינברג, ועוד) זכו לבוז וביטול בהגנתם על נשיא המדינה. גם מצד התקשורת ובעקבותיה מצד מערכת המשפט.
עו"ד יונה שיינדורף, היועצת המשפטית של בית הנשיא, אישה במיטב שנותיה, סגן אלוף במילואים. לא תמימה ולא ילדה. התמוטטה לאחר החקירה במשטרה. "היו צעקות עלי שהקירות רעדו, אפשר היה לחשוב שמדובר בחקירה של מחבל". כל זה בגלל שלא התיישרה עם עמדת ה"חונטה". היא הכחישה כל חשד כלפי קצב, למיטב ידיעתה.
מזכירה שהעידה לטובת הנשיא, דתיה, נשואה ואם לשלושה, אוימה על ידי החוקר "לא כדאי לך, נכנס לך לתחתונים" !. חטאה היה שהעידה, מיזמתה כי אביטל סיננה בנות שנכנסות לנשיא, התאפרה לפני כניסה אליו ופתחה כפתור בחולצה, אביטל סיפרה לה על יחסה החם כלפיו. יוזכר כי אותה מזכירה פחדה להגיע למשפט וההגנה נזקקה לצו שופט כדי להביאה. יוזכר גם כי השופט קרא בפסק דינו לא הזכירה כלל. נחשו מדוע.
לאיור האבסורד שבכל ההליך נספר כי אחרי שבלשו ומצאו חוקרי המשטרה את אביטל, ואחרי שחבריה שכנעו אותה שבעצם היה אונס , חזרו חוקרי המשטרה והציעו לה ימים המתאימים לתיאור העלילה, והנשיא היה צריך לשחזר את סדר יומו, 10 שנים לאחור, ברמה של דקות. ולהוכיח כי "יש לו אליבי". קפקא לא היה מנסח זאת יותר טוב.
"ויקוו למשפט והנה משפח" קראו אנשי תורה בעקבות פסק הדין. 300 עמודי פסק הדין היו הדובדבן הרקוב בראש עוגת ההליך המשפטי ההזוי של הנשיא קצב. מהיכרות עם סגנון פסקי דין קודמים שלו, רוב הסיכויים כי זה כלל לא נכתב כלל בידי השופט. בשל חשיבותו, בהיות המשפט "קרב טרפלגר" של מערכת המשפט, סייעה מן הסתם כל המערכת לייצר גרסה קבילה. והתוצאה עלובה, או מטורפת, תלוי בנקודת המבט. חשוב לומר כי אין כאן התקפה אישית על השופט. כפרט אין לו משמעות, כמו שלשופט במשפטי פראג לא הייתה אישיות. הוא וצוותו כל כולם "חיילים של המערכת".

עלילת קצב – א'אינני מכיר אישית את נשיא המדינה משה קצב. אני יודע שהוא אדם חם, שהיו עליו שמועות כי לא רק שלא "שמר נגיעה"…

‎Posted by Igal Canaan on‎ שישי 13 אפריל 2018

עלילת קצב – ב'

נאיר כאן מספר נקודות ביחס לפסק הדין:

1. בקשת הנשיא ל"הגנה מן הצדק", מנגנון שבא לפעול כאשר אין סיכוי למשפט הוגן, כלומר ששופטים לא מסוגלים לשפוט ללא פניות ועדים לא קראו על תוכן עדותם. זה נקרא "זיהום ההליך המשפטי".
11 קלסרים של גזרי עיתונים אספה ההגנה. בכל יום הודלף מצוות החקירה או הפרקליטות מידע לתקשורת. שלא לדבר על חוק "סוב יודיצה" האוסר לפרסם בתקשורת מידע הנוגע להליך משפטי. היו גם הכרזות מחוצפות של עו"ד מני מזוז וניצב יוחנן דנינו כי "הנשיא אשם" עוד טרם הסתיימה החקירה.
השופט דחה זאת הואיל והנשיא "השיב מלחמה"…

2. מהימנות שתי העדות . האופי המאולץ של כל ההליך, שהחל בסחיטה, והמשיך ללא תלונה, עם מוטיבציה של חוקרים להפליל "דג שמן" השנוא/בזוי על צמרת מערכת המשפט, השמאל והקרן לישראל חדשה.
בעשרות ציטוטים מטילה הפרקליטות ספק בעדויות אורלי ואביטל (וזו הסיבה שרצו עיסקת טיעון) באופן פרטי, והן במהימנות אופיין בכלל. נביא כאן כמה (לגבי אביטל'): "כתבה מכתב אהבה זמן מה לאחר המעשים הנזכרים", "פוטרה מעבודתה ע"י קצב והבטיחה לנקום", "עולות ראיות מסוימות העלולות לפגום במהימנותה באופן ממשי", "עדותה כבושה ומתפתחת", "שנים ארוכות לא סיפרה".
השופט לעומת זאת: אביטל מהימנה עלינו לחלוטין…

3. ראיות חדשות. אנשים תמימים מסבירים לעצמם את השינוי במשפט מעסקת הטיעון להאשמה באונס ב"ראיות חדשות" לכאורה שהובאו בו. שום ראיות אובייקטיביות לא קיימות, ממילא שום ראיות אובייקטיביות לא התחדשו.
ומה הן בכל זאת 'הראיות' החדשות? לשיטת בית המשפט ? אחת, ראיון של אביטל עם עו"ד בן טובים, עו"ד ידוע לדיני עבודה, יום אחרי פיטוריה [ביום פיטוריה יש עדויות על כי נשבעה לנקום.(דברי הפרקליטות!)]. בדברים שאמרה לעו"ד, בניסיון למצוא טיעונים כנגד פיטוריה ע"י הנשיא , ציינה הטרדה מינית. עו"ד בן טובים אמר שלא האמין לה. 'ראיה חדשה' מספר אחד…
השניה, דבר שלא התקיים כלל. אביטל הכחישה בחקירותיה כי פנתה למרכז לנפגעות תקיפה מינית.
כדי לייצר מינימום של מהימנות לטענת האונס נדרש בשלב מאוחר בחקירה דיווח כלשהו על אונס. העובדה יוצרה חיש קל: פעיל השמאל ירון ארמוזה ה"מקורב" לשלי יחימוביץ', טען שהתלוננה, וראה זה פלא, אשתו, פעילת המרכז לנפגעות תקיפה מינית, היא זו שענתה לה כביכול וגם רשמה תרשומת. המשטרה חששה לקלקל עדות זו ולכן אפילו לא בדקה פלט שיחות של אותו היום למרכז. 'ראיה חדשה' מספר שניים…
(החבורה לא תהיה שלמה ללא מר ניסים דואק, יחצ"ן הקרן לישראל חדשה, שהוא במקרה "יחצ"ן" של אורלי מבית הנשיא. נפגעת באונס עם יחצ"ן… ).
זמן אמת? ראיות אמת? ראיות בכלל? הנה עוד אחת:
חצי שנה לאחר 'האונס' השני, על סף הפיטורין, מזמינה אביטל גרפולוג, שאול הללי, על מנת לפתור בעיות תקשורת בינה לבין השר [להגדרתה לפייס, כמו בין בעל ואישה(כך!)], ובמונולוג ארוך ומשתפך, משתמשת בין היתר, בביטוי 'פגע בי'. שאול הללי מעיד שזה היה אחרי שהתערערו היחסים בינה לבין השר.
השופט טוען : " שורת עדים שהעידו על התבטאויות בזמן אמת …" (על אונס). לא היה ולא נברא.
רק העדויות המסופקות הללו הן ה"התבטאויות בזמן אמת".

מצד השופט אלו ראיות אובייקטיביות ועדויות בזמן אמת שניתן בגללן להוכיח אשמה..

יש לציין כי גם במקומות בהם הפרקליטות הטילה ספק, והמשטרה הטילה ספק, ואף העדה הטילה
ספק בדברי עצמה ("לא זוכרת", עדויות סותרות) – השופט תמיד האמין

4. בדית האונס. האשמה מוטרפת זו הופכת את התיק לכבד כל כך. האשמת נשיא מדינה, הגבוה בהירארכיה השלטונית, ולבטח המכובד בהירארכיה, בפשע בזוי וחמור השקול לרצח, ראוי שתיעשה על סמך ראיות כלשהן. אין שום ראיה אובייקטיבית. מדובר על שני אירועים: על האירוע הראשון מספרת אביטל רק בחקירה שניה, ועל האירוע השני רק בחקירה שביעית, לאחר חצי שנה של חקירה, בהמרצתה ותמרונה ה"תמימה" של שלי יחימוביץ'. (בחקירה הראשונה לא סיפרה על אונס. בשנייה כבר דיברה על אונס אחד, ואז חיכתה עד החקירה השביעית לספר על אונס נוסף. וזה מקובל על השופט "כי כבר סיפרה לח"כ יחימוביץ"!?! ).
בתחילה היא מספרת על שיחות בלבד בינה לבין הנשיא. אחרי ששואלים אותה שאלות מנחות בנוסח "נגע בך" ?"זה היה ככה" ? (כולל הדגמה של החוקר) היא עונה כן כן כן. בלי פירוט. עדיין מספר חקירות מכחישה כל חדירה או שימוש בכוח. החוקרים מבהירים לה כמה זה חשוב להם… אחרי שמעירים לה כי זה איננו אונס היא מוסיפה לעדותה בחקירה אחרת, גם חדירה וגם שימוש בכוח…
בתחילה אומרת העדה כי סיפרה למספר חברות. לאחר שהללו הכחישו בחקירתן כי סיפרה להן היא אומרת כי לא דיברה עם אף אחד על הנושא. במרוצת כל השנים. כאשר הובהר לכל המעורבים הקושי בעניין צצה לפתע הפנייה הדמיונית למרכז לנפגעות תקיפה מינית.
פרק הזמן שבו לפי תיאוריה זו לכאורה אירעו המקרים נע לו בחופשיות לאורך כמה חודשים. בעדות אחת חודש לאחר כניסתה לתפקיד, בעדות אחרת חצי שנה….

5. . עדות כבושה
הגדרה: עדות כבושה או גרסה כבושה הינה עדות/גרסה שהעד "כבש" אותה בליבו וגילה אתה רק בשלב מאוחר יותר.
הפסיקה קובעת משקלה של עדות כבושה וערכה הינם מועטים ביותר וזאת משום החשש שיש לאמתותה ומהימנותה של עדות זו (ע"פ 677/84 דוד אביטן ואח' נ' מ"י , פד"י מא (4) 33).
המקרה "הקלאסי" של כבישת עדות הינה כאשר עד טוען כי היה עם הנאשם "במקום אחר" אולם מגלה זאת לראשונה רק במהלך הדיון בבית משפט כאשר, למעשה, עמדה בפניו ההזמנות לעשות כן מוקדם יותר. מדוגמה זו ניתן להבין על נקלה מדוע ייטה בית המשפט ליתן לעדות מעין זו משקל מועט, שהרי גילוייה של העדות בשלב מאוחר הינו מגמתי ו"שקוף".
כאן לא רק הייתה עדות כבושה שנים רבות, אלא גם תת גרסאות כבושות בתוך העדות, מחקירה לחקירה.

6. השופט כסניגור של הגב' אביטל
על הסתירות בנושא המהותי של "הייתה או לא הייתה חדירה " אומר השופט בשבתו כפסיכולוג: ניתן ללמוד כי א' (כלומר ב') מצויה במצוקה ומתלבטת אם לחשוף את האמת או רק את חלקה…מחמת המשמעויות הנלוות לאישור עובדה זו על חייה"…
ובהמשך השופט בשבתו כסופר עלילתי:… השר הסתובב במכוניתו למעלה משעה בפארק ואז הצליח לחבור אל המתלוננת וביקש ממנה לבוא עמו ללשכה. היו פקקים נוראיים.. ולאחר מכן חיפש אותה במכוניתו בין אלפי האנשים בפארק. (השופט ממציא מציאות וירטואלית שתתאים לעובדות שאינן נוחות מבחינת לוח הזמנים). בפועל לא היה כל פקק. ורכב הנשיא יוצא ללא כל בעיה
השופט בוחר לדלג על ראיות אובייקטיביות ועדויות שלא נוחות לו כולל גרסת המתלוננת:
א. הנהג באותו יום שנבחר ע"י המשטרה כיום האירוע, מעיד, כי מן האירוע נסע ישירות לקריית מלאכי. השופט מתעלם.
איש השב"כ המדווח שלפי התרשומת ביומן השב"כ ב 5 השר עזב את המקום.
ב. המתלוננת עצמה מעידה כי השר קרא לה לרכב, ועלו ביחד לרכב לעומת פלט שיחות הטלפון המעיד כי פעמיים השר התקשר אליה מרכבו.
ג. ובנוסף לפי עדותה היה חושך והמשרד היה ריק אך דא עקא שחושך בתקופה ההיא היה רק בשבע וחצי לערך (הוכח ע"י מסמכים בבית המשפט).
השופט אינו תמה על נפגעת אונס שלא מתלוננת, שלא מספרת, שרוצה לחזור לעבוד עם ה"אנס" וכותבת לו מכתבי אהבה, שמביאה את ילדיה להצטלם עמו, שמתקשרת עשרות פעמים ל"אנס" מספרת על ביתה שנולדה ורוצה אף להביאה אליו.. שלא זוכרת פרטים מהותיים, שמשנה גרסאות השכם וערב שיצרה את גרסת האונס בשלב מאוחר.
השופט לא רק שלא מאמין לאף טענה של הנשיא, ומאמין לכל טענה של אביטל אלא ברגע שמגיעה סתירה בעדותה הוא נחלץ לייצר עובדות שיתנו גרסה אפשרית…

7. מכתבי החיבה והחיזור של אביטל
אביטל פועלת בשני מישורים. מחד, מבטיחה לנקום ואף מספרת על כך. מאידך, מרימה עשרות (!) טלפונים ללשכת הנשיא, מספרת על לידת ביתה 3 ימים אחרי הלידה ולאחר מכן רוצה להביא את התינוקת אליו, מזמינה לברית של בנה, כותבת ברכה לראש השנה, מבקשת מגרפולוג שהכיר את הנשיא, לפייס ביניהם , מביאה את ילדיה ללשכת הנשיא.
גרסת השופט: אביטל תומרנה לעשות זאת על ידי הנשיא !!!.

8. עדויות "שיטה".
נחקרו עשרות נשים כדי למצוא "דפוס פעולה דומה". אף אחת לא התלוננה על אונס. גם לעבירות המינוריות של המאולצות להתלונן (אף אחת לא באה מעצמה) אין שום ראיה אובייקטיבית תומכת ולא הובאה שום עדות תומכת. ואירעו לפני למעלה מ 10 שנים. כיצד אמור איש ציבור , הפוגש תוך עבודתו מאות אנשים ביום, לזכור, להתגונן ולספק אליבי לחיבוק מלפני 15 שנה ?
במקרים שלא התיישנו מדובר בחלקם במקרים פומביים, שאין מחלוקת בהן לגבי העובדות, אלא לגבי פירושן (המשטרה "חיבוק מיני") ,
השופט : המערך המחזק…מתבטא בעדויות בדבר שיטה ו/או מעשים דומים….

9. בדיית ה"אונס" השני. כמה תמיהות:
אביטל טוענת שאירע כחודשיים אחר האירוע הראשון, בחדר במלון, כאשר היא מוזמנת לכאורה לעלות לחדרו, השר פותח את הדלת בלא מכנסיו והיא נכנסת ויושבת על המיטה. האם זו התנהגות של נפגעת אונס ?!
טוענת שהשר קרא לה טלפונית לעלות לחדר. אבל לא נרשמה אף שיחה אליה מהנייד, או מהחדר.
מילא עובדות, אבל האם אביטל סיפרה למישהו בזמן שקרו האירועים ?
בו זמנית לאירועים העדה לא סיפרה לאף אחת מחברותיה דבר בנושא הטרדה מאת הנשיא. לא נראתה כאילו עברה זעזוע אישי או מיני. הנושא הקשה המרכזי עליו התלוננה בפני חברותיה הוא הפיטורין.
כל ה"עדויות", מלבד אזכור אצל עו"ד בן טובים והגרפולוג היו עדויות של שיחות מאוחרות עם אנשי תקשורת ופוליטיקה: ( עורכת "עובדה", חברת כנסת מהשמאל, פעיל מפלגת העבודה ודובר חד"ש). אכן מקבץ עדים תם ואובייקטיבי.
אצל השופט כל העדויות הן "בעת שהתרחשו האירועים"…וכמובן אמינות..

10. הוודאות.
המיד ההזוי ביותר בפסק הדין הוא הודאות. כל מי שהיה קרוב לנושא היה מודע למאות קשיים: לכן המשטרה תדרכה את העדה, הציעה לה גרסאות, רעננה את זיכרונה. לכן הפרקליטות היססה כל כך, העבירה את הנושא לפרקליטות מדינת תל אביב, שם אולי עולם התוכן הליברלי יעשה את העבודה. לכן גם ניגשו לעסקת טיעון. השופט לשעבר משאל חשין מצהיר כי בתנאים הציבוריים הנוכחיים אין סיכוי למשפט הוגן.

כל זה נעלם כאשר אנו קוראים את פסק הדין. הוא פשוט מאמין לכל מה שנגד הנשיא, ולא מאמין לכל מה שבעד הנשיא.
ועוד דובדבן אחד לסיום, מדברי השופט עצמו.
לגבי דברי השופט שהנשיא מדבר ב'שני קולות' וש "מסיכומי ההגנה עולה טענת הגנה עובדתית חילופית, ולפיה יתכן אמנם כי נתקיימו יחסי מין בין הנאשם לבין המתלוננת, אולם הללו נתקיימו בהסכמתה המלאה וללא שימוש בכוח".
אבל דבריו נסתרים בהמשך בדברי עצמו, כשהוא מדגיש, לקראת סוף דבריו, שהובהר לו על ידי הפרקליטים, שאין להם שום גרסה בנושא: אלא טענו כי לו גם אם יקבל את גרסת המתלוננת, אז, לכל היותר אפשר לראות, שגם לפי גרסתה לא הופעל כוח כנגדה (ולכן גם לשיטתה לא מדובר באונס).
יש כאן ממש אותו דפוס פעולה שהפוסט מודרנה כל כך אמונה עליו – ייצור מציאות בדויה על ידי מילים.

 

עלילת קצב – ב'נאיר כאן מספר נקודות ביחס לפסק הדין:1. בקשת הנשיא ל"הגנה מן הצדק", מנגנון שבא לפעול כאשר אין סיכוי…

‎Posted by Igal Canaan on‎ שישי 13 אפריל 2018

תזכורת:

בית המשפט מציג: הרשעה בלי יום, שעה ומקום.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *