מחאת האוהלים: ׳הקשר להפלת שלטון הימין׳

חנן וייס:

הוראות להפלת השלטון
סטנלי גרינברג

בזמנו קראתי את המסמך שהוציא פורום רובינגר בשנת 2012, ובמסמך הזה הוראות אסטרטגיות מפורטות כיצד השמאל יפיל את הימין מהשלטון, כשה״שף״ היה סטנלי גרינברג, שהובא לארץ במיוחד כדי לייעץ בנושא הזה.

ואני חייב לציין שמאז ועד היום הם פועלים במדויק לפי המלצותיו, למשל, כל שבוע נושא חדש על ידי גוף חדש ומומצא, או ע״י גוף קיים. ואז התחילו באמת עם מחאת האוהלים, העגלות, המילקי, ביבי פה, שרה שם, ולא נחים אפילו שבוע. אלדד יניב היה בקבוצה הזו.

קלמן ליבסקינד כתב אז כתבה נרחבת בנושא. המסמך עצמו, שהיה פתוח בפני כל, בזמנו, הועלם מהאתר שלהם. והיום אין לי מושג כיצד לשים עליו יד.

אבל הם ממש לא דיברו על להציק לביבי, אלא להוריד את הימין מהשלטון.

 

הוראות להפלת השלטוןסטנלי גרינברגבזמנו קראתי את המסמך שהוציא פורום רובינגר בשנת 2012, ובמסמך הזה הוראות אסטרטגיות מפור…

‎Posted by ‎חנן וייס‎ on‎ שבת 13 ינואר 2018

 

צילום הכתבה החשובה של קלמן ליבסקינד כאשר עדיין היה עיתונאי רציני.

בועז גאון שהכחיש מעורבותו בתכנון  התבכיין בכתבה במגזין ליברל.

 


 

שיחזור הכתבה מתוך זיכרון המטמון:

זו המחאה הספונטנית הכי מתוכננת שראיתם
02/09/11 |

ב- 22 למרץ, לפני פחות מחצי שנה, התכנסו בגלריה של איש העסקים אלון קסטיאל בתל אביב כמה עשרות פעילי שמאל. את המפגש יזם וארגן "פורום רובינגר", מיזם שמאחוריו עומדת חבורה נלהבת של אנשים,  ששוברים את הראש כבר שנתיים מה עושים כדי לייצר כאן מהפך פוליטי. הרוח החיה בגוף הזה הוא העיתונאי לשעבר בעז גאון. בין השאר נוטלים חלק בדיוניו גם אחיו, משה, ומייסד "השמאל הלאומי" אלדד יניב. יניב, מצידו, עוסק כבר תקופה ארוכה בהתייעצויות ובניתוח שוק, כדי לבחור את הרגע הנכון שבו יכריז על הפיכת התנועה שלו למפלגה.

הפעם זומנו החברים לפגישה עם היועץ הפוליטי האמריקני הבכיר סטנלי גרינברג. גרינברג, מי שאחראי לכמה מהפכים פוליטיים שמאליים ברחבי העולם ומי שייעץ בין השאר לברק אובמה, לביל קלינטון, לנלסון מנדלה ולגרהרד שרדר, הציג לנוכחים את עשרת הדברות שלו לניצחון. או אם להשתמש במילותיו שלו: "כך יובס הימין אם נעבוד קשה ונכון".

כעבור כמה שבועות נפגשו גאון ויניב עם חבורה רחבה יותר של פעילים בארגוני שמאל שונים. גאון עמד על הבמה והציג בפניהם את "תכנית סטנלי". עיקריה: יצירת מחאה חברתית יזומה שתגבש רוב, כשבהמשך ייעשה שימוש ברוב הזה כדי להכריע את הבחירות ולהביא לחתימת הסכם מדיני עם הפלסטינים.

מי שיבחן את התכנית, שטווה המומחה האמריקני, אל מול מה שמתרחש ברחובותינו בחודשיים האחרונים, יתקשה להשתחרר מהרושם שבניגוד לכל מה שניסו למכור לנו עד כה, יש מעט מאד ספונטניות בסרט שהחברה הישראלית מככבת בו בקיץ הזה. יתרה מכך, נדמה שבלי שמישהו טרח לספר להם, גויסו כמה עשרות אלפי אזרחים ישראלים אכפתניקים לאחת מתכניות הריאליטי הרחבות, המתוכננות והמוקפדות שראינו.

גרינברג, שבדיוק כמו יניב מבין את הצורך של השמאל ביצירת מסגרת פוליטית חדשה, הזהיר את שומעיו מפני מהלך מוקדם מדי, בטרם יבשלו התנאים הנכונים. "אנחנו צריכים לייצר מצב שבו המרחב השמאלי מבעבע, שיש למנהיג לאן להיכנס", הסביר גאון לקהל את תכניתו של  המומחה מארה"ב.

גרינברג אחראי לחלק חשוב מהאסטרטגיה של מחאת יוקר המחיה. הקו המרכזי שהתווה, ואשר מולא בהקפדה, הנחה שלא לרכז בשום אופן את הפעילות אצל גוף אחד, אלא לחלק אותה לכמה שיותר יוזמות ולכמה שיותר מקומות. יש להביא ל"ריבוי פעולות, מרובי קולות וגוונים", קבע.

סעיף נוסף במסמך שהנפיק סימן את הצורך לכרוך כל העת את הדיון על המצב הכלכלי חברתי, בזה המדיני. ההפרדה, הסביר, משחקת לידי הימין. אבל הסעיף הכי חשוב במשנה של גרינברג היה סעיף ה"אקשן". הרבה "אקשן". "פעולה, לא מחשבות. אקשן, כל הזמן, ללא הפסקה, עד הניצחון", ביקש.

חודשיים וחצי אחרי המפגש הזה, עוד לפני שעשינו הכרות ראשונה עם המחאה ה"עממית" של דפני ליף, כבר יצאה תכניתו של גרינברג אל הדרך. אלדד יניב ו"השמאל הלאומי" פרסמו בדף הפייסבוק שלהם כי "בקרוב אנו יוצאים בקמפיין למען הוזלת מחירי הדיור לצעירים". יניב חיפש מתנדבים שיפעילו את המחאה הזו. בראיון לאראל סג"ל, במוסף הזה, הודה כי ידע על הכוונה להקים את המאהל עוד בטרם הגיעה ליף לרוטשילד.

מי שיבחן את זהותם של הגורמים המעורבים, בדרך כזו או אחרת, בתכנון האסטרטגי של המחאה ומאפייניה,  יתקשה שלא לחוש שמדובר בשידור חוזר של אותו סרט שבו כבר היינו בעבר. אותו סרט ועם אותם שחקנים. זוכרים מתי בפעם האחרונה נפגשו בזיכרונכם משה גאון, אלדד יניב, טל זילברשטיין (עוד מעט מגיע אליו)  וסטנלי גרינברג? נכון. זה היה ערב בחירות 1999. אהוד ברק רצה אז להיות ראש ממשלה. העמותות הפיקטיביות והמחאה החברתית המעושה שייצרו אנשיו היו הפלטפורמה בדרך לשם. יניב היה אז ראש המטה האישי של ברק. גרינברג היה יועצו הפוליטי. גאון שימש כאסטרטג. זילברשטיין כמנהל הקמפיין.

בדיקה קצרה של שיטות העבודה אז והיום מגלה ששום דבר לא השתנה. אותם אנשים, אותה שיטה, אותה אסטרטגיה. ב- 99' נחשפו רק לאחר הבחירות הקשרים בין גופים תמימים לכאורה שהצטיירו כמי שעסקו במצוקה החברתית, לבין קמפיין הבחירות של אהוד ברק. מבקר המדינה הנפיק אז דוח ביקורת חריף. ראש הממשלה הנבחר זומן למשטרה וטען שלא ידע כלום. יד ימינו, בוז'י הרצוג, שמר על זכות השתיקה. לאחרונה הוזמן הרצוג לפגישה עם חברי פורום רובינגר.

לא ברור לי מה חלקו של משה גאון במחאת 2011 מעבר לתרומה של ציוד, אבל ברור שחבריו לבחירות 99'  מעורבים בה ועוד איך. כך יניב וגרינברג. כך גם טל זילברשטיין, שעסוק כבר כמה שבועות מאחרי הקלעים בתכנון ובייעוץ.

סטנלי גרינברג של 2011 מבין היטב את מה שהבין סטנלי גרינברג של 1999. נוכח דעת הקהל הישראלית מול הטרור, מול ניסיון העבר העגום עם הפלסטינים ומול ההסכמים שנחתמו איתם, לשמאל הישראלי אין סיכוי גדול לשוב להנהגת המדינה על כנפי הנושא המדיני. הדרך היחידה אל המהפך עוברת בשדה החברתי. "השיטה הסטנלי גרינברגית", הסביר לי השבוע מי שצבר די שעות עם המומחה, "לא השתנתה. הוא מזהה מצוקות חברתיות אמיתיות, מתלבש עליהן ורוכב עליהן".

ב- 99' זה עבר מצוין. חבורת ברק זיהתה את המצוקות הללו, הקימה על שמן ערימה ענקית של עמותות ריקות מתוכן, העמיסה עליהן מיליונים ושלחה את הפעילים להבעיר את השטח. כל אחת מהעמותות עסקה בחולי חברתי אחר. החוליים, כאז כך היום, היו אמיתיים. המחאה – לא. גם אז שלטה גישת סטנלי גרינברג, הגורסת שאת הפעילות צריך לפזר לכמה שיותר כיוונים כדי ליצור את הרושם שהמדינה קורסת. כך הוקמה , לדוגמא, עמותת "סטודנטים רוצים שינוי" (נשמע מוכר?). כך הוקמה עמותת המובטלים. כך הוקמה עמותת העולים. כך הוקמה עמותת נהגי המוניות. בוז'י הרצוג הביא מקרנות צדקה בעולם מיליוני דולרים שיועדו לנזקקים ולאוכלוסיות חלשות. זילברשטיין גייס את החברים וארגן את הפעילות.

המחאה של החיילים הפשוטים בעמותות הללו, ממש כמו היום, הייתה אמיתית. אכן, הייתה מצוקה לסטודנטים, למובטלים ולזקנה במסדרון. אלא שמטה ברק ניצל אותה בציניות כדי לדהור עליה עד למשרד ראש הממשלה. יום למחרת הבחירות הפציע שחר של יום חדש וכל המצוקות נעלמו עד האחרונה. עמותת "סטודנטים רוצים שינוי" הפסיקה לרצות שינוי. עמותת "תנו לעבוד בכבוד" הפסיקה לחפש עבודה. חבורה גדולה של פעילים חברתיים גילו שמישהו עשה בהם שימוש, הפעיל אותם כמו מריונטות, וזרק.

אז הייתה מטרת הצוות להביא את המועמד אל ראשות הממשלה בכל מחיר. היום המטרה שלו אחרת. יניב וזילברשטיין עסוקים כבר תקופה בהכנות להכרזתה של המפלגה החדשה על בסיס תנועת "השמאל הלאומי". הם בוחנים שמות אפשריים למפלגה, בודקים מועמדים פוטנציאליים ובעיקר עושים הכל כדי שהמחאה  תנותב כך שהמפלגה שתוקם תוכל לשמש בית פוליטי אטרקטיבי למוחים.

כל מה שאתם רואים כאן בחודשים האחרונים לא בא לעולם אלא כדי להניח את התשתית למהפך הזה ולמפלגה הזו. נכון, לא כל היוזמים מסונכרנים האחד עם השני. נכון, לא כולם מנוהלים עד הפרט האחרון. נכון, לא כולם שותפים לפרטי המהלך. זה בלתי אפשרי. ודאי לא במחאה שהצליחה מעל ומעבר למה שתכננו יוזמיה. זה לא חשוב. גם למי שהגיעו לכל עצרות הענק לא תהיה שום השפעה על השורה התחתונה. גם הם לא שותפים לכל התכנונים. גם אותם ברגע המכריע אף אחד לא ישאל מה הם חושבים. כי את הכיוון ואת השורה התחתונה קובעים המושכים בחוטים ולא המפגין העשרים אלף בכיכר. עשרות האלפים, בתמימותם, ואיתם כמה עשרות יושבי מאהלים ישרי דרך, ימשיכו להאמין בכנות כוונותיהם של מי שהוציא אותם לרחובות, בלי לדעת שהם חיילים על לוח שחמט פוליטי, המשוחק במגרש הממוקם גבוה בהרבה מיכולת ההבנה שלהם.

גם היום, ממש כמו ב- 99', את המאבק מובילים, כביכול,  פרצופים אנונימיים. הם לא מוכרים. הם צעירים. הם לא נראים פוליטיקאים. הם עוברים מסך הרבה יותר נקי ואמין. רק שיטוט בגוגל גילה שכל המארגנים של מחאת רוטשילד, עד האחרון שבהם, קשורים בדרך זו או אחרת לארגונים מסודרים של השמאל, לקרן לישראל חדשה או לשמאל הלאומי.

גם היום, ממש כמו ב- 99', ממודרים פעילי השטח האמיתיים ממוקדי קבלת ההחלטות. אז נוהלו המוחים על ידי אנשי ברק שקבעו עבורם מה בדיוק לעשות וכמה כסף להוציא על כל פעילות. היום מעדיפים המארגנים בתל אביב להותיר את אנשי הפריפריה מחוץ למעגלי ההשפעה.שרק לא ישבשו את התכניות.

גם היום, ממש כמו ב- 99', מארגני המחאה לא מחפשים שום הישגים. הם מחפשים היום, כפי שחיפשו אז, מחאה לשם מחאה. זו בדיוק הסיבה לכך שהגרעין המייסד שלהם לא רוצה את ועדת טרכטנברג ולא יסכים עם שום דבר שתוציא תחת ידה. כי יוזמי המהלך הגדול הזה לא מתעניינים במס החברות או במס העיזבון. הם רוצים מחאה לשם מחאה. זוכרים מה ציווה סטנלי גרינברג? אקשן. הרבה אקשן. כל הזמן אקשן. וכמו ב- 99', הם מבקשים אך ורק את החלפת השלטון.  כי צריך לשמוע את אנשי פורום רובינגר ואת אלדד יניב ואת סטנלי גרינברג ואת אנשי יוזמת ז'נבה, שהולכים איתם יד ביד, כדי להבין שהמטרה הסופית של המחאה הזו היא הסכם עם הפלשתינים ונסיגה ישראלית. לא דיור בר השגה ולא קוטג' להמונים. ועם כל הכבוד לוועדת טרכטנברג, שום המלצות מרחיקות לכת שתביא לא יוכלו הרי להביא לחלוקת ירושלים ולכן אין שום סיבה לשתף איתם פעולה.

טל זילברשטיין, אגב, אמר השבוע לעמיתי אראל סג"ל כי השתדרג מאז בחירות 99' וכי לו היה נכנס לניהול המחאה באופן עמוק יותר היה מעיף את נתניהו הרבה יותר מהר.

עברתי השבוע על החומרים שפרסמתי בשנת 99', במסגרת סדרת כתבות התחקיר על עמותות ברק. הדמיון בניואנסים מרתק. היום טוענים המארגנים שהמחאה חוצה מפלגות ומשתתפים בה כל חלקי העם. שהיא לא פוליטית. "אין יותר שמאל וימין", אמר יניב באחד הכינוסים. אז הם הקימו עמותה בשם הזה, "אזרחים מימין ומשמאל", והריצו אותה עם כסף גדול לנהל קמפיין ולשכנע שהעם מאוחד נגד נתניהו.

עמותה אחרת, שהקים זילברשטיין עבור ברק, ניהלה אז קמפיין תחת הסיסמאות "חינוך לפני התנחלויות" ו"מקומות עבודה לפני התנחלויות". נשמע לכם מוכר? אותם אנשים. אותה שיטה. אותן מטרות.

בערב תשעה באב הגיעו כמה מאנשי "השמאל הלאומי" ו"פורום רובינגר" למפגש עם אנשי מאהל רוטשילד. ישבו שם, במרכז העניינים, בעז גאון וטל זילברשטיין ואלדד יניב. גאון הציג לקהל הצעיר את זילברשטיין, שישב לצידו. "אני רוצה להודות לטל שהפך לגיבור הערב", אמר. "האיש היקר הזה, חבר שלי, לפני הרבה שנים הקים תנועה בשם 'דור שלם דורש שלום'" (העמותה הזו, אגב, כיכבה מאוחר יותר בדו"ח מבקר המדינה על עמותות ברק, אחרי שגם בה השתמשו זילברשטיין וחבריו כצינור להעברת כספים למטה הבחירות – ק.ל.). אני כבר שנה, כמו אלדד ואחרים, עובד במסגרות שונות ומשונות, שמטרת כל המסגרות האלו לעורר מחדש את החברה הישראלית לאיזה שהיא מעורבות אקטיבית", המשיך גאון. "אני אומר שוב חברתית-מדינית, כי אי אפשר לנתק בין השתיים…אני חי את המהפכה כבר מספר חודשים…כל מה שנותר זה לפסל את זה באופן שאנחנו דורשים וצריכים…הפרק של הריצה המטאפורית על גבעות רוטשילד…הפרק הזה עומד לפני סיומו. כעת עלינו להכתיב את קווי המתאר של הפרק המפואר הבא של מדינת ישראל. ברגע שנסיים את הכתיבה נעבור לשלב ההגשמה והדבר הזה רחוק מלהיות בלתי ניתן לביצוע…כל אחד מאתנו מוכן לקחת חלק בצעד אמיץ גם בהקשר להתנחלויות גם בקשר לחלוקת כספים בין חרדים לחילונים". אלדד יניב, בכובע מצחייה וחולצת 'טי',  דיבר אחריו. "אחרי שיסתיים המהלך הזה יצטרך להיות שלטון אחר בישראל".

הדיבור הזה, על הצורך במפלגה חדשה, נשמע לאחרונה יותר ויותר. גם זה לא קורה במקרה. מדובר בהליך הכשרת הלבבות לשלב הבא. לפני עשרה ימים, כאילו בלי שום קשר לכלום, נחת כאן בארץ גם שמעון שבס. שבס עוסק כבר כמה שנים בייעוץ פוליטי ועסקי במקומות שונים ברחבי הגלובוס. חוץ מזה הוא גם ידידו של אלדד יניב ושותפו העסקי של טל זילברשטיין. בסבב הופעות תקשורתיות היה לו דחוף, תוך שהוא נשען על ניסיונו ארוך השנים, להסביר שבעקבות המחאה אין מנוס מהקמתה של מפלגה חדשה. אמירה לא מתוכננת? מקרה? קשה להאמין. גם יורם רובינגר, מי שייסד עם בעז גאון את הפורום הנושא את שמו, התראיין לאחרונה בהרחבה ל"גלובס" וסימן את משה גאון ואלדד יניב, כשניים שלדעתו יכולים להוביל את השמאל לשינוי.

מדובר, חייבים להודות,  באחד הקמפיינים המוצלחים שנראו כאן. מוצלח וציני כאחד. בסופו, וניתן להמר שזה יקרה בעוד זמן לא רב, יקופלו האוהלים, תכונס מסיבת עיתונאים כזו או אחרת ותוכרז המסגרת הפוליטית החדשה, שדבר הקמתה תוכנן בקפידה מראש. זו  תנסה לאסוף אליה את כל כוח המחאה שיצר הקיץ הזה. הפעילים החברתיים והאוכלוסיות החלשות בפריפריה יבינו שרומו. זה כבר קרה להם פעם. עם אותם אנשים בדיוק.

ועוד הערה אחת אחרונה: הכסף. כל מי שהסתובב פעם ליד הפגנה יודע שמחאה בסדרי הגודל שנראים כאן בחודשיים האחרונים היא סיפור יקר. יקר מאד. עניין של מיליוני שקלים. מישהו צריך לשלם על עשרות הבמות, על המהנדסים שצריכים לאשר אותן, על מערכות ההגברה, על הגנרטורים, על הציוד הטכני, על המחסומים, על הסדרנים, על המאבטחים, על ההסעות, על השלטים ועל עוד אלף ואחד דברים. המארגנים מרבים לדבר על שקיפות ועל תרבות דיון ותרבות שיחה ועל "פוליטיקה אחרת". אם מישהו היה מספר לנו מי הם בעלי הממון שהכניסו את היד לכיס ומה האינטרס שלהם, היה יכול להיות נחמד. בינתיים נראה שלאף אחד בתקשורת לא לחוץ לשאול אותם על זה.


התגובה של פורום רובינגר לכתבה של ליבסקינד מוכיחה מה היתה חשיבות פרסומה בזמן מחאת ההונאה. תזכרו שגם הקרן לישראל חדשה הכחישה באותה עת את מעורבותה.

פרום רובינגר:

"קריאה לגיוס"
חברות וחברים יקרים,
איפה אתם, לא רואים אתכם?!
ואם שאלתם איפה אנחנו, אז מיד תקבלו תשובות. וגם תוזמנו לקחת חלק במה שקורה כרגע, שהוא ככל הנראה האירוע הפוליטי המרגש ביותר של השנים האחרונות. תהיה תוצרתו הסופית אשר תהיה.
אז קודם כל – התגעגענו.
ושנית, הנה קצת רקע. מיד אחר כך – קצת תכלס'.

א. פורום רובינגר והמחאה החברתית

למרות שזה מחמיא ביותר, אל תאמינו לתיאוריות הקונספירציה לגבי זה שהפורום הצנוע שלנו "עמד מאחורי המחאה החברתית". למי שהחמיץ, וזקוק לצחוק הגון:

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=2804

שיחקנו תפקיד צנוע בהנעת השטח לפעולה והיינו שותפים, כמו כל הפעילים וכל המסגרות, במהלכים הנפלאים של קיץ 2011. חלק מאיתנו התנחל בשדרה, חלק מאיתנו הפיץ בשדרות תוכן מדיני וחברתי (שהרי השניים קשורים זה בזה), חלק מאיתנו הפכו לדמויות מובילות במאבק של הקיץ ההוא, שטרם הסתיים. על כל זה אנו גאים וגאות.

בחודשיים האחרונים חלקינו היה עסוק בעיקר בסיוע ל"בית העם" בתל אביב ו"בית העם" בירושלים, שני נכסים שנתרמו על ידי בעליהם למשך תקופה מוגבלת – כדי שלתנועת השינוי החברתי יהיה בית. אנו גאים על המעורבות שלנו בהקמת הפרויקטים הנפלאים הללו, ומי שלא ביקר בהם עדיין – לא חווה התרגשות אקטיביסטית מימיו. סורו בהקדם ל"בית העם" שברוטשילד 69 ו"לבית העם" שבבית כלל בירושלים. בואו לעזור לפעילות ולפעילות ששם, יום ולילה, ליצור ישרא ל טובה יותר. אז גם תופרך אצלכם אחת ולתמיד השטות התקשורתית הנוכחית – לפיה "המחאה נגמרה". המאבק למען עתיד ישראל – רק החל.

ב. שלב א' הושלם. עכשיו לשלב ב'.

בתדריך ההוא של סטן גרינברג ממרץ 2011, למה שנכח, דובר רבות על הצורך "לפעול" כדי לייצר תשתית של פעילים שתאפשר – שינויים פוליטיים. "רק כאשר תהיה רשת של פעילות", אמר גרינברג, "יקומו המנהיגים ותתקיים אפשרות קונקרטית של שינוי פוליטי". ובכן, זה קרה. מהבחינה הזו שלב א' הושלם. המחאה הצליחה כי היא שינתה את השיח הפוליטי הישראלי, וכי היא גרמה לאזרח הישראלי להבין שהוא בעל הבית ולא ראשי המערכת הפוליטית/ תאגידית ועו ד. אבל היא בעיקר הצליחה ביצירת רשת של פעילים ופעילות מצפון ועד דרום שאין לאף תנועה, ואין לאף מפלגה. וככל הנראה, גם לא יהיה בעתיד הנראה לעין.

כעת, עונה השאלה מכל עבר "מהו הצעד הגדול הבא". או במלים אחרות, כיצד ממנפים את הישגי מחאת קיץ 2011 להישגים פוליטיים משמעותיים כדי שילדינו יוכלו לחיות בישראל של 2021, ולא בבהלה, ולא בדוחק, ולא בבידוד בינלאומי מצמית. למרות הנחישות של הממשלה הנוכחית להגשים את חזון הבלהה הזה – שכולנו נסבול ממנו, ימין ושמאל כאחד.

אנו מזמינים אתכן לחזור לפעילות, ולקחת חלק בעיצוב "הדבר הגדול הבא". אנו מזמינות אתכם להרים יד גבוהה ולהגיד "כן, אני רוצה לקחת חלק בעיצוב עתיד ישראל".
לפני שנה אמרנו "הציבור הישראלי אדיש".
הוא הוכיח שאיננו כזה.
עכשיו אומרים "הציבור עצבני, אבל הפוליטיקה חזקה ממנו".
בואו להפריך גם את התיזה הזו.

בקרוב נתכנס ונודיע היכן ולמה ומדוע. בינתיים, דרושים אזרחים ואזרחיות שרוצים לכתוב – את הפרק הגדול הבא, בתולדות החברה הישראלית. מי אמר כן ולא קיבל? שלחו לנו מייל. או חיזרו לפעילות בדף הפורום.

שלכם,
הפורום

"קריאה לגיוס" חברות וחברים יקרים,איפה אתם, לא רואים אתכם?!ואם שאלתם איפה אנחנו, אז מיד תקבלו תשובות. וגם תוזמנו לקחת…

‎Posted by ‎פורום רובינגר‎ on‎ ראשון 20 נובמבר 2011

גרסת האונליין

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *