הרמב"ם כנגד משנת הגנוסטים.

בכתבה הקודמת הצגנו בפניכם סקירה על התגובה היהודית לכפירה הגנוסטית המוסלמית, הפעם נציג בפניכם את התגובה לכפירה הגנוסטית הנוצרית, "זאת ההזיה הממושכת שהוזים בני האדם בדבר ריבוי רעות העולם" ( מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק י"ב.). – הרמב"ם כנגד משנת הגנוסטים.

כידוע הגנוסטים מאמינים בשתי ראשויות לעולם הנלחמים זה בזה, אל טוב ואל רע, ומאמינים שעולמנו העולם הזה, נשלט על ידי האל הרע הנקרא דמיורגוס, ולכן מהות העולם היא רעה ועל כן יש להשתחרר מכבלי הרוע והחומר שבעולם הזה אל עבר הנצחי הטהור והטוב. אך בבסיס העניינים מדובר על כך שהעולם הזה הוא עולם רע, הנשלט על ידי אל רע, המזהים אותו עם האל של מעשה בראשית.

סיכום קצר מויקיפדיה , ובאמת טוב (לשם שינוי), עברנו עליו ומצאנו אותו מהימן ביותר ומסכם בצורה פשוטה את הרעיון מבלי לסבך יתר על המידה.

————————–——

בתורות הנוצריות הגנוסטיות, בורא העולם (ביוונית: δημιουργός, דמיורגוס) הוא חצי אל או אל פחוּת או השטן עצמו. הוא נוצר תוך הפריה עצמית של אימו שנקראת סופיה. בתכשיטים שנמצאו דמותו מתוארת כבעל ראש של אריה.על פי המרקיוניזם, הולנטיניזם ועוד תורות גנוסטיות, מזוהה בורא העולם עם האל היהודי, האל שציווה את התורה ליהודים. הם מתארים אותו כאל רודף צדק, קשוח ונקמן, ניגוד של האל הראשי, האל של הנצרות, אל חנון ורחום, אל שמהותו אהבה.בעיני הגנוסטים העולם, כפי שהוא, נראה כמעשה שטן, לכן מתקבל על הדעת שבוראו היה בעצמו שטן. הגנוסטים דוגלים בדואליות של טוב מול רע, חומרי מול רוחני וכו'. אם לפי תפיסה זו העולם החומרי הוא רע, הרי שגם יוצרו חייב להיות מרושע. השם היווני של בורא העולם הוא הלחם של המילים היווניות העתיקות "דמוס" (אנשים פשוטים) ו"ארגוס" (מלאכה), כלומר מלאכה של אנשים פשוטים. המונח הופיע לראשונה בטימאוס, אחד הדיאלוגים המאוחרים של אפלטון, כ-360 שנה לפני ישו.

————————–————

אם עקבתם אחרינו עד כה אתם יודעים שכדי להבין את האילומינטי, חייבים להכיר את הגנוסטים והאמונה שלהם. כיוצא בזאת, מבלי להכיר את האמונה הגנוסטית לא ניתן להבין את התנועה הקומוניסטית, וגם לא את הנאצית, ולא את האידיאולוגיה שבבסיס הדת העולמית של "צדק חברתי בר קיימא" הסוחפת את העולם אל עבר סדר עולמי חדש.

הרמב"ם יצא בדיוק כנגד תפיסה זאת בספרו מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק י"ב.
הרמב''ם נגד משנת הגנוסטים

הרמב"ם שם לעצמו כנציג הגנוסטים את אלראזי, פילוסוף פרסי מהמאה ה-10 שדגל בתפיסה הגנוסטית הנ"ל של העולם, והנה הדברים שהיו לרמב"ם לומר:

"לעתים קרובות עולה בדמיון ההמון שהרעות בעולם מרובות מן הטובות; עד כדי כך שברבים מנאומי כל האומות ובשיריהם הם כוללים נושׂא זה ואומרים שהמפליא הוא שיימצא טוב בזמן, ואילו רעות הזמן רבות ותמידיות. אין זאת טעות של ההמון בלבד, אלא גם של מי שטוען שלמד משהו.

אלראזי חיבר ספר מפורסם שציינו בשם "אלאלאהיאת". הוא כלל בו דברים חמורים מהזיותיו וגילויי בורותו. מתוכם עניין שבדה והוא שהרע במציאות רב מן הטוב, ושכאשר תשווה את מנוחתו של האדם והנאתו בשעה שהוא נח אל הייסורים, המכאובים הקשים, המומים, הנכויות, הצרות, היגונות והאסונות הפוקדים את האדם, תמצא שמציאותו של האדם היא פורענות ורעה גדולה המוטלים עליו. הוא התחיל לאמת דעה זאת על-ידי שסקר ובדק את כל הפגעים האלה כדי להתנגד לכל מה שטוענים אנשי האמת בדבר חסדו של האלוה ונדיבותו הברורה, ושהוא יתעלה הטוב הצרוף, וכל הנובע ממנו טוב צרוף בלי ספק.

סיבתה של טעות זאת כולה היא שבור זה והדומים לו מבין ההמון מתבוננים במציאות רק מנקודת-ראותו של פרט אחד מבני-האדם ולא יותר. כל בור מדמה שהמציאות כולה היא למענו כפרט. כביכול אין מציאות אלא הוא לבדו. וכאשר קורה לו דבר מנוגד לרצונו הוא מחליט בפסקנות שהמציאות כולה רע. לו התבונן האדם במציאות, ותפשׂ אותה, וידע שחלקו בה זעום, היתה מתבררת ומתחוורת לו האמת, כי זאת ההזיה הממושכת שהוזים בני-האדם בדבר ריבוי רעות העולם, אין הם אומרים שזה כך לגבי המלאכים, ולא לגבי הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים והצמחים המורכבים מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי-החיים. אלא כל מחשבתם נתונה לכמה פרטים ממין האדם. הם מתפלאים על מי שאכל מאכלים גרועים עד שנצטרע, כיצד ירד עליו הפגע הגדול הזה, וכיצד הרעה הזאת באה לידי מציאות. כן מתפלאים הם על מי שהרבה במשגל עד שנתעוור. חמור בעיניהם שאותו אדם הוכה בעיוורון. וכיוצא בזה.

ההתבוננות האמיתית היא שכּל פרטי המין האנושי הנמצאים, וכל שכן מיני בעלי-החיים האחרים, הם דבר שאין לו שום ערך כלל ביחס למציאות המתמשכת כולה, כמו שהסביר ואמר: אדם להבל דמה [ימיו כצל עובר] (תהלים קמ"ד, 4), אנוש רִמה ובן-אדם תולעה (איוב כ"ה, 6), אף שכְני בתי-חֹמר [אשר בעפר יסודם, ידכאום לפני-עש] (שם, ד', 19), הן גויִם כמר מדלי [וכשחק מאזנים נחשבו] (ישעיה מ', 15), וכל המופיע בלשונות ספרי הנביאים בנושׂא זה, הנכבד ורב-התועלת להבנת האדם את ערכו, ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היא בשביל עצמו בלבד. אלא המציאות היא, לדעתנו, בשביל חֵפץ בוראה, שֶכֵּן מין האדם הוא הדבר קל-הערך ביותר שבה בהשוואה למציאות העליונה, כלומר לגלגלים ולכוכבים. בהשוואה למלאכים אין יחס אמיתי בינו ובינם. האדם הוא רק המתהווה הנכבד ביותר, וזאת בעולמנו השפל. כלומר, הוא נכבד ביותר בין מה שמורכב מן היסודות. עם זאת מציאותו היא גם טוב גדול בשבילו וחסד מהאל בדברים שבהם הוא ייחד אותו והשלים אותו. רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים. בשל הליקויים שלנו אנו צועקים ומשוועים לעזרה, ובגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לאל. הוא נעלה מזאת, כמו שהבהיר בספרו ואמר: שִחת לו לא בניו מומם [דור עִקש ופתלתֹל] (דברים ל"ב, 5). שלמה ביאר זאת ואמר: אִוֶּלֶת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט, 3). "

——-

יתר על כן, הרמב"ם מתאר את האל כטוב מוחלט, אין לו באמת ביטוי שהוא רע, אלא הרע נתפס כך אצלנו כי הוא בעצם העדר של טוב, ממש כפי שחושך הוא העדר של אור, ועל כן הרמב"ם מתייחס לתפיסה הגנוסטית שיש ראשות עצמאית אשר במהותה רעה, ושבכלל הגנוסטים מייחסים לבריאה, כאל רעה חולה. להלן הרחבה במורה נבוכים, חלק 3, פרק י', המרחיב בעניין זה.

"אחרי ההקדמה הזאת זכור-נא את מה שהוכח הוכחה מופתית שהרעות הן רעות רק ביחס אל דבר-מה, וכל מה שהוא רע ביחס לנמצא מן הנמצאים הרי אותו רע הוא הֶעְדֵּרו של אותו דבר או הֶעְדֵּר של מצב טוב ממצביו. לכן ניתן לומר משפט כללי שהרעות כולן הֶעְדֵּרים. דוגמה לכך באדם. כי מותו רע והוא הֶעְדֵּרו. וכן חוליו או עוניו או בורותו הם רעות לגביו, וכולם הֶעְדֵּרי סגולות.כאשר תעקוב אחר פרטי המשפט הכולל הזה תמצא שאין הוא מוכחש כל עיקר, אלא בעיני מי שאינו מבחין בין הֶעְדֵּר וסגולה לבין שני הפכים, או מי שאינו יודע את טבעי הדברים כולם, כגון מי שאינו יודע שהבריאות היא, באופן כללי, איזון כלשהו, שהיא בקטגוריה של היחס, ושהֶעְדֵּר אותו יחס הוא המחלה בדרך-כלל. ואילו המוות הוא – לגבי כל חי – הֶעְדֵּר הצורה. כן כל הנשחת מבין שאר הנמצאים – השחתתו היא הֶעְדֵּר צורתו.אחרי הקדמות אלה ידוע בוודאות שאין לומר בשום אופן שהאל יתגדל ויתרומם עושׂה רע בעצם, כוונתי שהוא יתעלה יתכוון בכוונה ראשונית לעשות רע. זה אינו אפשרי. אלא מעשׂיו יתעלה כולם טוב צרוף. כי הוא אינו עושה אלא מציאות, וכל מציאות היא טוב. הרעות כולן הֶעְדֵּרים, אשר עשׂייה אינה תופסת בהם אלא מן הבחינה שהסברנו, שהוא מביא לידי מציאות את החומר בטבעו זה שיש לו, שהוא קשור – כידוע – תמיד להֶעְדֵּר. לכן החומר הוא הסיבה לכל השחתה ולכל רע. לכן כל מה שלא הביא האל לידי מציאות לו את החומר הזה אינו נשחת ושום רע לא ידבק בו. מכאן שאמיתת עשׂייתו של האל כולה טוב, מכיוון שהיא מציאות. לכן אומר הספר אשר האיר את מחשכי העולם: וירא אלהים את כל אשר עשֹה והנה טוב מאֹד (בראשית א', 31). אפילו מציאות החומר השפל הזה, כפי שהוא קשור להֶעְדֵּר המחייב את המוות ואת הרעות כולן, כל זה גם כן טוב בשל התמדת ההוויה והימשכות המציאות ברציפות."

————–

לסיכום, הרעיון מאחורי הפוסט הזה בא לצאת כנגד אלה מכם הנמצאים בקבוצות היותר קונספירטיביות יחד איתנו, אך שמיד מסיקים ותופסים את העולם הזה כרע הנשלט על ידי גורמים רעים ונכנסים למצב לפעמים של חוסר אונים או הרגשה של עומס. אם הגעתם למצב כזה, סימן שהעתקתם אלייכם את ה"סטייה" הגנוסטית אשר מולה אנו נצבים. תהרהרו בדברים הנ"ל שנכתבו על ידי אחד האנשים החכמים בהיסטוריה האנושית לדורותיה.

כל טוב, ולילה טוב.
סוף.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות

  1. Avatar
    איציק 2014-07-18

    מדהים. פעם ראשונה שנחשפתי לספר מורה נבוכים.
    האם מדבריו של הרמב"ם במובא לעיל, ציטוט: "האדם הוא רק המתהווה הנכבד ביותר, וזאת בעולמנו השפל" סו"צ. – ניתן להבין משהו על עולמות מקבילים. הרי הרמבם כמעט במפורש אומר וזאת בעולמנו השפל כהמשך ישיר להוויה ושמה האדם, משמעו שיש הוויות אחרות בעולמות אחרים.
    כמו כן, ציטוט: " לו התבונן האדם במציאות, ותפשׂ אותה, וידע שחלקו בה זעום" – בעצם כתוב כאן נגד כל הדיעות שהאדם הוא נזר הבריאה וכל היתר. כתוב כאן שהאדם הוא חלק קטן מאוד ביחס ליקום האדיר שם בחוץ, ומי יודע כמה עולמות ונבראים באמת קיימים שם. התפיסה הזאת לא כל כך נפוצה ביהדות המקובלת שם מקובל לומר על עצמם כנזר הבריאה בכלל.

    גם מדבריו של הרמבם האלו : ובגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לאל. – ניתן לראות על אמונתו של הרמבם בכך שגורל האדם נמצא בידו ושהוא יוצר אותו במו ידיו ולא לפי איזה תוכנית מראש.
    אשמח לתגובה.
    ותודה על הכתבה הנהדרת.

  2. Avatar
    רון דניאל 2014-07-18

    מה קורה אילומינינג'ה…

    תודה על הכתבה המעניינת… אהבתי את הכיוון הכללי של הכתבות האחרונות…

    אין מצב לרדת לשורש של הנושאים האלה, בלי להבין את ההשקפה היהודית… כי רוב חוכמת הגוים לקוחה מן התורה, וגם כי היהודים תמיד היו הראשונים שהתנגדו לכתות העכו"ם בכלל ולכת עקאקל בפרט (על גלגוליה ושמותיה השונים לאורך ההיסטוריה)

    מי היה הראשון שהוקיע את האילומינאטי ? רבי נחמן מברסלב בספר "קנאת השם צבאות"… הוא מדבר שם באופן מפורש על מ"ד ו-נ"ו ראשוני "המשכילים", אומר שהם "נתקשרו בקשר של רשעים" (בעיר ברלין בגרמניה) וקורא להם "ראשי התנין"

    ולא רק כתות העכום – גם הדתות הגדולות…

    הנצרות של ישו הוקעה מיד עם הקמתה ככת אלילית, בגלל השילוש הקדוש – האב הבן ורוח הקודש. כי אם יש 3 ישויות במקום אחת – אז זה עבודת אלילים.

  3. Avatar
    רון דניאל 2014-07-20

    מן הראוי לסייג ולהזכיר, כי רבים מגדולי הדור שבאו אחרי הרמבם התנגדו בתוקף לספר מורה נבוכים, כולל רבי נחמן מברסלב והרמח"ל (רבי משה חיים לוטאצו) מחבר מסילת ישרים ודרך ה'.

    זאת בגלל שהרמבם כתב בספר הזה טעמים שגויים למצוות, וגם השווה בין חוכמת הקבלה לחוכמת אריסטו. וזאת כנראה בגלל פרוש לקוי של תורת הסוד. הוא כתב שם למשל שמלאכות המשכן היו בשביל להרגיל את ישראל במלאכות, שעה שידוע לחכמי הקבלה כי המשכן על מלאכותיו השונות, הוא השתקפות של העולמות העליונים שנאמר "ציורא דמשכנא כציורא דגן עדן"
    "אוי לנו מטעמים מרים שכאלה" אמר רבי נחמן על הספר הזה.

    רבי נחמן קרא לרמבם הרב משה – כדי להפחית מכבודו. וגם אמר שלא נכון הדבר כי "ממשה עד משה לא קם כמשה". וכי לא היה באמצע רבי שמעון בר יוחאי מחבר ספר הזוהר ? וכי לא היה הנביא דניאל שיצא חי מגוב האריות וכל נבואותיו מתגשמות לנגד עינינו ? וכי לא היה ביניהם אליהו הנביא שהוריד אש מן השמיים על הר הכרמל ועלה במרכבה של אש השמימה ? וזו כמובן רשימה חלקית ביותר…

    ולכן לא מפתיע בכלל, שראשוני המשכילים, מ"ד ו-נ"ו, שחברו אל האצולה האירופאית, הם האילומינאטי, וקשרו איתם קשר, אהבו מאוד את מורה נבוכים.

    מ"ד תירגם את התורה לגרמנית ביחד עם גיתה, וקשר קשר עם האצולה להקים בתי ספר חילונים ליהודים כדי לטשטש את הזהות היהודית.

    אז עם כל הכבוד לרמבם, כדאי לזכור שספר מורה נבוכים נחשב בעיני גדולי הדורות לחוליה החלשה בשרשרת הספרותית שלו.

  4. Stromboli
    Stromboli 2014-07-21

    הרמב"ם מעולם לא השווה את הקבלה לתורתו של אריסטו, טעות רצינית, חוסר הבנה. הוא התנגד לכל התנועה הקבלית במהותה ואם כבר ראה אותה יותר נוטה לכיוון של תפיסה אפלטונית. הרמבם כן ראה במקרא עצמו, כמו בספר בראשית, המון במשותף עם הפיזיקה-אפיסטמולוגיה-ומטאפיזיקה של אריסטו, משהו שבאמת קשה שלא לראות בכל הנוגע לאחדות של חומר וצורה, מהות והגדרה, עולם נברא שהוא טוב ולא שקרי, המניע הראשון הבלתי מונע (כלומר בורא עולם) ועוד. לפי הרמבם, אריסטו למד את הדברים מהיהודים אך הכניס שגיאות בעיקר בכל הקשור לגלגלים שמעבר לירח והלאה, ותיקן אותו והתפלמס איתו היכן שהיה צריך כמו בכל הנוגע לקדמות ואינסופיות העולם. ולגבי האילומינטי, זה לא במקרה שהם הרבה יותר מעוניינים בקבלה מאשר ממורה נבוכים. תראה כמה סמלים וכתבים על הקבלה יש לבונים החופשיים, וכמה על מורה נבוכים? תחשוב על זה. הפילוסופים היהודים היו מהגדולים ביותר בכל הזמנים, וחבל לזרוק אותם ככה החוצה בהינף יד.

  5. יוגי
    יוגי 2014-07-22

    מה המקור שלך שהרמב"ם התנגד לתנועת הקבלה? הרבה מגדולי התורה סוברים שהוא כלל לא ידע על הקבלה אלה שחושבים שכן אומרים זאת בגלל כל מיני דברים שהרמב"ם אומר ואין להם מקור תורני מלבד הקבלה כמו "כל הכועס כאילו עובד ע"ז" שמקורו בזהר. אבל אתה מכיר התייחסות מפורשת של הרמב"ם לקבלה?

  6. Avatar
    nino 2014-07-22

    אני בחיים לא אבין איך מצד אחד יש לכם כל כך הרבה ידע
    ומצד שני אתם עדיין מאמינים בדת בכלל ובאלוהים הממסדי בפרט,
    פשוט הזוי וחבל, כי זה משחית את כל התשתית של המחקר שלכם וחבל.

  7. יוגי
    יוגי 2014-07-23

    היהדות היא לא דת והאלוקים שלה ממש לא ממסדי

  8. יוגי
    יוגי 2014-07-23

    עימות קדום יותר עם התפיסה הגנוסטית היא של אמימר (אמורא מהמאה ה5) עם כהן דת זורואסטרי: אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר: מפלגך לעילאי – דהורמיז, מפלגך לתתאי – דאהורמיז. אמר ליה: אם כן היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה? [אמר כהן דת פרסי אחד לאמימר: ממותניך ומעלה – של האל הטוב, ממותניך ומטה – של האל הרע. ענה לו: אם כן, כיצד זה מרשה האל הרע לאל הטוב להטיל את מימיו (שתן) דרך ארצו?] (סנהדרין לט.). עימות קדום עוד יותר מופיע בנביא ישעיה: כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם … אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱ-לוהִים, אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי … יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה (ישעיה מ"ה, א'-ז').