אשת השמאל מדרום תל אביב: ״מדינת ישראל לא שולחת ׳פליטים׳ לעינויים, לא לסחר, לא לעבדות ולא למוות״

אורטל בן דיין:

בשבועות האחרונים סקטורים רבים, עמותות ואנשי ציבור פרסמו עצומות מלאות פאתוס ומלאות חשיבות עצמית הקוראות לעצור את גירוש הפליטים אל מותם. הם עשו השוואות מופרכות לשואה ועולם הדימויים שלהם נע בין עליית הגג בה התחבאה אנה פרנק עד תאי הגזים באושוויץ ( אם להיות כנה קצת קשה להאשים אותם, בכל זאת, מערכת החינוך הישראלית יצרה עולם דימויים כל כך צר ומוגבל שאנשים מתקשים לחשוב על רפרנסים תרבותיים והיסטוריים שאינם השואה ולא חסר כאלה). מדובר בהתגייסות רחבה שלא נראתה פה למען אף מטרה חברתית בעשרות השנים האחרונות ונראה כי ההסבר לכך הוא פשוט למדי:

קל לחתום על עצומה, קל לתמוך במטרה חברתית כשאתה לא משלם עליה מחיר חברתי, קל להיות אמפטי לרחוק, לאחר המוחלט ואין באמת סיכון פוליטי בלצאת נגד גירוש פליטים אל "מותם". לא במקרה לא ראינו מעולם רופאים ופסיכולוגים חותמים על עצומות נגד הכיבוש או נגד גזענות. העצומות האלו נגד הגירוש מאפשרות לסקטורים המשכילים מהמעמד הבינוני ומעלה להתכונן במרחב הציבורי כבעלי מוסר גבוה ובאפס מאמץ להיות חברים בקהילה הנאורה והצודקת כל כך.

רובם ככולם כלל לא מכירים את העובדות, לא טרחו לבדוק אותן וספק אם הם מבינים שסודנים, אריתראים, קונגולזים ואחרים אינם אותם אנשים על אף שכולם שחורים. מצער היה לגלות שהאליטה והבורגנות של החברה הישראלית עדיין משוכנעות שאפריקה כולה היא חור שחור אחד גדול ומסוכן ושהן מתקשות להבדיל בין מדינות שמאות קילומטרים מפרידים ביניהן.

אם היו טורחים להכיר קצת את הנושא אליו הם מתגייסים בהתלהבות צדקנית ולא נשענים על מיני שקרים וססמאות של מסע יח"צ חסר יושרה אולי השכלתם היתה מאפשרת להם אשכרה לקרוא את מתווה הגירוש ואת פס"ד של בג"ץ ולהיווכח שלא שולחים אנשים למותם, שלא מגרשים נשים וילדים ושרואנדה ואוגנדה הן מדינות בטוחות ביותר שאפילו נציבות האו"ם לפליטים קבעה כי מדובר במדינות מהפרוגרסיביות ביותר בעולם בקליטת פליטים. רק היום שיבח גרנאדי, נציב האו"ם לפליטים, את אוגנדה על מדיניות המקלט המעולה שלה:

“I want to thank the Ugandan government, local government and its people… despite recent influxes Uganda has the most progressive refugee policies in Africa, if not the world”

אם היו טורחים לבדוק, אולי היו מגלים שאלו שהגישו בקשות מקלט לא מגורשים ומעמדם כמבקשי מקלט מגן עליהם מהגירוש. אם היו טורחים להעמיק, היו מתביישים שהשוו את מתווה הגירוש לשואה, לא רק בגלל זילות השואה ששימשה להם כסמרטוט, אלא בגלל הרשלנות הבוטה וחסרת האחריות שמעוררת שאלות רבות על מידת היסודיות והרצינות של אותם רופאים, פסיכולוגים ואחרים.

נמנעתי לכתוב על הגירוש עד עכשיו כי הדיון הציבורי הנוכחי מתנהל בתוך סד צר של שתי אפשרויות: או שאתה תומך גירוש שרואה בכולם מסתננים ומהגרי עבודה או שאתה מתנגד לגירוש שרואה בכולם פליטים מסכנים שחייהם בסכנה. במצב הזה נראה כמעט בלתי אפשרי לנהל דיון שלא מתמיין לאחד משני הקטבים הללו.

כרגע הדיון מתבסס על ערימות של שקרים, סילופי מידע, גוזמאות ובורות – אם מרצון ובמזיד ובין אם בתום לב ובכוונות טובות.

אני גרה בדרום תל אביב כשש שנים, שלוש שנים מתוכן גרתי בשכונת נווה שאנן וכיום בקרית שלום. מזה כחמש שנים יש לי חנות ברחוב הגדוד העברי וכשנתיים הייתי בזוגיות עם מבקש מקלט מדארפור.

את בן זוגי לשעבר ליוויתי במהלך הזוגיות ועד היום בכל הפרוצדורות האפשריות מול לשכת ההגירה כמו גם בהליכים משפטיים שונים מול בית הדין לערעורים כבאת כוחו. הדבר אפשר לי להכיר את המערכת בצורה בלתי אמצעית, לעומק וללא התיווך של הארגונים השונים מסביב. למשל, ביקרתי בלשכת ההגירה בבני ברק לצורך הארכות ויזה עשרות פעמים, כנ"ל במשרד ההגירה בקרית הממשלה, בפתח תקווה בזמנו, בסלמה לצורך הגשת בקשת המקלט ועוד. אני מכירה היטב את המנגנון, את בעיותיו וחולשותיו. אבל הפער בין מה שקורה בפועל לבין הנרטיב של ארגוני הסיוע לפליטים ומתנגדי הגירוש כפי שהוא נראה בשבועות האחרונות הוא פער בלתי נתפס. כמות השקרים וסילופי המידע הגיעו למצב בלתי נסבל ומצאתי לנכון לעשות קצת סדר בדברים על אף שברור לי שהדבר יעורר עלי את זעמם של חבריי לשמאל.

ובכל זאת, לאמת יש ערך רב בעיני ואני סבורה כי הקמפיין השקרי הזה עושה נזק לשמאל ומערער את האמינות והאינטגריטי שלו בעיני החברה הישראלית. מה גם שלאמת ערך סגולי בפני עצמה.
נתחיל עם השקר הגס מכולם והוא שהפליטים נשלחים אל מותם – לא. הם לא. כאמור, אוגנדה ורואנדה הוגדרו עלי ידי *נציבות האו"ם לפליטים* כמדינות בטוחות שמדיניות המקלט שלהן הן מה*פרוגרסיביות ביותר* בעולם. ( לינקים למטה למתעניינים).

נציבות האו"ם לפליטים היא מקור מהימן עלי. מדובר בגוף שהאינטרס שלו הוא בהגדרה לעזור לפליטים. בנוסף לנציבות האו"ם לפליטים, בג"ץ קבע כי מדובר במדינות בטוחות וזאת רק לאחר שדחה לא פעם את המתווה שהמדינה הציגה בפניו.

רק לאחר מתן ערבונות ושיפור ההסכמים החסויים לשביעות רצון השופטים התרצה בג"ץ ואישר את ההסכם. ( לינק לפס"ד בתגובה ראשונה, מומלץ לקרוא)

בג"ץ גם קבע כי העדויות בדבר סכנת חיים שהציגו הארגונים אינן מהימנות כלל. ובכן יש פה שני מוסדות מכובדים שקבעו שמדובר במדינות בטוחות. עיינתי קצת במידע שמספקת נציבות האום לפליטים על מדיניות הקליטה של רואנדה ואוגנדה, ומצאתי כי בהחלט מדובר במערכת קליטה מרשימה, מוסדרת ונדיבה הרבה יותר מזו שבישראל.

בקיצור: אנשים לא מגורשים אל מותם וכל הטרמינולוגיה הזו של "שולחים אנשים למוות כמו בשואה" היא צינית ושקרית. ברור הדבר כי מבקשי המקלט מעדיפים להישאר בישראל, בין היתר כי בישראל השכר גבוה יותר, אבל זה כבר עניין שהופך את המאבק למאבק על רמת חיים ולא מאבק על חיי אדם. אם בחר מי שהגיע לרואנדה ואוגנדה לצאת למסע ימי לאירופה ולסכן את חייו בגלל שהוא מעוניין בשכר גבוה יותר ורמת חיים גבוהה יותר (לגיטימי) אין זו אחריותה של ישראל על בחירותיו והיא אינה אחראית על הסכנות שהוא לוקח על עצמו. אם מתנגדי הגירוש מנהלים מאבק על רמת חייהם של המועמדים לגירוש שיגידו זאת בפה מלא ויאפשרו לציבור לנהל דיון מושכל שנסוב סביב העובדות.

ובכן, על אף שמדובר על מדינות בטוחות וישראל יכולה על פי החוק הבינלאומי ובאישור בג"ץ לגרש לשם את כולם היא לא עושה זאת. המדינה הבהירה – ולא פעם אחת – שלא תגרש משפחות, נשים, ילדים וכאלו שהגישו בקשות מקלט.

למעשה היא מגרשת רק גברים רווקים, מעל גיל 18, ללא משפחה ושלא הגישו בקשת מקלט. אני חוזרת על זה: ישראל תגרש רק גברים, רק רווקים ללא משפחה ורק כאלו ש*לא* הגישו בקשת מקלט.
אם כך מדוע קוראות העצומות למנוע את גירושם של נשים וילדים? מדוע מסתובבים סרטונים של ילדים חמודים שמספרים שהם מפחדים מהגירוש ושהם רוצים לשרת בצה"ל? מדוע העצומות והארגונים מסתירים את העובדה שאלו שהגישו בקשת מקלט לא מגורשים עד שידונו בבקשה שלהם? האם המידע הזה חסר ערך? האם זה הוגן לפמפם לחברה הישראלית שנשים וילדים נשלחים אל מותם שלא כך הדבר?

בתגובה לעניין בקשות המקלט טוענים הארגונים שלא ניתנה להם ההזדמנות להגיש בקשת מקלט ושהמדינה מערימה קשיים על הגשת הבקשות. שוב, מדובר בתיאור חלקי במקרה הטוב ומסולף במקרה הרע. הנה העובדות והנתונים:

עד 2013 המדינה לא אפשרה לסודנים ואריתראים להגיש בקשות מקלט. המדינה טענה כי הם חוסים חתת הגנה קבוצתית שמייתרת את הגשת הבקשה וצודקים הארגונים שזו היתה מדיניות לא הוגנת. החל משנת 2013 בוטל הנוהל הזה ומאז כולם יכולים להגיש בקשות מקלט. כלומר, במשך 5 שנים שלמות יכלו האריתראים והסודנים להגיש בקשות מקלט.

ואכן מאז 2013 ועד היום הוגשו כ – 10 אלף בקשות מקלט של אריתראים וכ- 6000 בקשות מקלט של סודנים. בנוסף, בשנתיים האחרונות הוגשו כ- 20 אלף בקשות מקלט של אוקראינים וגיאורגים. מלבד אלו הוגשו בקשות ממדינות רבות נוספות כך שיחד הוגשו בחמש שנים האחרונות כ – 50 אלף בקשות מקלט, ובכן מסתבר שבכל זאת אפשר להגיש בקשות מקלט.

בשנה האחרונה הגידול העצום בהגשת בקשות על ידי אוקראינים וגיאורגים יצר עומס גדול על המערכת שהיתה עמוסה ממילא וזה נכון שבשנה האחרונה הליך הגשת הבקשה נעשה מסורבל יותר, התורים ארוכים מאוד ולפעמים אנשים נאלצים לשוב ללשכה בסלמה יותר מפעם אחת. הוגשו עררים מוצדקים בעניין זה ובית המשפט הורה למדינה לשפר ולהקל על הליכי הגשת הבקשה. מכאן ועד הטענה שהמדינה לא נותנת להגיש בקשות הדרך ארוכה. פעם בחודשיים, לצורך הארכת אישור השהייה עומדים בתורים לא פחות ארוכים.

אוסיף גם שמתוך החוויה האישית שלי, כמי שליוותה את בן זוגה בתהליך בקשת המקלט שהוגשה בשנת 2014, הגענו לסלמה ופשוט הגשנו את הבקשה, אז לא היה עומס כמו בשנה האחרונה, התור לא היה ארוך ולא נתקלנו בשום מכשול בהגשת הבקשה. נכון, תהליכים ביורוקרטיים זה לא כיף גדול אבל אם אתה מעוניין שמדינה תעניק לך מעמד אז כדאי להתחיל בלבקש אותו. כעבור כשלושה חודשים מהגשת הבקשה הוא הוזמן לראיון מצולם שארך כחמש שעות, מאז הוא לא קיבל תשובה. בנקודה הזו הארגונים צודקים לחלוטין, המדינה מתעכבת/גוררת/נמנעת מלהכריע בבקשות המקלט וזהו המחדל הגדול שלה. מדובר במצב בעייתי ונראה כי יש מדיניות לא להכריע בבקשות – מדובר בעוול שיש לפעול על מנת לתקן אותו אבל לצד זה יש לציין שמי שהגיש בקשת מקלט אכן מוגן מגירוש עד שיידונו בבקשה שלו. למעשה, יש לא מעט מבקשי מקלט ממדינות אחרות שמנצלות את איטיותו של המנגנון הזה כתעודת ביטוח מפני גירוש.

כל אדם שנמצא בדרום תל אביב ומכיר את אוכלוסיית מבקשי המקלט, את הדמוגרפיה וההיסטוריה יודע שלא כולם פליטים. לטעון שכולם פליטים זו לא אמירה רצינית, בוודאי לא מפי אנשים שזה תחומם. ישנם פליטים וישנם, למשל, לפחות מאות אריתראים תומכי המשטר באריתריאה שחוגגים מידי שנה עצמאות בשגרירות ולא נשקפת להם שום סכנה, או למשל סודנים שאינם מדארפור ואינם נמנים על הקבוצות האתניות שנרדפות על ידי המשטר, או למשל אזרחים ממאלי שמתחזים לסודנים ואתיופים שטוענים שהם אריתראים. לכן בדיקת בקשות המקלט היא קריטית – חובה על המדינה לבדוק ולעשות סדר בכאוס הזה. עם כל הרצון הטוב אני לא רואה במה סמוק דמם של אריתראים *תומכי* המשטר מזה של הגיאורגים אם מדובר בשתי קבוצות של מהגרי עבודה.

עמדתי היא כי אסור למדינה לגרש אנשים שהגישו בקשות מקלט ומוטלת עליה החובה לבדוק את בקשותיהם בלב רחב ובנפש חפצה. מי שבקשתו התקבלה צריך לקבל את כל הזכויות שמקנה מעמד פליט. אני מאמינה שלמדינה ולנו כחברה יש חובה מוסרית לתת מקלט לפליטים שנקבע שהם כאלה. יחד עם זאת למדינה ישנה גם הזכות לקבוע מדיניות הגירה ולשמור על גבולותיה. גירוש אנשים הוא לא דבר נעים גם כשמדובר במהגרי עבודה, רק לאחרונה גורשו כ – 5000 גיאורגים ואוקראינים למדינותיהם וזאת בניגוד לטענה שהמדינה אינה מגרשת מהגרים לבנים לא חוקיים.

עם כל הצער שבדבר, מי שלא הגיש בקשת מקלט ומורחק למדינה שלישית בה אין שום סכנת חיים זו איננה טרגדיה ברמה לאומית, זו לא שואה, זה לא אושוויץ ולא משבר הומניטרי. מבצעי אנה פרנק למיניהם הם מניפולציה מהזן הנחות ביותר. בין האינפלציה של העצומות למיצגים של אנשים כבולים בשלשלאות, לבין סרטונים של עינויים וראשים כרותים נמצאת אמת עובדתית:

מדינת ישראל לא שולחת פליטים לעינויים, לא לסחר, לא לעבדות ולא למוות.

 

בשבועות האחרונים סקטורים רבים, עמותות ואנשי ציבור פרסמו עצומות מלאות פאתוס ומלאות חשיבות עצמית הקוראות לעצור את גירוש הפ…

‎Posted by Ortal Ben Dayan on‎ יום רביעי 31 ינואר 2018

מקורות רלוונטיים:

The Right of Refugees to Work in Rwanda

Grandi praises Uganda’s ‘model’ treatment of refugees, urges regional leaders to make peace

בג״ץ 2293/1

בג״ץ – ערעור

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *