המשטרה שיתפה פעולה עם משרד-הבריאות בגניבת התינוקות, הילדים והנשים.

עתה נלמד ונגלה  מהסיפור המזעזע של משפחת סעיד המוכיחה בעדות חייה של מרים, שהמשטרה הייתה שותפה לפשע בוודאות. את משפחת סעיד הכרתי על-ידי חברי הפדרציה התימנית אליעזר מסורי ושושי אשתו ונחמיה לידיני ואשתו אתי, שהם שכנים של משפחת סעיד במושב תנובות.

משפחת סעיד נקראו לעלות למטוס בעדן. גברת סעיד ניגשה עם בתה הקטנה בת עשרה חודשים ועם בעלה לעלות למטוס. הבעל נתבקש להשאיר את החבילות שלו שהיו ארוזות עם שמו, כרכוש המשפחה. סעיד נתבקש להניח את החבילות ליד מדרגות המטוס. בחבילות היו זהב, כסף ושמלות רקמה. האחות שהייתה ליד המטוס, ביקשה מגברת סעיד שתתן לה להחזיק את התינוקת עד שתעלה למטוס. מרים מסרה את הבת לאחות מתוך אמון מלא, שהאחות תמסור לה את התינוקת מיד כשהיא תעלה למטוס. לאחר שעלתה מרים למטוס, הושיבו אותה הדיילים ואת בעלה בחלק האחורי של המטוס. האחות ישבה קדימה. האם ביקשה למסור לה חזרה את הילדה. האחות סירבה למסור לה אותה. חלפו מספר שעות והילדה פרצה בבכי צרחני וגם אז סירבה האחות לתת לאם להחליף לה חיתולים או להניק אותה. הדיילים סרבו לתת לאם גישה לבת. האחות עמדה בסירובה. התינוקת מררה בבכי מר, אך האחות ממשיכה באטימותה. ההורים ושאר הנוסעים התקוממו וקמו מכסאותיהם. הדיילים הושיבו אותם חזרה באלימות. לחץ הכאבים בחזה האם היה מאד קשה. הדיילים הזהירו את הנוסעים, שהמטוס עלול להתהפך, אם הם לא יישבו בשקט וכולם ייהרגו.

כשהגיע המטוס ללוד לאחר שמונה שעות טיסה, ירדה האחות תחילה מהמטוס. מרים סעיד דחפה את הדיילים והנוסעים ורדפה אחרי האחות ופילסה את דרכה בכוח להציל את הבת. המשטרה עצרה את גברת סעיד ומנעה ממנה לרדוף אחרי האחות. למרות זאת, האם ברחה מידי השוטרים וצרחה בכל כוחה לאנשים בחוץ שיצילו את התינוקת, אך אף אחד לא בא לעזרתה. האחות נכנסה לאמבולנס ונעלמה. מאז גברת סעיד קוננה עליה מדי יום ביומו עד יום מותה. בהופיעה בפני "ועדת החקירה הממלכתית", הועדה אמרה שהיא לא יכולה לעזור לה, היות ולא היה בידה תעודת-עולה. מרים הסבירה שהמשטרה לקחה ממנה את תעודת העולה וסרבה להחזיר לה.

התקשורת הקנדית ראתה בהתנהגות הועדה כלפי מרים סעיד מעשה נבזה.

למקרה הרביעי, לקח אותי אבינועם הלוי למשפחת סירי. את הסיפור שמעתי אישית מפי סעידה סירי תוך בכי שובר לב: סעידה סירי מקרית עקרון התנסתה בסיפור מסמר שיער. בגללה הגשתי את העתירה לבג"צ להקמת ועדת חקירה.  סעידה נתבקשה על-ידי הרופאים לעשות לבדיקת התינוק בן 3.5 חודשים, שעבר בזמנו ברית-מילה. סעידה הלכה לטיפת-חלב לבדיקות. הבן השני בן 3.5 שנים, רץ אחריה. סעידה מסרה את התינוק לרופא ולאחות. סעידה ישבה כשעתיים והמתינה לתינוק, כשהיא משחקת עם משה בן השלוש וחצי. לאחר כשעתיים, הופיעו שני גברים שירדו מאמבולנס וניגשו לסעידה. אחד מהשניים נתן לסעידה מכת אגרוף בראשה והמם אותה. השני חטף את משה והלכו. סעידה התאוששה לאחר כרבע שעה והחלה לצעוק. הרופא והאחות יצאו אליה וגערו בה, "למה את עושה רעש" ? "גנבו את הבן שלי משה, בן השלוש וחצי". באמת ? "כן". "מאיפה ? " "מהידים שלי פה". "אנחנו לא ראינו". סעידה החלה לבכות על מר גורלה. לשאלתה –  "איפה התינוק שנתתי לכם", הרופא והאחות טענו "לא נתת לנו שום תינוק, בואי, תיכנסי ותראי אם יש תינוק בחדר". את שני הילדים שיכלה סעידה ביום אחד. נהג האמבולנס והמלווה לקחו את שני הילדים.

(שם, עמ' 188)…ישעיה קרווה נתבקש להוביל את אשתו ואת אחד הבנים מהתאומים [= הרפואה הציונית חיקתה באמצעות רופאים ואחיות מפלצתיות את ד"ר מנגלה ואת הרופאים המפלצתיים הנאציים בעריכת ניסויים רפואים מזוויעים על תאומים], לבית החולים צריפין [= למעשה, כל בתי החולים בארץ על צוותיהם, התגייסו לבצע את השיטות הנאציות של "השבחת הגזע" של רצח בכוונה תחילה, באמצעות הניסויים וגניבת תינוקות, ילדים ונשים, כדי להפיק מכך גם תועלת] לבדיקות, לבקשת הרופאים.

ילדי תימן כצאן לטבח

ישעיה השאיר תאום אחד בבית ואת השני הוא לקח איתו. ישעיה ישב ליד אשתו במשך 13 ימים בחדר מיוחד בלא הילד. הרופאים "בישרו" לישעיה ביום השלישי לאחר גמר הניסויים הרפואיים בו שהבן נפטר, אך הם עודדו אותו בכך, שמכיון שהוצאות הקבורה יקרות, הם ברוב "נדיבותם" לוקחים על עצמם את הוצאות הקבורה, אך בתנאי שהם יקברוהו בלא עריכת לוויה על-פי ההלכה וההלויה תתקיים בסודיות, שאפילו ההורים לא יוכלו להשתתף בו, בלא להודיע את הסיבה, מדוע יש צורך בקבורה בתנאי סודיות כה חמורים. ההורים ברוב תמימותם הסכימו וישבו שבעה על בנם בבית החולים.

הזוג קרווה לא הבין מדוע האשה יושבת בבית חולים ללא כל סיבה אם היא בריאה, כשהרופאים מזריקים לה 3 זריקות בלתי ידועות מה טיבן כל יום. ביום ה-14 הופיע הבעל לבית-החולים כרגיל בשעות הבוקר והאשה לא הייתה בחדר. לשאלת הבעל קרווה – "אייה אשתי " ? תגובת הרופאים הייתה: "איזה אשה ? " קרווה ענה "אשתי ששכבה כאן במשך 13 ימים". תשובת הרופאים הייתה: "לא הייתה כאן אשה". הוא החל לצעוק. המשטרה הופיעה. המשטרה ביקשה ממנו להביא את תעודת-העולה, כדי לראות אם היה נשוי. המשטרה לקחה את התעודה וסירבה להחזיר לו אותם…"הרבנות ביקשה ממני לחתום, שלא הייתי נשוי בעבר. איך ייתכן שאחתום על שקר שאל ישעיה" ? הרבנות השיבה לו: "אם רצונך באשה תחתום ולא לך הביתה"“.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *