על כדורגל, מוסר ושלום

הרשעת החף מפשע בשם השלום – עקרון בסיסי במשפט הוא עקרון שניתן לכנותו "עקרון ההדדיות". בצורה פשוטה ניתן לומר כי עושים למישהו משהו (קנס, מאסר, נזיפה מבית משפט וכיוצ"ב), רק אם הוא עשה משהו שנתפס כבלתי נסלח ע"י החברה (הוציא לשון הרע, פגע במכוון במישהו וכיוצ"ב).

העקרון הזה, שנראה על פניו פשטני, בא לעולם לאחר אלפי שנים של מאבקים עקובים מדם. השם המשפטי שלו הוא "חזקת החפות", וקשה לחשוב על כלל חשוב ממנו למציאות האנושית.

חזקת החפות שמה סוף למשפטי שדה, לאינקוויזיציה, לתליות בכיכר, לסקילות של נשים נואפות, למשפטי מכשפות ועוד.

לצערנו, העקרון הזה, שאין לחברה ליברלית זכות קיום בלעדיו, לא זוכה להפנמה בקרב אישי ציבור ומחנכים לא מעטים.

דוגמה לכך נמצאת במאמר שפרסמה ד"ר שלומית גיא – ד"ר לאנתרופולוגיה ממכללת ספיר, חוקרת ומרצה בתחום האלימות בספורט – ביום 18.3.18 ב MYNET ירושלים, תחת הכותרת "אם הייתי מנכ"ל בית"ר – וארן היה מושעה".

ד"ר גיא. עניין של סדר עדיפויות. צילום: הרצל יוסף

 

עיקרי טיעוניה במאמר הם:

1. קבוצת כדורגל אינה עסק פרטי, אלא עסק בעל אחריות ציבורית, וככזאת היא מחויבת להשעות את שחקן הכדורגל הסורר.

2. אמנם מעשיו של וארן בוצעו טרם הגיע לבית"ר ירושלים, אך יש להשעותו ללא כל קשר. כדבריה,

"..הזכות בהיותך שחקן כדורגל מפורסם.. מביאה איתה גם כמה חובות, שהן, מה לעשות, להימנע ממעשים כאלה, בטח לא לתעד אותם..".

בנקודת הזמן בה כתבה ד"ר גיא (שמודה שאין לה כל הבנה משפטית) את דבריה לא היה לה מושג מה באמת עשה או לא עשה וארן, אולם לא הייתה לכך כל חשיבות. עקרון ההדדיות לא חל לגביו. הוא עשה מעשה הפסול מוסרית, והוא צריך לשלם על כך מחיר משפטי. יש לשבור את מטה לחמו.

ניתן לקבל את הדברים הללו וניתן שלא, אולם הדברים של ד"ר גיא בעייתיים לא רק משום שהם דורשים להעניש אדם על "עבירה" מוסרית – פעולה שהייתה שמורה לאינקוויזיציה – אלא משום שהם לוקים בחוסר עקביות בעייתי במיוחד, שהקורא אינו מודע לו ואינו נחשף אליו.

ביום 4.11.16 העניקה ד"ר גיא ריאיון לידיעות הנגב, שם הסבירה כי החלה לפעול למניעת האלימות בכדורגל, מתוך מטרה גם לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ד"ר גיא מסבירה את משנתה לגבי כדורגל והסכסוך הישראלי-פלסטיני והזיקה ביניהם. כדוגמה היא מסבירה כיצד יש להתנהג לאחר שהפלסטינים מבצעים פיגוע טרור או לא מוכנים לשתף פעולה בשיחות שלום:

"..אני מאמינה שברגע שאני אתן הצד השני ייתן.. צריך ללחוץ ידיים לאויב ולהבין שלא יעזור אם אתה תכנס לו ברגליים.."

הדברים הללו מובילים למסקנה הבאה: יש להחיל סנקציה אזרחית ו/או פלילית כנגד שחקן כדורגל שעשה מעשה שבוצע בהסכמה, מאחר וקבוצה אינה גוף פרטי, אך אין להחיל סנקציה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי על ישות ו/או מדינה שמבצעת פיגועים כנגד אזרחיה, למרות שהמדינה היא גוף ציבורי, שיש לה אחריות ציבורית כלפי כלל אזרחיה: יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, ימניים ושמאלנים.

הפעולה הראשונה מתבקשת בשם המוסר, הפעולה השנייה מתבקשת בשם השלום. כך מונעים את האלימות.

הבעיה בקידום אכיפה בררנית ובהשלכת חזקת החפות מאחורי גוו, היא שיבוא יום ומישהו ידפוק על דלתך כדי לעצור אותך על כך שעברת על חוקי המוסר של מישהו אחר, והוא יעשה זאת בשם השלום וטובת הציבור כפי שהוא תופס אותם.

פגיעה משפטית באדם צריכה להתבצע רק אם הוא עשה משהו. פגיעה משפטית במישהו בשם אג'נדה, בהיעדר כל יחס למציאות העובדתית או הנורמטיבית, מהווה עוולה, שהצד הנפגע זכאי לתבוע את נזיקיו מזה שפגע בו. שבירת מטה לחמו של אדם מהווה פגיעה.

משפטי המכשפות נכחדו מהעולם. אסור להחזירם לעולם בשם השלום והמלחמה באלימות.

הרשעת החף מפשע בשם השלום – עקרון בסיסי במשפט הוא עקרון שניתן לכנותו "עקרון ההדדיות". בצורה פשוטה ניתן לומר כי עושים…

‎Posted by Adi Ben Hur on‎ חמישי 22 מרץ 2018

_________________
קריאה רלוונטית:

ושוב לא במקרה חיות אדם, פטריארכים מנוולים, כמובן שלא במקרה הם כדורגלנים ועוד יותר שלא במקרה מבית"ר ירושלים, אנסו בחורה קטנה ואומללה

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *