עצומות ונרקיסיזם מוסרי

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

אדם גולד:

עצומות ונרקיסיזם מוסרי

1. אַד הוֹמִינֶם הוא מגדולי האויבים של השיח במדינת ישראל.
גם אם דובר של דעה הוא עילג או עשיר או אשכנזי או מושחת או דביל – אסור לעולם לברוח מהתמודדות עם ליבת הטיעון שלו. אפשר כמובן לשבץ אנקדוטות ועקיצות בשביל הפאן, אבל בסופו של יום חייבים לדייק את הדיון ולהתמודד עם הטיעון עצמו, במקום להישאר במתחם הנוחות עם הטוען והרעש ברקע.
בערך בגלל זה אני כאן.

2. אבל לפעמים הזהות משחקת תפקיד גדול מדי.
על נתונים ועובדות בקשר להרחקתם הצפויה של המסתננים אני מדבר כאן בלי סוף. אבל פשוט אי אפשר להתעלם ממאפייני הצדדים, ממוצאם, מסביבתם התרבותית.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שבסוגיה הרגישה הזו זהות הצדדים היא חלק אינטגרלי מהויכוח, מהטיעון, מהאינטואיציה המוסרית.

3. כי צריך להגיד את זה שוב ושוב: זו כמובן הכללה מסוימת, אבל לרובם המוחלט של התומכים בקליטת המסתננים אין אפילו טיפה של סקין אין דה גיים.
אין להם אפילו שמץ של סיכון או מחיר אישי.
לא הם, לא משפחתם הקרובה ולא סביבתם הקרובה משלמים או ישלמו את המחיר (תשלום אמיתי, נוקב, כזה שבוער בעצמות) על השארת המסתננים בשכונות הדרום, בערד ובאילת.
שום מחיר. לא מבחינת מקום המגורים, ביטחון אישי, פגיעה בתעסוקה, חשש לילדים ולא מאלף גורמים נוספים. ובואו נודה בזה – גם הסיכון לפגיעה עתידית בזהות היהודית של המדינה לא מדיר שינה מעיני רובם המוחלט.
(ואגב מחיר ואינטרסים, אני אפילו לא אתחיל לדבר על פעילי העמותות שמתפרנסות מהתעשייה המשגשגת הזו).

4. יש כאן נרקיסיזם מוסרי.
אחריות מוסרית היא עול. תמיד מפתה לחשוב על מוסר אך ורק במובן מיידי ואישי של מה הפעולה תגרום לי לחשוב על עצמי – ולהתעלם לגמרי מהשלכותיה העתידיות והרחבות של אותה פעולה. כל כך מפתה להרגיש טוב ועליון, ולזנוח את ההשפעות גם על אנשים אחרים.

5. כמה קל להתהדר בסימון סגולה (Virtue signalling),
כמה נוח להקריב בלי שום אחריות כשהקורבן כולו על חשבון ערכים ואינטרסים של אחרים (כולל פליטים אמיתיים שייפגעו בשל החשש הלגיטימי של מדינת ישראל ממדרון חלקלק),
כמה מפתה להיות קדוש מעונה שגר בשכונה אליטיסטית על חשבון אחיך הגזענים שימשיכו לשאת בנטל.
וכמה זה נמוך לצייר את המאבק כבני אור מול בני חושך. אבירי המוסר מול החברה הישראלית הגזענית.
(וכמובן כמה דוחה הזילות המחפירה של השואה, כשכדי לצבור כמה נקודות בויכוח עולות השוואות בזויות שהיו גורמות גם לדיוויד אירווינג להרגיש לא בנוח)

כי אחרי הכל זה כמעט כל הסיפור,
נרקיסיזם מוסרי.

באותו הקשר ממליץ לשמוע את הראיון הדי מדהים בתוכנית של אראל סגל עם פרופ' ורד סלונים מהנהגת מחאת האקדמאים נגד הגירוש.
זה מדהים. חצי מהזמן אתה שומע אותה קוראת מתוך דף. בעימות מול יונתן יעקובוביץ' המצוין מהמרכז למדיניות הגירה אתה מבין שהיא פשוט לא מכירה את העובדות.(והיא עוד פעילה בולטת, רק תחשבו על המוני החותמים, כמה מהם קראו את העצומה, שלא לדבר על פסקי הדין ביחס למדינה השלישית)

כמה היא לא הכירה,את העובדות? בעיצומו של הראיון היא מבכה את אטימותה של המדינה שמונעת מעשרות אלפי המסתננים לעבוד. כשהיא טוענת ש "הם ישמחו לעבוד שם אני יודעת את זה אישית..הלוואי שיתנו להם..לרובם אין רשיון עבודה..אתה מקבל מעמד של פליט ורק אז נותנים להם לעבוד..אתה לא יכול לעבוד בלי רשיון..אני יכולה לספר לך..הם לא יכולים לעבוד..". אי אפשר להמציא את זה.
עכשיו כמובן שזה בולשיט (המדינה הסדירה דה-פקטו את העבודה כולל מיסוי ותשלום היטל בהתאם לחוק הפיקדון) אבל יודעים מה – זה אפילו לא כוחות.

כי בסופו של דבר, כמו שכתבתי, זה הכל סקין אין דה גיים.
כי את הדיון אפשר לסכם בקטע שבו סגל מגלה שהיא גרה בעומר האצילית ושואל אותה כמה מסתננים יש שם והתשובה שלה – בטון נעלב ממש – פשוט פרייסלס:
"אתה חושב שהם יכולים לשכור דירה בעומר?!"

צריך להתמקד בעובדות, אבל אחרי הכל לפחות כאן – אי אפשר להתעלם מהזהות וממי ישלם את המחיר

______________
קריאה רלוונטית:

נשף מסכות: מלחמת ה׳דיפ סטייט׳ וסוכני החבלה בממשלה כנגד גירוש המסתננים

נשף מסכות: מלחמת ה׳דיפ סטייט׳ וסוכני החבלה בממשלה כנגד גירוש המסתננים

כבר 7 שנים שהוא מתייחס גם לתושבי השכונות ככלבים ואוכל את חייהם

נשף מסכות: מלחמת ה׳דיפ סטייט׳ וסוכני החבלה בממשלה כנגד גירוש המסתננים

׳אוהבי אנושות׳ שלא רואים אדם ממטר