אורטל בן דיין *יודעת* מדוע ממומני הקרן לעולם לא ישתכנעו מעובדות

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

“… שאלתי את עצמי בזמן כתיבת התגובה הזו האם בכלל מתקיימת אפשרות תיאורטית, בהנחה וישתכנעו פעילים ואנשי הארגונים שלא נשקפת סכנת חיים במדינה שלישית, שהם יאמרו זאת בקול רם? אני סבורה שלא. זה לא במנדט שלהם, וכל אפשרות כזו נדמית להם כשלילת עצמם. כך שברור לי שהדיאלוג כאן הוא ממילא עם הציבור שנמצא באמצע ומנסה לגבש דעה בים של מידע.”

אורטל בן דיין:

הסטטוס החופר הבא הוא תגובה מפורטת לביקורת ולטענות שעלו בתגובה לפוסט הקודם שהעליתי שעסק בסוגיית גירוש מבקשי המקלט/פליטים/מהגרי עבודה.

בפוסט הקודם טענתי 3 טענות עיקריות:

1. קל לבורגנות ולאליטה לחתום על עצומות כשאין על כך מחיר חברתי ובמיוחד כשהנושא נוגע לאחר הרחוק. לא אעסוק בטענה זו שמטבעה נתונה לויכוח. רק אציין שהעירו לי שרופאים ופסיכולוגים דווקא התבטאו ונוהגים להתבטא בסוגיות מהותיות וקונטרברסליות אז אני מקבלת את התיקון. לא היתה פה כוונת זדון, באמת שלא זכורה לי התגייסות כזו נרחבת וכל כך הרבה עצומות של בעלי פרופסיות מכובדות סביב נושא חברתי. אבל אין לי עניין להתווכח על זה, מקבלת.

2. עלי פי המתווה שהציגה לשכת ההגירה, המדינה לא תגרש ילדים, נשים, משפחות וכאלו שהגישו בקשות מקלט.

3. מדינת ישראל לא שולחת אנשים למותם, לעינויים או לעבדות.

היו גם נתונים מספריים וכלליים על בקשות מקלט, ההליך הבעיות שלו וכן הלאה. לא ראיתי שהיו השגות על הנתונים שהבאתי אז לא אכנס לזה.

מה שמותיר אותנו עם שתי הטענות המרכזיות שלי – ישראל לא שולחת אנשים אל מותם וישראל לא תגרש נשים וילדים וכאלו שהגישו בקשת מקלט.

סביב הסוגיות הללו עלו מספר טענות ומיד אתייחס אליהן, ועלו גם טענות נוספות ורבות על דברים שבכלל לא טענתי. למשל, לא טענתי שאני תומכת בגירוש וזו אופציה מועדפת עלי, לא טענתי שרואנדה היא גן עדן עלי האדמות, לא טענתי שמדינת ישראל מאשרת בנדיבות בקשות מקלט, ולא טענתי שהמסע מרואנדה לאירופה אינו מסוכן.

הוא בוודאי מסוכן ואני לא מבטלת כלל את העדויות על הסכנות שנשקפות לאלו שיוצאים למסע הזה.

אני טוענת שאין אילוץ לצאת למסע הגירה נוסף כדי להגיע לאירופה וזו החלטה וסיכון שלוקחים המורחקים על עצמם.

או בקיצור נמרץ: עמדת הארגונים והפעילים – כפי שהיא מנוסחת בקמפיינים השונים ואף תפסה אחיזה בחלק מהציבוריות הישראלית – שגורסת כי בדומה למאורעות שקדמו לשואה ואף לשואה עצמה, ישראל מגרשת אנשים אל מותם היא פשוט אינה נכונה.

עכשיו אתייחס לטענות עצמן:

1. *אוגנדה ורואנדה אינן מדינות בטוחות, המגורשים לא יוכרו במדינות אלו כפליטים לכן מדיניות הפליטים של רואנדה ואוגנדה לא נוגעות אליהם, הנציבות גינתה את ההסכם של רואנדה עם ישראל *

בלינק הבא תוכלו למצוא את ארכיון הכתבות של נציבות האו"ם לפליטים בנוגע לרואנדה. ממליצה לעיין בו.

בתמצית הדברים מדובר, כפי שכבר כתבתי, באחת המדינות הפרוגרסיביות ביותר בכל הנוגע לפליטים. ציינו רבים ממבקריי הזועמים כי הדבר אינו תקף על אלו המגורשים מישראל ולא מובטח להם שם מעמד של פליט. ובכן, מן הסתם לא מובטח להם מעמד של פליט מראש וללא בדיקה אבל בהחלט יש להם את הזכות להגיש בקשת מקלט. גם בישראל על מנת לקבל מעמד של פליט נדרשת במינימום הגשת בקשה. כפי שתוכלו להיווכח בעצמכם מעיון בנתוני הנציבות, מדובר במדיניות מקלה בהרבה מזו של ישראל, ועל כך אין מחלוקת ביני לבין עמדת הארגונים – ישראל אינה נדיבה, בלשון המעטה, בקבלת בקשות מקלט. רואנדה ואוגנדה נדיבות הרבה יותר והסיכוי לקבל בהן מעמד פליט גדול בהרבה מהסיכוי לקבל בישראל. בנוסף, ובאופן בלתי תלוי באפשרות להגשת בקשת מקלט וללא קשר למה שיוכרע בה, ישראל הסדירה באותו הסכם חסוי שמי שיגיע לרואנדה יקבל אשרת שהייה ואישור עבודה. כלומר, תנאי מעמד זהים לאלו שיש להם בישראל.

בנוסף עלתה הטענה כי מדיניות הפליטים הנדיבה נוגעת רק לפליטים רואנדים שלמעשה חזרו למדינתם ולכן היחס אליהם הוא יחס מיטיב וזאת בשונה מהיחס שהם מעניקים לפליטים אחרים. זה לא נכון.
הנה לינק לדו"ח נתונים של נציבות האו"ם לפליטים על המצב ברואנדה, בין היתר פילוח אוכלוסיית הפליטים על פי מדינת המוצא. כאן תוכלו להתרשם מקליטת הפליטים מקונגו ומבורונדי ומההבחנה שעושה הנציבות בין הפליטים הרואנדים החוזרים לאחרים.

"הנציבות מתנגדת להסכם" הנה הציטוטים עליהם טיעון זה מסתמך:

"בשל החשאיות האופפת מדיניות זו והיעדר שקיפות בנוגע ליישומה, התקשתה נציבות האו"ם לפליטים לעקוב ולנטר באופן שיטתי את מצבם של האנשים שהועברו מישראל למדינות אלה"

"יחד עם זאת, נציבות האו"ם לפליטים מודאגת מכך שאנשים אלה לא מצאו ביטחון הולם או פתרון יציב למצוקתם ושכתוצאה מכך רבים מהם ניסו לנוע הלאה במסע מסוכן בתוך אפריקה או לאירופה"

"At a time when UNHCR and partners in the international community are engaged in emergency evacuations from Libya, forced relocation to countries that do not offer effective protection and the onward movement of these people to Libya and Europe is particularly worrisome."
"UNHCR stands ready to work with Israel to find alternative solutions for the protection needs of asylum seekers, in line with international standards. This includes resettlement out of Israel, as has happened previously."

בשום נקודה הנציבות אינה קובעת שרואנדה או אוגנדה אינן בטוחות. היא משחררת הצהרה כללית ורפה שהיא מודאגת שהרחקה למדינות שלא מספקות ביטחון יציב והולם גרמה לאנשים לצאת למסע מסוכן לאירופה. הפער בין הנחרצות בה נכתב כי הנציבות מתנגדת להסכם לבין ההצהרה הפוליטית הרפה הזו הפער גדול. אם היה חשש לחייהם במדינות אלו הנציבות היתה יכולה לשחרר הצהרה טיפה יותר רצינית מ"חשה אי נוחות".

אציין ואזכיר שטענתי היתה שהם אינם נשלחים למוות ועינויים ברואנדה ואוגנדה. גם אם לא הכל מושלם שם (גם פה לא), אוקיינוס מפריד בין אי נוחות לעליית הגג של אנה פרנק.

בנוסף, למיטב הבנתי, היא מצהירה בעצמה שכבר עבדה עם ישראל בעבר על הסדרי יישוב מחדש במדינה שלישית, וככל הידוע לי לא היו כאלו שאינם עם רואנדה או אוגנדה, כלומר היא היתה שותפה להסדרים אלו, אלא אם כן יש מדינות שלישיות שלא שמעתי עליהן. בנוסף, הקושי שהזכירה הנציבות באיתור ומעקב אחר המגורשים, נידון בהסכם החדש ושוכללו אמצעי הבקרה והפיקוח.

2. *בג"ץ קבע את נטל ההוכחה על העותרים*
זה לא נכון. הדיפולט הוא שנטל ההוכחה הוא על העותרים אבל כאן דווקא בג"ץ קבע שבגלל הקושי והמורכבות להציג ראיות שמצביעות על סכנה הנשקפת במדינה השלישית הוא העביר את נטל ההוכחה על המדינה.

3. *במדינה השלישית הם לא מקבלים אשרות שהיה ונאלצים לעזוב*
"…כפי שעולה מדף המידע שניתן למורחקים, היה עליהם להגיש בקשה לקבלת תעודה מקומית. מדוּחַ IRRI כמו-גם מהתצהירים עולה כי אף לא אחד מהמורחקים ניסה להגיש בקשה כאמור. משלא הגישו בקשה כנדרש, ברי כי אין המורחקים יכולים להלין על כך שלא ניתנה להם תעודה…"
כלומר, גם על פי הארגונים עצמם לא נטענה טענה כי מישהו הגיש בקשה למעמד כפי שנדרש ממנו וכפי שהוסבר לו ולכן לא ברור מדוע עולה טענה שלא ניתנו להם אשרות שהיה.
בנוסף, ושוב על פי התצהירים שהגישו הארגונים עצמם, עולה כי כל אותם מגורשים עזבו למעשה את רואנדה מרצונם ואף תכננו לעוזבה עוד טרם הגיעו אליה וראו בה כמדינת מעבר.

4. *בגץ לא קבע שהעדויות אינן מהימנות, יש מלא עדויות על סכנת מוות*

השופטת נאור:
"המערערים טענו אמנם כי בחירתם של המורחקים לעזוב את המדינה השלישית – לאו-בחירה היא. זאת, על רקע הנסיבות שאפפו את בחירתם האמורה – היותם "כלואים, הלכה-למעשה, במבנה סגור, ללא קשר לעולם החיצון וללא מסמכים אישיים או מעמד" (סעיף 95 בסיכומיהם). דא עקא, איני סבורה כי הדברים הם כה דרמטיים כפי שהציגו אותם המערערים. עיון בתצהירים מצביע על כך שהמצהירים עזבו את בית-המלון לאחר שהות של לילה אחד, קשה לתת משקל משמעותי לטענות בדבר "כליאה" ו"העדר קשר עם העולם החיצון" שעה שמתברר שבמרבית המקרים מדובר בשהות בבית-מלון למשך לילה אחד ובאי-אילו שעות נוספות ביום המחרת. מכל מקום, פרקטיקה זו אינה נוהגת עוד כפי שהצהירו המשיבים והמערערים לא טענו כי תחושת האילוץ הנטענת היא מנת-חלקם של מי שהורחקו לאחר השינוי שחל בהליך קליטתם של המורחקים במדינה השלישית."

תסלחו לי כן, כששהות של לילה אחד בבית מלון הופכת לכליאה ואז הופכת להיות מנטרה שחזרה אצלי בתגובות עשרות פעמים ("סוגרים אותם בבית מלון ללא אפשרות לצאת") קשה לקחת כל תגובה היסטרית ברצינות.

דוגמא נוספת:

השופטת נאור: "אני סבורה כי קשה להתייחס ברצינות לטענות בדבר "כפייה" ו"חוסר בְּרֵרה" שעה שמתברר כי כוונתם של המורחקים הייתה – עוד בטרם הגעתם למדינה השלישית – לעבור ממנה למדינות אחרות. נעיר כי המערערים לא חלקו על כך שחלק מהמורחקים "מלכתחילה לא התכוונו להישאר ב[מדינה השלישית]" (סעיף 17 בסיכומיהם). מהראיות שהוצגו בפנינו – לרבות מהחומר החסוי – עולה כי הכוונה האמורה אכן מאפיינת מורחקים רבים"
גם המערערים לא חלקו על כך.

אני מקבלת את ההערה כי בית המשפט לא השתמש במילה "מהימנות" בנוגע לעדויות והעדיף עליה ביטויים כמו "קשה לקחת ברצינות", "קשה לתת משקל משמעותי" ולקבוע שאין בעדויות הוכחה לכך שנשקפת למורחקים סכנה במדינה השלישית. לי נראה שזה כמו להגיד עדויות לא מהימנות, אבל ניחא. שיהיה עדויות לא רציניות.

אלו רק שתי דוגמאות. על פני עמודים רבים מנתחת השופטת נאור את העדויות שהביאו העותרים שמסתכמות בסופו של דבר בכמה מקרים נקודתיים שבינם לבין סכנת חיים אין חצי דבר. כמו למשל ארבעה מורחקים שקיבלו מסמכי שהייה ואלו נשללו מהם בשל התנהלותם (שאינה מפורטת) כלומר, לא מדובר בכאלו שלא קיבלו אישורים אלא בכאלו שאישורים שניתנו להם נשללו מהם. ובכל מקרה לא נשללה מהם השהיה במדינה ומעמדם לבסוף הוסדר. בנוסף עולה מחלק מהעדויות כי מורחקים שיתפו פעולה ואף שילמו למבריחים שיעבירו אותם לאוגנדה. מדינה בטוחה בפני עצמה שגם היא הייתה רק תחנה בדרך לאירופה, הם בחרו לעזוב גם אותה.

כך נותרנו עם מקרים בודדים וקונקרטיים של בעיות במסמכים שאף הן טופלו. אני ממליצה לקרוא ולהתרשם לבד. לענייני העדויות אנא קראו בפס"ד לפחות את הסעיפים: 56 -73
הנה קישור

אבהיר כי אין כלל ויכוח שהמסע מרואנדה לאירופה הוא רצוף סכנות ולכן לא אתייחס לעדויות שנוגעות למסע זה מכיוון שכלל אין לי מחלוקת על כך.

עכשיו ברור לי שבנקודה הזו יש את אלו שיאמרו (בעצם כבר אמרו) שאין להסתמך על בג"ץ, רשמתי זאת לפניי, אזכור את הדברים בעתירה הבאה שתתקבל (אז בוודאי יאמר – יש שופטים בירושלים). על פי ההיגיון הזה, ארגון אס"ף, למשל, אמור להיות מהימן עלי יותר כי הרי מדובר בגוף ללא פניות, ללא אג'נדה וללא תקציבים ייעודיים. לפני כארבע שנים הם פרסמו נתונים על פשיעה של מבקשי המקלט שמטרתה היתה לסתור את טענתם של תושבי השכונות על עלייה ברמת הפשיעה ובאלימות מינית. מדובר היה בשימוש מניפולטיבי בנתונים. אם תרצו לקרוא על טענותיי בעניין זה – הן מופיעות פה

כבר אז הוכתרתי להיות הדמון התורן וכשדיברתי על הנחיצות בפיזור צרחו עלי מכל עבר שהפליטים אינם חפצים שאפשר להעביר ממקום למקום ושמדובר בפגיעה בחופש התנועה. מאז, למזלנו, ננטשו הטענות נגד הפיזור אבל הנקודה השחורה שסימנו לי בפנקס לא נמחקה.

נחזור לעניינו – מסתבר שזה ממש שמרני ולא מגניב, אבל אני מודה ומתוודה שאני סומכת במקרה הזה על הבדיקה שעשה בג"ץ לעדויות שהובאו בפניו מאשר על פרשנותם של הארגונים את אותן עדויות. נכון, חטאתי, אני לא מאמינה שמרים נאור משקרת כשהיא קובעת שהוסדר מנגנון בקרה ומעקב על כל מי שיורחק למדינה שלישית והיא נסמכת על חומרים חסויים שקיבלה מהמדינה. בכל זאת, אי אפשר לומר שהיא עשתה למדינה חיים קלים. כך מי שמבטל כלאחר יד את כל מה שנכתב בפס"ד אז שיהיה בריא וימשיך לשאוב את המידע שלו מתמונות אקראיות של אפריקאים בלוב שמעלים פעילים וארגונים שונים ומקווים שאף לא ישים לב שכלל לא מדובר באריתראים או סודנים ושהתמונה היא אילוסטרציה לשחורים באשר הם.

5. *ההסכם חשאי וזו בעיה*
נכון. ועדיין זה לא אומר שהמדינה שולחת אנשים לעבדות ולמוות.

6. *החוק לא מגביל את הגירוש רק לגברים, אין ביטחון שלא ימשיכו אח"כ לגרש ילדים*
פה אני נסמכת על ההבהרה של לשכת ההגירה והאוכלוסין, הנוהל שפורסם והצהרתו של שר הפנים. נכון, הם לא הבטיחו זאת לנצח נצחים אבל הצהירו שזה אינו עומד על הפרק.

7. מאחר ולא ציינתי זאת בפוסט הקודם והעירו לי על כך אבהיר כי הנוהל הקובע כי לא יגורשו אלו שהגישו בקשות מקלט חל על אלו שהגישו בקשות עד ה – 1.1.18 לאחר המועד הזה המדינה לא התחייבה שלא לגרש.

8. *אי הכרעה ובדיקה של בקשות המקלט, תורים ארוכים ובלתי אפשריים וכו'*

כל אלו הן בעיות שציינתי בעצמי בפוסט המקורי ולא הבנתי מדוע מצאו לנכון מגיבים רבים לכתוב לי על הבעיות בהגשת הבקשות. יש בעיות רבות, לא ניתנות הכרעות כבר שנים וכיום בשל העומס הרב (שהתגבר מן הסתם בעקבות ההחלטה על הגירוש) זה סיוט לא מהעולם הזה להגיש בקשה. לא טענתי אחרת. כן הדגשתי שבכל זאת הוגשו בחמש שנים האחרונות כ- 50 אלף בקשות מקלט, ולפני העומס הגדול שנוצר בשנה האחרונה התהליך של *הגשת הבקשה* היה רגיל למדי.

9. *אחוזי הכרה בפליטים נמוכים מאוד לעומת אירופה ושאר העולם*
נכון, באירופה ישנם אחוזי הכרה גבוהים בהרבה מישראל. בישראל הכירו בבקשות בודדות. כפי שציינתי בפוסט המקורי נראה שיש מדיניות מכוונת של אי הכרעה. על פניו נראה כי הם נמנעים מלתת תשובות חיוביות כשהם נתקלים בבקשות בעלות סיכוי כזה ועוסקים בעיקר בבקשות שקל להם לדחות אותן. למשל, לפי מיטב ידיעתי לא נדחתה מעולם בקשה של דארפורי למקלט.

בנוגע לאריתראים, ישראל לא מכירה בעריקות מהצבא כעילה לפליטות בשונה ממדינות אחרות באירופה וזה מה שמייצר בעיקר את הפער העצום באחוזי ההכרה. מי שהסיבה שלו היא אך ורק עריקות מהצבא ללא הוכחה של נרדפות אישית וקונקרטית, נדחה על הסף. כמובן שהנושא שנוי במחלוקת ומן הסתם הארגונים חושבים שלכולם מגיע מעמד ועריקות מהצבא היא עילה לפליטות, אני לא בטוחה מה עמדתי בעניין אבל כך או כך זה לא רלוונטי לעניינו כי המדינה ממילא לא מחזירה אותם לאריתריאה אלא למדינות שלישיות, כך שכל הדיון – החשוב – על אחוזי ההכרה אינו רלוונטי לטענות שטענתי.

10. טענות אד הומינם – *החוויה האישית שלך לא קובעת, את מנסה להתנקם באקס שלך כי אתם לא יחד, אג'נדה נסתרת, נקמה בשמאלנים, פוליטיקה של זהויות וכו' *

– נתחיל בזה שלרגע לא אמרתי שהחוויה שלי עם בן הזוג שלי לשעבר היא אינדיקציה והוכחה לטענות שלי ושהדבר הופך אותי למקור סמכות. לטענות שטענתי הבאתי נתונים. שיתפתי בחוויה האישית שבכל זאת נראה לי שיש לה משקל קל. בכל זאת ליוויתי את כל ההליכים הפרוצדורליים האפשריים בערך בעצמי. 99% מהמתלהמים לא יודעים בכלל איך נראית בקשת מקלט. אז בוודאי שהחוויה האישית שלי אינה מקור להסתמך עליו אבל בכל זאת היא נראית לי מספיק רלוונטית כדי הזכיר אותה.

– ולא, אני לא מנסה להתנקם באקס שלי, אנחנו חברים טובים וקרובים ואני מלווה אותו בכל ענייניו עד היום וכל עוד הוא יצטרך את העזרה שלי.
– זה די מדהים שיכולים אנשים לעבוד בארגון סיוע לפליטים ובו בזמן להאשים אותי במניעים נסתרים, חוסר אובייקטיביות וחוסר אמינות. אני מצהירה בזאת שאף קרן לא מממנת אותי.

– פוליטיקת הזהויות הוצגה כמוטיבציה זדונית שעומדת מאחורי הפוסט שלי. הגדילו לעשות ולהמציא שתמכתי בדרעי בבחירות ועכשיו אני תומכת בו כשר הפנים או קשקוש כלשהו. מעולם לא תמכתי בדרעי ולא בש"ס. מדובר בתגובה פבלובית. לא עסקתי בפוסט בשכונות דרום תל אביב או במזרחיות. נכון הזכרתי את האליטות אבל זה לא היה הדבר המרכזי ובטח לא המוטיבציה. אם כבר נראה לי שהפעם הארגונים הם אלו שעושים שימוש נכבד בשיח הזהויות גם כשלא בטוח שהוא רלוונטי כמו למשל כשהם טוענים שלא מגרשים לבנים בזמן שכן מגרשים לבנים, בסדר דין מהיר ובלי להתבלבל. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

לסיכום, שאלתי את עצמי בזמן כתיבת התגובה הזו האם בכלל מתקיימת אפשרות תיאורטית, בהנחה וישתכנעו פעילים ואנשי הארגונים שלא נשקפת סכנת חיים במדינה שלישית, שהם יאמרו זאת בקול רם? אני סבורה שלא. זה לא במנדט שלהם, וכל אפשרות כזו נדמית להם כשלילת עצמם. כך שברור לי שהדיאלוג כאן הוא ממילא עם הציבור שנמצא באמצע ומנסה לגבש דעה בים של מידע.

———————

אשת השמאל מדרום תל אביב: ״מדינת ישראל לא שולחת ׳פליטים׳ לעינויים, לא לסחר, לא לעבדות ולא למוות״