משה קצב – האיש והעלילה

עלילת קצב – א'

אינני מכיר אישית את נשיא המדינה משה קצב. אני יודע שהוא אדם חם, שהיו עליו שמועות כי לא רק שלא "שמר נגיעה" אלא היה מחבק יותר מן הדרוש.
אני מכיר הרבה אנשים כאלה.
אני רוצה לכתוב כאן על מהלך מטורף, שבוצע נגדו, ונגדנו, אזרחי מדינת ישראל כולנו, מהלך המאיר את מערכת אכיפת החוק בארצנו, כרודנות בשם הליברליזם, מערכת המסוגלת, כמו בברלין ובמוסקבה של שנות ה30 , לעשות הכול בשם החוק.
נשיא מדינת ישראל משה קצב נתבקש על ידי א' שנקרא לה בשם בדוי אורלי ( כי כולן א' ) מזכירתו, לתת לה סכום כסף כדי "להסתדר בחיים". האיום היה כי אם לא תקבל, תצא לתקשורת, תכתוב ספר על עבודתה בבית הנשיא.
בעצה אחת עם אשתו, הם הקליטו את האיום, ופנו לאיש אמונם, עו"ד יעקב נאמן. זה האחרון יעץ לו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מני מזוז. הנשיא בתמימותו עשה כן. מיד בצאתו מן ההתייעצות הדיסקרטית, היועץ, היודע מי שולט במדינה ובידי מי נתון עתידו, הדליף את העניין לתקשורת. בהמשך התראיין לחדשות ערוץ 2, והתחיל מחול השדים שלא רגע עד היום.
הנושא נמסר למשטרה. העיתונות, היועץ, והמשטרה הפכו את היוצרות. אורלי לא רק שלא הואשמה בסחיטה, אלא הנשיא הפך לנאשם, תוך הפרחת רמזים עבים על הטרדה מינית. המשטרה הניחה שאכן הייתה הטרדה מינית, ללא כל עדות אובייקטיבית, והחלה מיד לחקור בכיוון "סדרתיות". קרי, מציאת "שיטה" או דפוס פעולה במקרים קודמים, שיהפוך את הצורך למצוא הוכחה, למיותר. איך אומרים פוסט מודרניים? "העובדה היא אויב הנרטיב".
עוד טעות לוגית בסיסית הייתה "הכשל של הנחת המסקנה". וזה הולך כך: אם אנו מניחים שהנשיא אנס, אזי אנו פטורים (1) מרוב דיני הראיות וההתיישנות. (2) ניתן לקבל עדות צד אחד בלבד, (3) אין צורך בעדים, (4) אין צורך בראיות, (5) ניתן לקבל סתירות בעדות המתלוננת, (6) ניתן לה לבחור את יום האירוע, (7) ניתן להסביר לעדה את סוג האשמה שהיא צריכה להעלות. המסקנה בעקבות נתוני פתיחה אלו: הנשיא אכן אנס. צדקנו בהנחה.
הממד הקפקאי התגבר בכל שלב. אף אחת מתלונותיו של הנשיא לא התקבלה ברצינות. כל עדיו של הנשיא נדחו, הושמטו או אוימו. הנשים ששוכנעו לפעול נגד הנשיא הפכו לידידות התקשורת, הקרן לישראל חדשה, ומערכת אכיפת החוק. חקירות נערכו בביתן, מילים הושמו בפיהן, הוצגו להן גרסאות קבילות בכל מקום מוקשה, וכל המערכת התגייסה להגנתן.

ה"מטה נרטיב" עבד כאן במלא עצמתו: הגבר, המזרחי, הדתי, הלאומי המיושן השקרן והאלים ממרכז הליכוד, ומולו כל "כוחות הקדמה" המערביים: הנשים, העיתונאים, החונטה השיפוטית, קרנות השמאל, פמיניסטיות.
למרות שלא הייתה כאן קונספירציה לכתחילה, העניין נבנה ככדור שלג ההולך ומתגלגל, ורומס את כל העומד בדרכו. כל אשכנזי או "נאור" מטעם עצמו נקרא אל הדגל למחנה ה"נכון": משפטן או עיתונאי שהטיל ספק נחשב הזוי, מיושן, שוביניסט גברי, בוגד במעמד. ככלל, כל מה שעשה הנשיא שיחק כנגדו. שתק ("שתיקה כהודאה") זעם ("מופע האימים של קצב"), לא התייחסו לטענותיו אלא הסבירו את התשובות להן. מאבקו של הנשיא רק חיזק את הזעם הקדוש של "המערכת". זוטות כ"דיני ראיות" או הלכות עדות לא נחשבו כלל: היה זה מאבק של "בני אור" ב"בני חושך", כאשר בני "תרבות המערב" הם בני האור, ו"היהודים" הם בני החושך. ההשתלחות של בייניש ביועמ"ש מזוז בהגיעו לבג"צ היא איור למה שקורה כאשר "חייל" לא מבין מהי "כוונת המערכת".
במשטר רודני מקובל, האינטלקטואל עומד נגד השלטון. ברודנות הליברלית, הדורסנות היא מוחלטת: השמאל הולך עם ממסד מערכת המשפט. הממסד השיפוטי עושה שימוש בכל כלי הממלכה, וברצונו עוקף את החוק, מדליף, ורותם את כל כלי התקשורת ה"אנטי ממסדיים" לביצוע לינץ', שאחריו הוא מגיע, ויורה בממלכתיות הראויה כדור של חסד בראשו של הקרבן.
נזכרו בתקשורת 13 מתלוננות, 10 מתלוננות, 4 מתלוננות. כאשר בפועל לא הייתה אף מתלוננת אחת.

כמו במקרה של השר חיים רמון, הנשים שוכנעו או אולצו, בלשון גסה, רכה ולעיתים באיומים, להתלונן נגד הנשיא.
עשרות נשים נחקרו והמשטרה העלתה חרס בידה. נמצאו שתי נשים בלבד. שתים שהסכימו "ללכת עם המשטרה", במקרה גם הם אלה הצהירו כי בכוונתן לנקום על פיטוריהן (אחת מהן זו שסחטה) , ושתים נוספות שהצהירו כי הליכה זו עם המשטרה, היא נגד רצונן. הלחץ עליהן היה כה גדול עד כי אחת מהן בשלב מסוים ברחה מהארץ ובקשה לתבוע את המדינה על הטרדתה !
במאמר מוסגר נזכיר כי לגבי השתיים האחרונות דובר על חיבוק בלבד. (אחד מהם בנוכחות אדם אחר). ושורות ארוכות מקדישה המערכת לברר אם כבוד הנשיא נשם ליד צווארה של הגברת או רחרח אותו. (אתם מנחשים כמובן מהי מסקנתם).
כל זמן החקירה הדליפו המשטרה והפרקליטות לכל אמצעי התקשורת באופן מגמתי חומרים מבזים ומשפילים נגד הנשיא, כאשר פעילות מתגוננת של הנשיא נחסמה ("הטרדת עדים", "בזיון בית המשפט", "הפרעה לחקירה", ושוב "מופע האימים של קצב"). מי שסייע לנשיא פורסם כ"מאפייה", ומי לכיוון ההפוך הוצג כ"אביר שלטון החוק" וזכויות האדם.
ולעצם הטרוף שבחגיגת ההדלפות
הדלפה היא עבירה. הדלפה ממשטרה היא פשע. הדלפה מחקירה של נשיא או שר היא פשע פוליטי. והדלפה מגמתית היא כבר עבודה של חונטה, חונטה משפטית לעומתית לשלטון הנבחר.
מבחינת המדינה והעם יש שכאן נושא ראשון במעלה מן הנושאים שהשתיקה והזהירות יפים להם, מצד הנזק התדמיתי הנורא הכרוך בו. אך העיתונות והפרקליטות רואות בחשיפה (וממילא בהדלפה סיטונאית) חובה קדושה. חיפוש פגמים במדינה הוא צו קדוש, והמחפשים עצמם הם-הם הקדושים. בעיני עצמם.
מוקדם מאד זיהו גורמי אופוזיציה בשמאל את הפוטנציאל הפוליטי הכרוך בפרשה ונהיו חבריהם האישיים, פרקליטיהם ויועציהם של הנשים ה"נוקמות". כך מופיעות דמויות כמו ח"כ שלי יחימוביץ', ירון ארמוזה וניסים דואק במשפט. שמים מילים בפי הנשים, עוזרים להן לתפור גרסה, והחמור מכל, יועצים להן להקצין את התלונה: מחיבוק, ל"הטרדה" ומשם ל"אונס" . בעדות נלעגת נשאלה א' ממשרד התיירות (שלצורך העניין נקרא לה בשם הבדוי אביטל ) לצורך הקניית אמינות לסיפור האונס, למי מחברותיה סיפרה עליו. "לשלי יחימוביץ" עונה העדה…
ושוב, כמו שאומרים הפוסט מודרניסטים "השפה מייצרת את המציאות". אמרת "אונס". יש אונס.
מערכת המשפט, האכיפה, מפלגות השמאל, הקרן לישראל חדשה (באמצעות מה שנקרא "אירגוני הנשים") והתקשורת, הפכו עתה למקשה אחת המוקיעה את הנשיא, בהדלפות ענק מהפרקליטות והמשטרה, בכותרות ענק, בהפגנות, בכתבות מגמתיות, מקצינות והולכות.

תוך הזמן הזה היו גורמים מקצועיים עסוקים בחקירה, כאשר המצאי העובדתי היה אפסי. מספר חוקרים ופרקליטים (ביניהם פרקליט מחוז ירושלים עו"ד אלי אברבנאל, שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן) טענו שאין בתיק זה דבר, "ספינת פח" קראו לו. "הסיכוי להרשיע באונס הוא אפסי", אמרו כמה משפטנים בכירים מהאסכולה הישנה, המכירה באמת.
הם לא הכירו למה מסוגלת המערכת.
אורלי, מבית הנשיא הוצאה מכל הדיון כיוון שבפרקליטות נחשפו שקריה.

ואז עבר המשקל לשנייה, מובטלת ממורמרת – אביטל .
מכ 40 נשים שנחקרו, ירדנו למספר 13 נשים, ירדנו ל 4, ירד ל 2. נותרה בסוף אחת.

היה קושי רב להפוך אותה ל"מתלוננת" העיקרית, הואיל ובמשך השנים האחרונות שמרה על קשר עם הנשיא בתקווה לחזור לעבוד אצלו. שוב ושוב כותבת מכתבי חיבה, מבקשת לחזור ולעבוד עמו, מביאה אליו את ילדיה הקטנים, ועוד.
אך ההתמרה הצליחה, הצליחו לשכנע אותה, את ה"לוזרית" כי עתידה כ"מתלוננת" ישפר חייה לבלי הכר.
במבט חברתי היה כאן תהליך מרתק, אכזרי ומזעזע.
בני עדות המזרח, הימין והדתיים שנתפסו תמיד כ"אובייקטים" נחותים בתהליך הציוני (בו כידוע העולם נברא ע"י הרצל ב 1897), הפכו בשלב מסוים את הגלגל: התנ"ך והמקורות הם באמת המקור, הלאום, ארץ ישראל, העצמיות. ב 77 הם זכו לשלטון כשהיו עצמם. המערכת המערבית חזרה בנקמה: חשוב להראות כי מי שהולך בדרך העצמיות ירוטש עד עפר (, אפילו, ודווקא אם הוא נשיא, או שר) וכל מני מזוז, שלמה בן עמי, יוחנן דנינו או פקידת לשכה מזרחית שהולכת "אתם", עם בני המפא"יניקים, עם המשפטנים, העיתונאים, יזכו להיות מלכים.

ונחזור להשתלשלות. כאשר הוא בדיסוננס עצום, בין הבסיס המשפטי האפסי, ו"פצצת האטום" התקשורתית שיצר, הלך היועמ"ש, עו"ד מזוז לתמוך ב"עסקת טיעון". בה הנשיא "מודה במקצת" ויוצא ללא פגע. הנשיא התלבט קשות וחתם. חשיבות שלב זה בהיות הפרקליטות חושפת את אפסות ה"תיק" והבעיות המשפטיות להוכיח אשמה.
"את זה תשאירו לי" אמרה לא אחרת מאשר השופטת דורית בייניש כאשר התיק הובא לפתחו של בג"צ. בכך אותתה לכל מערכת המשפט כי בנוסף לתקשורת ושמאל, היא סבורה כי הנשיא אשם וראוי להיענש. והיא תדאג לכך.
אחרי התלבטות קשה והתייעצות עם רבנים חזר בו הנשיא מההסכמה. מצד כבוד הנשיאות לא ראה להסכים לעלילת הדם, גם אם גורלו האישי ישפר כתוצאה מכך. היה לו גם חשש, לא מבוטל, שהוא יקבל את עסקת הטיעון, ובית המשפט יפסול אותה, וכך יישאר עם החרפה, ועם המלחמה.

מערכת המשפט נדהמה ופנתה לנקמה. הצוות המשפטי הוחלף, ההאשמות הוקצנו. המושג "אונס" שלא היה קיים תפש את המקום המרכזי בשיח הציבורי, ומערכות המשפט והתקשורת חזרו עליו בהנאה, "אנסי קצב" "נשיא אנס", ועוד. נולדה "סימולאקרה" כביטויו של בודריאר. עלינו קומה ואנו זורקים את הסולם. אנו על מציאות בדוייה שלא צריכה מקור, עובדות או ממש. הבדיה היא המציאות. מה שלא היה לו זכר בשלבי החקירה והתביעה הראשונים הפך להיות כותרת ראשית. דקונסטרוקטיבית לעילא. הנשיא אנס.

שוב יוזכר, כי לא היה כל בסיס עובדתי, והמערכות המקצועיות נקראו לדגל ליישר קו עם עלילת הדם:
ה"חברים" החדשים של ה"מתלוננת". שכנעו אותה להחמיר עדויות, חוקרי המשטרה שמים בפיה של ה"מתלוננת" פרטים, מציעים לה ימים בלוח השנה בה הגרסה עשויה להתאים. פסיכולוגים מגויסים להסביר כל סתירה בעדות. שהרי ידוע שנפגעות אונס לא זוכרות… רק שאונס כלל לא הוכח.
שוב מאמר מוסגר. פוליגרף. זו אינה הוכחה מחלטת, אך יש בו תועלת מסוימת. משפט שכולו מבוסס על עדות אחת, ראוי לעשות פוליגרף. לא ? העובדה: המשטרה לא עשתה לאביטל פוליגרף..
נקבע משפט לנשיא, שבוצע בדלתיים סגורות, בבית המשפט המחוזי בת"א בראשות השופט ג'ורג' קרא. עם השופטות מרים סוקולוב ויהודית שבח. ערבי נוצרי ושתי נשים. ישראל חדשה.

צוות ההגנה של הנשיא כלל את מיטב עורכי הדין בארץ, ביניהם ציון אמיר ואביגדור פלדמן, אך ראה זה פלא, עורכי הדין שזכו לתמיכה ליברלית כאשר הגנו על הקשים שבאויבי ובוגדי המדינה (וענונו, המרגל קלינברג, ועוד) זכו לבוז וביטול בהגנתם על נשיא המדינה. גם מצד התקשורת ובעקבותיה מצד מערכת המשפט.
עו"ד יונה שיינדורף, היועצת המשפטית של בית הנשיא, אישה במיטב שנותיה, סגן אלוף במילואים. לא תמימה ולא ילדה. התמוטטה לאחר החקירה במשטרה. "היו צעקות עלי שהקירות רעדו, אפשר היה לחשוב שמדובר בחקירה של מחבל". כל זה בגלל שלא התיישרה עם עמדת ה"חונטה". היא הכחישה כל חשד כלפי קצב, למיטב ידיעתה.
מזכירה שהעידה לטובת הנשיא, דתיה, נשואה ואם לשלושה, אוימה על ידי החוקר "לא כדאי לך, נכנס לך לתחתונים" !. חטאה היה שהעידה, מיזמתה כי אביטל סיננה בנות שנכנסות לנשיא, התאפרה לפני כניסה אליו ופתחה כפתור בחולצה, אביטל סיפרה לה על יחסה החם כלפיו. יוזכר כי אותה מזכירה פחדה להגיע למשפט וההגנה נזקקה לצו שופט כדי להביאה. יוזכר גם כי השופט קרא בפסק דינו לא הזכירה כלל. נחשו מדוע.
לאיור האבסורד שבכל ההליך נספר כי אחרי שבלשו ומצאו חוקרי המשטרה את אביטל, ואחרי שחבריה שכנעו אותה שבעצם היה אונס , חזרו חוקרי המשטרה והציעו לה ימים המתאימים לתיאור העלילה, והנשיא היה צריך לשחזר את סדר יומו, 10 שנים לאחור, ברמה של דקות. ולהוכיח כי "יש לו אליבי". קפקא לא היה מנסח זאת יותר טוב.
"ויקוו למשפט והנה משפח" קראו אנשי תורה בעקבות פסק הדין. 300 עמודי פסק הדין היו הדובדבן הרקוב בראש עוגת ההליך המשפטי ההזוי של הנשיא קצב. מהיכרות עם סגנון פסקי דין קודמים שלו, רוב הסיכויים כי זה כלל לא נכתב כלל בידי השופט. בשל חשיבותו, בהיות המשפט "קרב טרפלגר" של מערכת המשפט, סייעה מן הסתם כל המערכת לייצר גרסה קבילה. והתוצאה עלובה, או מטורפת, תלוי בנקודת המבט. חשוב לומר כי אין כאן התקפה אישית על השופט. כפרט אין לו משמעות, כמו שלשופט במשפטי פראג לא הייתה אישיות. הוא וצוותו כל כולם "חיילים של המערכת".