האיחוד האירופי: ישראל

האיחוד האירופי: ישראל

זה התחיל כאשר דיווחנו לכם על כך שהמלך חואן קרלוס החליט לשדרג את מעמד הנציג הפלשתינאי בספרד למעמד של שגריר. וכבר אז התרענו שזה עלול ליצור כדור שלג לפני כל ההכרזות החד צדדיות ששומעים כיום בעולם.  כיוצא בזה, בביצוע המהלך החד צדדי הלה אשר נראה תמים, יוזמות דומות החלו לצוץ כמו פטריות לאחר הגשם. תופעה זאת היא אחד התסמינים של מדיניות האיחוד האירופי כלפי ישראל, ולכן החלטנו להביא לכם סקירה על אותה מדיניות, ומטרותיה.

[עדכון: ראו "הכלכלה לאומית", "עדכון"]

פתאום מהיבשת הקתולית ביותר החלו לצאת בהכרזות על הכרה במדינה פלשתינית באופן חד צדדי.

הנה סקירה קלה של המדינות מדרום אמריקה אשר הכריזו על הכרה חד צדדית במדינה פלשתינית. נשיא פארגוואי הוא פרננדו לוגו, שבשביל לרוץ לבחירות היה צריך לצאת מתוקף תפקידו כבישוף של הכנסייה הקתולית, והוא ידוע כאחד שקידם לאורך זמן רב את תאולוגיית השחרור המרקסיסטית-קתולית של מסדר הישועים. כמעט כ90% מתושבי פרגוואי הם נוצרים קתולים. בארגנטינה ישנם כיום כ70% נוצרים קתולים,אחיזת הכס הקדוש המדינה היא כה חזקה שרק מ1994 איפשרו למתמודד לא קתולי לרוץ לנשיאות, ועד היום על פי החוקה שלהם הם מחוייבים לתמוך כלכלית בכס הקדוש (בחוקה שלהם, חלק ראשון, פרק ראשון, סעיף 2 כתוב שהממלה הפדרלית תתמוך בשליחי הכס הקדוש, זכות השמורה רק לדת הקתולית במדינה). בבוליביה כמעט כ80% הם קתולים, הנשיא אבו מוראלס הוא נוצרי קתולי. צ’ילה 70% קתולים ונשיא נוצרי קתולי, אקוודור 95% קתולים ונשיא נוצרי קתולי, ברזיל כ75% נוצרים קתולים (קהילה שורשית גדולה של תאולוגית השחרור) עם הנשיאה החדשה המרקסיסטית דילמה רוסף…נוצרייה קתולית.

למה הסטטיסטיקה הזאת חשובה?

האם זה במקרה שכל ההודעות האלה הגיעו זמן קצר לאחר:

ועידה בוותיקן: “לשים קץ לכיבוש הישראלי”

מאת: מערכת וואלה! חדשות

יום שבת, 23 באוקטובר 2010, 13:29

ועידת הגמונים לענייני המזרח התיכון בראשותו של האפיפיור קראה לאו”ם לעבוד “למציאת פתרון מקיף וצודק לאזור באמצעות יישום החלטות מועצת הביטחון בנושא ונקיטת צעדים על מנת לשים קץ לכיבוש של שטחים ערביים. אנו מקווים שפתרון שתי המדינות יוכל להפוך למציאות”

האם זה מקרה שהמלך חואן קרלוס גם הוא נוצרי קתולי הדוק שהוטבל בכס הקדוש וששייך למסדר כנסיית הקבר של הותיקן? האם מסע הצלב החל לצעוד עוד צעד קדימה לכיבוש ישראל?

ואם זה לא מספיק נורווגיה (שהמלך שלה חבר במסדר הג’ייסון אותו מנהל חואן קרלוס), גם הולכת בעקבות הצעד הראשון שחואן עשה, אשר נראה שהניע את כל התהליך הנ”ל.

אז מה המטרה?

רבותי, אם לא ידעתם, אז שימו לב, והגיעה הזמן שתדעו שהאיחוד האירופי, כיאה לתמנון בירוקרטי ריכוזי, מחפש להתרחב ולהתפרס סביב הים התיכון, תחת יוזמה שמנהלים סרקוזי (קתולי) עם הנשיא מובאראק. כתבנו על כל רבות ומומלץ לקרוא.. שימו לב למפה הבאה שמסרטטת את ההתרחבות:

540px-eu27-2008-union_for_the_mediterraneansvg.png

מדינות הכחולות הם חלק מהאיחוד, הכתומות עדיין לא הוכנסו. שימו לב, וזה לא מפתיע כלל, גיאוגרפית, ישראל היא נקודת מפתח עבור האיחוד שיחבר את מצריים/אפריקה עם אירופה, בעבור סחר (ומי יודע, אולי גם הברחות…). שימו לב שישראל היא מעין עקב אכילס לרצף הטריטוריאלי, היא המדינה היהודית הריבונית היחידה באזור שלא אוהב את הרעיון הזה בכלל, ועל כן הדבר מהווה בעיה עבור התפשטות הכיבוש של האיחוד האירופי של הים התיכון.

תקדים לאינטגרציה הכוללנית הזאת נחתם בהסכם עוד ב1995 בברצלונה אשר היווה את התקדים איחוד מדינות הים התיכון,הEuro-Mediterranean Partnership.

לאחרונה היה אמור להתקיים ועידה במדריד בנוגע לאיחוד אשר בוטלה בגלל הסכסוך הערבי-ישראלי והמבוי סתום בשיחות ה”שלום”. הסכסוך על פי גורמיים רשמיים מהווה מחסום להקמת האיחוד, ולכן כבר הרבה מאוד זמן שהאיחוד האירופי פועל לגרום לשינוי בישראל שיקל על המעבר לגוש הכלכלי החדש. האיחוד האירופי קשור בתבורו לקרן פורד כתוצאה מועדת מרשל שהוקמה לבנות מחדש את אירופה לאחר מלחמה”ע השנייה:

קרן פורד בהחלט ידועה כארגון חזיתי של הCIA. בין השנים 1966-79 מקג’ורג’ באנדיהיה נשיא הקרן. באנדי היה חבר באחוות הגולגולות והעצמות של אוניברסיטת ייל, שם הכינוי שלו היה “אודין”. באותה אחווה שהוקמה על ידי שני בונים חופשיים (וגם הנרי פורד מקים הקרן היה בונה חופשי דרגה 33) החברים מתגבשים ושומרים על קשר הדוק ויוצרים קשר אחוותי שנועד לגבש אותם לעזור אחד לשני לתמיד, לכן מעניין שבזמן תקופתו כנשיא קרן פורד, ג’ורג’ בוש האב היה ראש הCIA, וגם הוא חבר באותה אחווה אפלה (ממליצים לקרוא את הכתבה שלנו על האחווה, היא עודכנה).לפני שעבד בקרן היה פעיל במועצה ליחסי חוץ בקבוצה שהיית אחראית ל”תוכנית מרשל“. באותה תוכנית היו פעילים בין היתר גם אלן דאלס (ממקימי הסי.איי.איי.)וריצ’ארד מ. ביסל שהיה עובד בכיר בקרן פורד. ריצ’ארד ביסל גוייס ע”י אבריל הארימן לאותה קבוצה,  והמשיך לעבוד איתו לאחר מכן במקומות אחרים. אבריל הארימן גם כן היה חבר באחוות הגולגולות ועצמות, ובסיל בניגוד לאחיו סרב להצטרף לאחווה כשהציאו לו. בסיל היה בעל תפקיד בכיר בקרן פורד לפני ואחרי שעבד בתפקיד בכיר ביותר בסי איי איי. במהלך כהונתו הראשונ בקרן  בין 1952-4 הוא נפגש רבות עם אלן דאלאס ראש הCIA באותה תקופה. דויד רוקפלר הציע באותה תקופה לאלן דאלס לנהל את קרן פורד, אך הוא סרב.

[מקור:The internationalization of palace wars , Bryant G. Garth &  Yves Dezalay‏‏]

ובכן מי הם אותם ארגונים שקרן פורד יחד עם האיחוד האירופי דואגים לממן במליונים של דולרים כל שנה?לפני שניכנס לסיקור נרחב בנושא זה, ניתן סקירה כללית. מטרת כל הארגונים שהמנגנונים האינטרנציונלים הללו ממנים בתוך תוכי ישראל הוא להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. כתבנו על כך כתבת מחקר מקיפה, ובה סקרנו כיצד פקידים של הוותיקן פועלים לכוון את אותם ארגונים מהדרגים הגבוההים ולהשתמש באדיוטים שימושיים לקדם את משנתם. אבל עכשיו אתם מבינים למה הם רוצים לשנותא ת ההגדרה, למה הם רוצים לרמוס את הריבונות והצביון הייחודי של ישראל, שהיא אומנם רחוקה מלהיות מושלמת אבל כנראה אינה פאשיסטית מספיק בעבור המושכים בחוטים בשביל להנהיג פה את משנת הסדר העולמי החדש להפיכת אזורינו לגוש כלכלי באינטגרציה עם האחוד האירופי הבולשביקי.

פרס: “הכלכלה הלאומית הולכת ונעלמת”

מאת: מערכת וואלה! חדשות

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010, 10:10

לפי נשיא המדינה שמעון פרס, העולם עובר שינויים מרחיקי לכת אשר מוחקים את הזהות הלאומית של המדינות. “ישראל לא יכולה להישאר מדינת לאום גרידא. גורלה הוא גלובלי ולא רק היסטורי”

“בואם של עובדים מארצות שאין בהן עבודה לארצות שאין בהן די עובדים מתחילה לשנות את תעודת הזהות של האוכלוסייה הקיימת”. נשיא המדינה שמעון פרס. [קונספיל: מעניין מה זה אומר על הצפת המסתננים בארץ].

לגבי איחוד מדינות הים התיכון, נזכיר לכם עניין לגבי תואר האבירות של פרס מהמלכה:

המסדר נועד לכבד את “הילידים של האיים היווניים והאי מלטה ושטחי החסות שלו, ונתינים אחרים של הוד מלכותו, אשר ממלאים תפקידים חשובים וחשאיים בים התיכון.”(מתוך ויקיפדיה)

ראו תפקידו בקידום האיחוד.

עכשיו שימו לב מה קרה בימים האחרונים, מפלגת האיחוד לאומי רצתה לפתוח בחקירה של אותם ארגוני שמאל רדיקלי קיצוניים הפועלים בעבור שלמונים והדרכת הסדר העולמי החדש כדי לבדוק מקור מימון (עוד רגע אתם תוכלו לראות בעצמכם במחקר למטה), מי שבדק אפילו בצורה שטחית ביותר מיד מגלה שתזרימי מזומנים מגיעים מהאיחוד האירופי. אז למה אביגדור ליברמן מצד שני עושה את הדבר הבא?

ליברמן מוכן להצבת כח בינ”ל בעזה: “נסיר הסגר”

אלי ברדנשטיין | 5/1/2011 22:56

בפגישה עם שרת החוץ של האיחוד הודיע לה ליברמן כי ישראל תסכים להסיר את הסגר שהוטל על הרצועה,אם כוח צבאי אירופאי יתפרס לאורך ציר פילדלפי וימנע את הברחות האמל”ח. “שיתוף פעולה הדוק בין ישראל לאיחוד יכול להביא לשינוי אמיתי במצב, להפסקת ההברחות והטרור נגד ישראל, ואולי אף לשחרור שליט”

מה ההבדל בין שיתוף םעולה זה עם האיחוד האירופי לבין זה של הארגוני שמאל הרדיקאלים? ובכן, יותר נכון יהיה לשאול מה הקשר בין השניים, כיוון שכל הסיפור הזה מריח כמו התרגיל הכי ישן של לחץ מלמעלה ולחץ מלמטה.

ארגוני השמאל הרדיקליים חד עם האנרכיסטים/אדיוטים שימושיים, יוצרים לחץ מלמטה בעבור בצע כסף ותשלומים מהאיחוד האירופי (רבים מהם חיים לא רע בפנסיה רק מלהסתובב, להרצות, ולעשות הסברה מסביב לעולם מהכסף שהאיחוד משלם, אחרים מוציאים כל הזמן דיווחים כנגד ישראל, ואפילו נתפסים מפברקים, כדי להצדיק את השלמונים מהאיחוד). המטרה היא להביא לשינוי חברתי במדינה שיגרום לאנשים להתחנן בעבור השינוי/הפתרון של האיחוד האירופי, במקרה ה”נל להכנסת כוחות זרים שלא ממש אכפת להם מצביון המדינה (ואשר מנסיון עבר לא ממש היו מוצלחים) ובכך למוטט את הריבונות של ישראל ולהפוכה לעוד מדינת רפאים ברצף הטריטוריאלי השוכנת בנקודת המפתח שבו היא נמצאת (וזה מבלי להזכיר את ירושליים שיש בה את הכוח לאחד את השאיפות הרוחניות של מדינת העל האירופית החדשה).

שתיי כתבות חשובות בנושא:

1.ברצלונה, הנה אנו מגיעים.

2.טייקונים של השלום.

[עדכון]תזכורת:

מתוך מסמך רשמי של הועדה התלת-צדדית (Trilateral Commoision) של רוקפלר:

הועדה מכתירה את יוזמת איחוד מדינות הים התיכון כהצלחה, ומתווה תוכנית כיצד להמשיך לתמוך בה, שימו לב שהם אומרים כי היוזמה הסעודית היוותה אבן דרך בהיווסדות האיחוד:

ראו כיצד הטייקונים הידועים בארץ משתפים פעולה באיחוד בניצוח הועדה התלת-צדדית(Trilateral commison).מסתבר שדווקא ההשקעות שלהם ישאו פרי תודותלפעילות האנרכיסטים אשר אינם רואים מקום לגבולות במדינה, ואשר פועלים לקדם את מדינת כל אזרחיה שתמזג את ישראל כמו פאזל באיחוד הים התיכון הבולשביקי. אדיוטים שימושיים כבר אמרנו?

נביא לכם דו”ח מפורט של אהרון רול, וכרגיל, קראו הכל , שמעו את כולם, ואל תאמינו לאף דבר עד שלא הוחכתם זאת בעצמכם. הרטע נלקח מתוך ספרו (ובמתכונת מצומצמת יחסית). למי שורצה לקרוא בעיון את ספרו, לחצו על הקישור.

———————————————————————————————

אהרון רול:
יועץ אירגוני בכיר ודירקטור ניהול פרוייקטים עתירי טכנולוגיה עבור
חברות עתירות ידע בישראל ובצפון אמריקה. בתפקידו זה הינו עוסק לסרוגין משך כ-
40 השנים האחרונות.
 
המחבר תרם לביטחון ישראל תוך השתתפות פעילה בקווי הלחימה העקריים של חיל
השריון במלחמות ששת הימים, מלחמת יום כיפור, ומלחמת לבנון הראשונה. בנוסף
שרת המחבר משך שנים באירגון מודיעין ידוע ועסק בקידום ופיתוח וניהול תעשיות
טכנולוגיות-ביטחוניות רגישות, בישראל. המחבר פירסם עד כה שלשה ספרים, האחד
בנושא ניהול פרוייקטים (אנגלית) והאחרים (עיברית) בנושאים החיונים לקיומה וחוסנה
של מדינת ישראל

האיחוד האירופי – אנטישמיות מוסווה

“האידיוטים השימושיים” בינינו

על מנת להבין את שורשי הפעילות של האיחוד האירופי והתערבותו ברגל גסה בעניניה הפנימיים של מדינת ישראל הריבונית בעזרת החתרנים והמחריבים מבפנים, עלינו להבין את המניעים לכך ובעיקר להכיר אותם משתפי הפעולה מהצד הישראלי הרואים במדינת ישראל חלק אינטגרלי ואוניברסלי מתנועה עולמית אשר הקשר בינה לבין מדינה יהודית עצמאית הינו מיקרי בלבד. הנה אנו באים לתנועה הנאו-טרוצקיסטית האירופאית.

הנאו-טרוצקיסטים (על שם לאון טרוצקי הוא – לייב דוידוביץ’ ברונשטיין) בישראל מאופיינים, אך לא בלבדית, על ידי יוסי ביילין ואלמנטים נירחבים במפלגות חד”ש ומר”ץ כיום וקדם לו בשנות דור שמעון פרס (אשר כבר זיגזג בין ציונות שורשית בשנות החמישים לפוסט-ציונות בשנות השמונים ובתפקידו העכשווי מבדל עצמו מגישה זו בשם הממלכתיות), אשר אינם כה קרובים לאידאולוגיה הקומוניסטית כפי שקרובים הינם לאידאולוגיה המדינית שמאחורי הנאו-טרוצקיזם. זה כזה גרסו כי ישראל לא תוכל להתקיים כאומה במרחב השמי ולכן מוטב לה להתמזג בקהיליה האירופית תוך טישטוש זהותה היהודית. ניראה כי הציונות ותקומת ישראל במדינה יהודית ולאומית אינן בדיוק כוס התה של הנאו-טרוצקיסטים בשמאל הרדיקלי הישראלי. אלו מחצרצים טובת ישראל בראש חוצות אך בחדרי חדרים רוקחים מזימות טישטוש הזהות היהודית כעם, לאום ודת.

האיחוד האירופי הניאו טרוצקיסטי ובני בריתו הישראלים.

הטרוצקיזם סבר כי על מנת להגשים את עקרונות המהפכה הרוסית-קומוניסטית-בולשביקית על המהפכה להשתמש באליטות האינטלקטואליות (בניגוד להמון הפועלים בהתאם לגישה הקומוניסטית / בולשביקית), בכל אתר ואתר אשר יערערו את היציבות השלטונית על מצע של אי אמון ציבורי ובד בבד יערערו את המערכת הקפיטליסטית הנוהגת שם, כאשר בו זמנית תוצג כתחליף האלטרנטיבה הסוציאליסטית ורטוריקת “שלום כעת” שלה לצד אחוות העמים והאידאולוגיה האוניברסלית אשר נילווית אליה. אל הווקום שייווצר, סבר טרוצקי, תיכנס אי אז רוסיה כגואלת כדי להציל את הבנים האובדים מגורלם האכזר.

יעלה הקורא בזכרונו את העקרונות המדריכים את אנשי “הסדר העולמי החדש” מבית המדרש של “המועצה ליחסי חוץ” האמריקנית, זהות הדרך והמטרות היא מושלמת.

טרוצקי סבר גם כי על היהודים להתבולל בחוגים שמאלנים אוניברסלים, עליהם יהיו מקובלים עקרונות הטרוצקיזם, משום שאין סיכוי כי ישרדו בזכות עצמם בעולמנו המנוכר. כפועל יוצא, על מפלגות השמאל הישראליות לגלות נאמנות קיצונית לעקרונות המתווים את המדיניות הקומוניסטית העולמית אפילו והינם בעלי קו רדיקלי ואנטי יהודי קיצוני. ומכאן, על מפלגות השמאל הישראליות לגלות נאמנות עיוורת לאינטרסים האירופאים מודרכי הקומוניזם הפוסט-טרוצקיסטי.

הקו הפוסט-טרוצקיסטי אינו קיים אך ורק במפלגות השמאל הישראלי אלא קיים בכל מפלגות השמאל במדינות האיחוד האירופי מאז תום מלחמת העולם השניה ואומץ על ידי מירב המדינות שם כאנטיטזה לרוח הפשיזם אשר נשבה וטאטאה את אירופה ביד ברזל היטלראית/מוסולינית/סטליניסטית משך המלחמה העולמית השניה.

לאור התאור לעיל אין תמא איפה כי המימון של מירב התנועות החתרניות, האנטי-ציוניות בישראל מגיע ברובו גם מהאיחוד האירופי. כפי שהעגל השמאלני-רדיקלי הישראלי רוצה לינוק, הפרה האירופית רוצה להניק, זהות האינטרסים הינה מושלמת. אותם הקרנות והעמותות אשר הוזכרו בפרק אודות “הקרן החדשה לישראל” מככבות גם כאן לדוגמה: “שלום עכשיו”, “מרכז פרס לשלום”, “עדאללה”, “תעיוש”, מחסום ווטש”, “זוכרות”, “העמותה לשיתוף פעולה כלכלי” של יוסי ביילין, “עיר שלם”, “המכון לדמוקרטיה ולמנהיגות עולים” של רומן ברונפמן, “בצל”מ”, הנשים החרדיות של צביה גרינפילד, “הוועד נגד הריסת בתים”, ” נשים בשחור”, “גוש שלום”, “אינדימדיה”, אנרכיסטים נגד הגדר”, “הקשת הדמוקרטית המזרחית” ועוד רבים אחרים.

זאת ועוד. עקב העובדה כי אוניברסיטאות ובודדים מהאקדמיה נהנים מתמיכה נדיבה של האיחוד האירופי הרי שהחל משנות השמונים למאה הקודמת, מנטרת “החופש האקדמי” הינה בדיחה עצובה בישראל. אקדמאים רבים חבים קיומם ופרנסתם לאתנני האיחוד האירופי ומכאן שאינם מעזים לשבור מטה לחמם ולצאת בהגינות כנגד האינטרסים של תומכיהם. הינם מודעים לציפיות האירופאיות מהם ולא יאכזבו את מיטיביהם. פטרוניהם הינם אנטישמים תומכי הנרטיב האיסלמו-פשיסטי קיצוני (זהו האיסלם הקיצוני המממן בנדיבות פעילויות שמאל באיחוד האירופי) וכך ייתנהלו גם אקדמאינו ממש כפי המצופה מהם. נזכיר אך מעטים מהם כגון: פפה, גרודג’ינסקי, שליים, גורדון, רז קרקוצ’קין, בויארין, שוחט ואחרים. מהו שקדם למה בענין זה, הביצה אם התרנגולת, אינו ממין הענין. תורמי הכספים מהאיחוד האירופי מעונינים בהצבת חיילים אירופים על אדמת ישראל בשם מנטרת שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי, בשם התזה הנאו-טרוצקיסטית לעיל הגורסת כי על היהודים להיטמע בין הגויים מפאת חוסר יכולתם לשרוד בזכות עצמם ומי אם לא ניתמכי האיחוד האירופי מהאקדמיה הישראלית יתנו להם מבוקשם. סעיפים הנוגעים בהצבת חיילים אירופים על אדמתנו (העולים בקנה אחד עם רוח מחיקת הזהות היהודית הלאומית) הוכנסו בכל ההסכמים מאוסלו ועד הסכם ג’נבה.

על מנת לאזן התמונה כאן נציין כי ישראל חייבת, מטעמים פרקטיים גרידא, בשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וארגון נאט”ו אך זה חייב להיות מבוסס על זהות אינטרסים. דהיינו, ישראל תיתרום את חלקה לאירגון האירופי ככל שידה משגת וככל שמוכנה היא להקצות כח אדם ישראלי למשימות הכוללות גם את טובתה ותועלתה בנוסף לאינטרס האירופי. האיום האיראני חרג כבר מאזור הים התיכון ומאיים כרגע גם על מדינות האיחוד האירופי כך שהקרקע בשלה לשיתוף פעולה מאוזן, דו-צדדי. יש להקפיד כי חיילים אירופים לא יוצבו על אדמת ישראל ולא “יגנו” על גבולותינו. החסרונות במצב זה עולים רבות על היתרונות (ראה הסכם הפסקת האש הכישלוני בתיווך האו”מ # 1701 עם החזבאללה בלבנון).

להלן רשימה מיצגית וחלקית בלבד של פעילים פוליטים ובעלי קשרים מיוחדים ואמיצים (לכאורה) באיחוד האירופי וארה”ב. אין חברות ברשימה זו מעידה בהכרח על פעילות הנוגדת את האינטרסים של מדינת ישראל או קבלת שלמונים בתמורה לתמיכה כזו. מאידך, חברות ברשימה הזו אינה מעידה גם על ההפך מכך:

כך או כך, רשימת פעילים זו הנימנים כולם על השמאל הקיצוני הישראלי, חלקם הניכבד מוצאים פרנסתם בכבוד, עקב קישריהם עם האנשים, האירגונים והמדינות המתאימות. נציין שוב כי לא כל הניזכרים לעיל פועלים באורח זה, חלקם (הקטן אמנם) פועל, לגישתם, לשם שמים בלבד ועל כך יש לכבדם.רשימה זו מקבלת מישנה חשיבות באשר חלקם הלא מבוטל של המופיעים בה משתיכים לפעילות שמאל קיצוני אך אינם חשופים ככאלה לסביבתם ולציבור מטעמים תועלתיים גרדא וראוי היה כי הדבר יהווה גילוי נאות בעבור כולנו. וודאים אנו כי עיון ברשימה יהווה הפתעה פורתא לחלקנו.

קשה לסגור את הרשימה ללא איזכורם של עיתונאי השמאל המיליטנטי, הפוסט-ציוני-ויהודי במדינת ישראל. זו אינה רשימה סופית אך בהחלט מייצגת:

אלוף בן, בני ציפר, גדעון לוי, אמירה הס, נחום ברנע, שימעון שיפר, סימה קדמון, יואל מרקוס, אודי סגל, כרמלה מנשה, יאיר לפיד, דני קושמרו, בן כספית, מנשה רז, שרי רז, עקיבא אלדר, עמנואל רוזן, אילנה דיין, אושרת קוטלר, מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, נדב פרי, אורי אבנרי, חנן קריסטל, יהונתן גפן, ענת סרגוסטי, תום שגב, רן אדליסט, רינה מצליח, מנשה רז, אריה גולן, ענת דוידוב, אטילה שומפלבי, אמנון אברמוביץ, יונית לוי, משה נגבי, מירב מיכאלי, שלום ירושלמי, מירב ארלוזורוב, עמוס שוקן, דורון רוזנבלום, שי גולדן, יגאל לביב, יעל לוטן, יעל פז-מלמד, דורית אברמוביץ’, אמיר אורן, ארנה קזין, עוזי בנזימן, רזי ברקאי, דנה וויס ועוד רבים אחרים המהווים כ75%- מכלל עיתונאי ישראל (בהתאם לסקר כולל בחסות מועצת העיתונות משנת 2006) אשר שייכו עצמם למחנה השמאל עד שמאל קיצוני במדינת ישראל.

לטעמם של עיתונאים אלו, “זכות הציבור לדעת” היא חובתו של הציבור לדעת את דעותיהם האישיות. הזכות היחידה המוכרת להם היא זכותם הם להפיץ את דעתם בציבור תוך ניצול המדיום הציבורי שניתן בידם. אלו הינם האנטיטזה להגדרת עיתונאי כהלכתו באשר אינם יודעים ואינם מסוגלים לשמור את דעותיהם הפרטיות, מוטות האג’נדה לעצמם ולהעביר לקהל צרכני-החדשות את הארועים כפשוטם, ללא גוון והטיה פוליטית משוחדת. ניראה כי “ניסתר מהם ההבדל התהומי בין המושגים ‘חדשות, ל’דעות’ תוך המנעותם המכוונת מעקרון ‘גילוי נאות’ והריהם מערבים ביניהם עד אובדן עשתונות בניגוד לכל כללי הגינות ואתיקה עיתונאית בסיסית. מכאן, שבוגדים הם בתפקידם בהיותם “כלבי השמירה של הדמוקרטיה” ומכאן שאחראים הם באורח עקיף לרבות מהצרות והאסונות שירדו על ראשו של הציבור בישראל בצמד העשורים שחלפו ועוד ידם נטויה. אלו האנשים אשר נושאים את מנטרת “זכות הציבור לדעת” ככסות לעובדה כי הינם מעצבים ביודעין, הלכה ולמעשה את, ומשפיעים על סדר היום הציבורי עקב המיקרופונים וגליונות העיתונים שניתנו בידם. אלו האנשים אשר איש לא בחרם ואינם חייבים דין וחשבון לאיש, אך מיצבו עצמם כמעצבי דעת קהל על מנת להביא דעותיהם האישיות, הצרות, מוטות אג’נדה אישית, המזיקות בחלקן, לקיום עם ישראל בארצו.

————————–

קולט אביטל, ח”כ חיים אורון, תא”ל מיל. ישראלה אורון, עדי אלדר, אל” (מיל.) שאול אריאלי, פרופ’ אריה ארנון, אברהם בורג, ד”ר יובי ביילין, גדי בלטיאנסקי, פרופ’ חיים בו שחר, תא”ל (מיל.) שלמה ברום, יוכי ברנדס, עוזי ברעם, דוד גלס, דוד גרוסמן, ח”כ צביה גרינפלד, אבשלום וילן, ד”ר עינת וילף, ד”ר צביה ולדן, נעמי חזן, א.ב. יהושוע, פרופ’ יוסי יונה, ח”כ איתן כבל, דוב לאוטמן, עו”ד אתי ליבני, טליה ליבני, שלמה להט, דניאל לוי, רא”ל (מיל.) אמנון ליפקין שחק, אלוף (מיל.) עמרם מיצנע, גדעון סאמט, יצחק סודרי, עמוס עוד, תא”ל (מיל.) גיורא ענבר, ד”ר רון פונדק, תא”ל (מיל.) אילן פז, ח”כ אופיר פז-פינס, אבי פרימור, יצחק פרנקנטל, פרופ’ זאב צחור, ד”ר מנחם קליין, תא”ל (מיל.) דורון קדמיאל, ד”ר דייב קימחי, בועז קרני, יהודית קציר, דליה רבין, ניצב (דימ.) אליק רון, נחמה רונן, מוסי רז, אלה שאיסנקייה, פרופ’ זאב שטרנהל, דרור שטרנשוס, פרופ’ אליס שלוי, אברהם שלום, פרופ’ עליזה שנהר, אלוף (מיל.) גדעון שפר, אבי שקד, יונתן תובל, פרופ’ ח”כ יולי תמיר, אלון אבוטבול, גדעון אביטל, זוהר אביטן, ג’נט אביעד, יעקב אגמון, יריב אופנהיימר, רם אורן, אלכסנדר אטרמן, עדי אלדר, שולמית אלוני, יהודה אלוש, גילה אלמגור, יורם אלסטר, רחל אלתרמן, יוסי אסף, משה ארד, שאול אריאלי, חיים באר, רמי באר, דן ביברו, ניצה בן אלישר, חנה בן דוד, אברהם בן דור, אהוד בן שת, דדה בן שיטרית, גרשון בסקין, אלי בר, רינה ברטל, עומר בר לב, אלי בר נביא, רפי ברביבאי, גברי ברגיל, זאב ברגמן, דוד ברוזה, אבינועם ברוכין, רומן ברונפמן, גד ברזילי, אברהם אדן-ברן, אהרון ברנע, גרי ברנר, אריק ברנשטיין, אורי ברנשטיין, יורם גבאי, שאול גיבעולי, ענת גוב, חנוך גולדברג, עמירם גולדין, תמר גולן, גליה גולן, יהושוע גורן, רינת גיל, אילן גילאון, זהבה גלאון, יצחק גלנור, דוד גלס, דליה גוש-סבר, שירה גפן, וילי גפני, אלא גרא, אבישי גרוסמן, יעל גרמן, אלעזר גרנות, ניקול גת, מנואלה דבירי, אהרון דברת, פליקס דהאן, מולי דור, יעל דיין, רובי דמלין, רמי הויברגר, רוני הירשנזון, יאיר הירשפלד, משה הראל, אסתר הרצוג, ריקי והבה, גדעון ויינזטוק, לי וילסון, עינת וילף, מרדכי וירשובסקי, רקפת זהר, דני זיידמן, רותי זילברשטיין, דיאנה זיסרמן, רן חודוס, אסתר חיים, אילן חייקין, נדיה חילו, עדינה חכם, שלמה חסון, אחי טייבר, נתן טל, דליה יאירי, יורם יובל, יובי יונה, רוני יופה, צבי ימיני, יאיר ינוב, גד יעקובי, יואב יערי, טל ירוס, הלית ישורון, רן כהן, יוסי לאטי, יובל לאטי, נתן לבון, זאב ליבנה, דניאל לוי, אהובה לוי, דגן לוי, אלון ליאל, סביון ליברכט, גיל ליידנר, דרור ללוש, דפנה למיש, ברונו לנדסברג, יונתן לרנר, אליסיה לרנר, עמית לשם, ענת מאור, עפרה מאירסון, יואל מהרשק, רונית מטלון, גיורא מיוחס, סמי מיכאל, נאוה מלכה, משה מעוז, אבישי מרגלית, חגי מרום, חנה מרון, אדית מרן, אסתר מרן, יוסי מרציאנו, יעל משעלי, אמנון נויבך, דיוויד ניומן, סער נתנאל, ישראל סדן, יהושוע סובול, איציק סודרי, דוד סודרי, רפי סוויסא, רוני סיוון, חמי סל, ורד סלונים, סמי סמוחה, יצחק ספורטא, שמואל ספרינצ’ן, ענת סתיו, מיכל עדן, דן עמיר, עליזה עמיר-זהר, גיורא ענבר, זוהרה ענתבי, יפתח עצמון, גיורא פורמן, יהודה פז, רינה פלד, רועי פלד, אליעזר פלדמן, יוסי פרוסט, איריס פרוש, דיויד פרידמן, אבי פרימור, יעקב פרץ, יאיר צבן, דב צדקה, יגאל צחור, זאב צחור, סרגיי קוריץ’, נורית קידר, פול קידר, סנדי קידר, ניסים קלדרון, קלוד קליין, דוד קימחי, צבי קנור, ויקי קנפו, יהודית קציר, יואב קריים, בועז קרני, אתגר קרת, דורית רביניאן, דניאלה רוב, חגית רובינשטיין, חגי רום, עפרה רייזנפלד, איתן רכטר, אורי רם, אמנון רפאל, צלי רשף, יעל שאלתיאל, עליזה שבו-חייט, עוזי שביט, יניב שגיא, סנדרה שדה, הלל שובל, אריק שור, ירון שיינמן, שמואל שיש, מוריה שלומות, מרים שלזינגר, ויקטור שם טוב, עליזה זנהר, אבי שני, מאיר שני, מוקי שניידמן, דוד שפורר, אבי שקד, לאה שקדיאל, נתי שרוני, יוסי שריד, מושיק תאומים, אבקהם תורפוסמן, טניה ריינהרדט, ג’ף הלפר, אילן פפה, מיכאל ורשבסקי, לב גרינברג, אבי שליים, בני מוריס (?), תום שגב, חנה ארנדט, עדית זרטל, תדי כ”ץ, אלחנן יקירה, ג’סיקה מונטל, גילה סבירסקי, דוד קרצ’מר, אריה בן נפתלי, אייל וייצמן, אורן יפתחאל, ורד מדר, רונית מטלון, מנחם פיש, מנחם קליין, אלה שאינסקיה, יובל שני, יעל שטיין, שרית מיכאלי, אורן יעקובוביץ, אסף פלד, ריסה זאל, אביב ויונתן גפן, גדי אלגזי, ברוך קמרלינג, חנה בית הלחמי, טניה רינהארדט, יונתן בו ארצי, יונתן פולק, אלדד יניב, עוזי אורנן.

——————————–

התגיסות המדיה הישראלית, המשודרת והמודפסת, באורח פעיל, בוטה וחתרני, למצער באורח גורף, מאחורי באראק חוסיין אובמה בתוכנית השלום שלו (תוך שהיא מעבירה מסרים חתרניים וחשאים לממשלו של אובמה), שאין לאף אחד מושג קלוש מהי לאשורה ובכל זאת פועלת המדיה לקבל את תנאיו עוד לפני שנאמרו (הקפאת הבניה בהתנחלות היא רק הקדימון כמובן), מעל ראשה, ובניגוד לקו אותו מוליכה ממשלת ישראל הניבחרת, הינה התנהלות שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית המודרנית.

האם מרמז הדבר על חוסר מסוגלותו של העם היהודי לחיות תחת משטר דמוקרטי? האם מרמז הדבר על הצורך הטבוע בנו בכניעה ושפלות רוח, תוצאת גלותנו בת צמד אלפי השנים, לשלטון טוטליטרי? האם מנטרת “המטרה מקדשת האמצעים” מטשטשת ומערפלת כל שיקול רציונלי וערכי בציבורים מסוימים בינינו?האם לחלקים צעקנים, צווחנים, אנרכיסטים ביננו אין היכולת לקבל דעה השונה משלהם? האם בכך שהרוב חפץ החיים ביננו אינו מסוגל להכיל ולהגביל את “משנאי החינם בינינו”, מרמז הדבר על חוסר מסוגלותו של העם היהודי לקיים מדינה מתוקנת משלו? האם אותו מיעוט בעם האוחז את כלל הציבור בגרונו, עקב שליטתו המוחלטת במערכות המדיה והמשפט במדינת ישראל, מביא הלכה ולמעשה לחורבנה של מדינת ישראל בלא שמחזיק הוא בכל אחריות לנעשה ובלא שישא בתוצאות האפשריות, האיומות של מעשיו? האם אכן כה שונים אנו מבני פלוגתנו הפלסתינים בכל האמור למסוגלות דמוקרטית?

מספר דוגמאות להבהרת נושא החתרנות מבפנים:

1 . פעילות אירגוני השמאל בישראל, בהנחיה ובמימון אירופאים, משתקפת גם בהתנהלותם הכרוכה בחתרנות חברתית ופוליטית. דוגמא לכך מהווה שוב “הקשת הדמוקרטית המזרחית”, זו ממומנת נכבדה של האיחוד האירופי, הפועלת לערער את האחיזה הלאומית היהודית בקרקעות המדינה תוך שיתוף פעולה של “חזית מדוכאים משולבת” ערבית- יהודית לחלוקה מחדש שלהן, בהתאם לקריטריונים חדשים. כפי שצויין, אירגוני השמאל כגון “ידיד” ו”שתיל” פועלים נימרצות אף הם כדי ליצור תחושה של חוסר יכולת המדינה לטפל בבעיות בסיסיות ביותר של החברה בישראל ובכך להטות הכף לכיוונם הרעיוני.אנשים כגון שלמה בן עמי, זהבה גלאון וקולט אביטל המקושרים כולם לאיחוד האירופי בנתיבי השלמונים, עותרים ומבקשים ממיטיביהם התערבות חיצונית, אפשר גם צבאית, כביכול מתוך אינטרס ישראלי, להכניס סדר בכאוס באזורינו אך הלכה ולמעשה ממלאים הם ביודעין משאלות לב מממניהם מהאחוד האירופי.

2 . יוסי ביילין :

הנה אנו באים למשתף הפעולה האולטימטיבי ו”המוייסר” בעבור האיחוד האירופי תמורת שלמונים נדיבים ביותר. מיודענו יוסי ביילין אינו “אידיוט שימושי” (למרות שחזותו מרמזת לכאורה על כך). אדם זה יודע ומודע היטב לאשר הוא עושה וכמובן, מהו שנידרש ממנו בתמורה לאתנן הניכבד המשולם לו.

יוסי ביילין עונה (לכאורה) על כל הגדרה אפשרית של סוכן עוין זר. גם חברותו של האדון ביילין באירגון הבונים החופשיים (קרוב יותר לוודאי כי הינו חבר באחד מאירגוני האילומינטי הסימביוטים לבונים החופשים), והקשרם של אלו לרעיון הפיכת מדינת ישראל למדינת כל תושביה הפלסתינים מהווה את המסקנה המתבקשת כי בילין (נו, טוב, לכאורה) מהווה סוכן זר בתוככי הממסד הישראלי.

נזכור כי האפשרות הזו אינה מופרכת. שנים לאחר מלחמת העולם השניה הוברר כי שר ההגנה הפולני שלפני מלחמת העולם השניה ועד כיבוש פולין על ידי הנאצים, היה הלכה ולמעשה סוכן נאצי לכל דבר וענין, וביילין? ניראה כי הינו חפרפרת בשרות הסוציאליזם והליברליזם העולמי האוניברסלי. ביילין והד”ר הירשפלד, החלו שרותם אצל הד”ר קרייסקי האוסטרי כחפרפרות בשילטון הישראלי ועברו לשמש באותו תפקיד בשרות האיחוד האירופי. לכן, ניתן להבין את חתרנות הצמד חמד הזה בהקשרו של הסכם אוסלו הזכור לשמצה.

פעילותו של ביילין, החל מההכנות המקדימות להסכם אוסלו ועד הסכם ג’נבה, מומנו על ידי “הקרן לשיתוף פעולה כלכלי” הממומנת ברובה המכריע על ידי מדינות האיחוד האירופי. קרן זו הוקמה כשנה ומחצה לפני חתימת הסכם אוסלו (דהיינו, 1991) על ידי “ה”ה” יוסי ביילין ויאיר הירשפלד מתוך כוונת מכוון ליצור שיתוף פעולה וזהות אינטרסים בין האיחוד לבין מקימי הקרן כאשר המטרה האולטימטיבית ניראה כי היתה יצירת תהליך להסכם אשר יותר מאוחר כונה “הסכם אוסלו”, תוך חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה הישראלית.

שוב ניתן להבחין כי בעוד אנו נמים שנתנו בביטחה, עומלת ללא לאות חבורת ציפעונים חורשי רעה ומתיזי ארס פיגולים לנשלנו מאדמת אבותנו. הקרן ריכזה תרומות של האיחוד האירופי אשר שיתף פעולה עם יוזמי הקרן במגמת החתרנות כנגד מדינה ידידותית לכאורה. משרדו של ביילין ממוקם במשרדי הקרן בבית אסיה בתל אביב ומשכורתו ששולמה על ידי הקרן היתה בהיקף של 350 עד 400 אלף שקל בשנה (בערכי המאה הקודמת). הקרן מימנה בנוסף, את כל נסיעותיו של ביילין לחו”ל ושהייתו ברווחה שם עקב פעילות אוסלו ואחרות עד הסכם ג’נבה ועד בכלל (כמאה בקרוב). בדומה לשימון פרס עוד מימי יצחק רבין, הרי “הפודל” הצטיין בהתנהלות של ‘חתרן בילתי נילאה’ כנגד קיומה היהודי העצמאי של מדינת ישראל למען מיטיביו מהאיחוד האירופי. ביילין אמנם אינו היחיד הזוכה לשלמוני האיחוד האירופי אך הוא מהווה אב טיפוס לכך המדגים את הכלל.

ביילין אינו מודאג עקב פרישתו לאחרונה מעטיני מר”צ, בכוונתו להקים מרכז לפעילות מדינית אשר נקל יהיה לנחש כי יהיה ממומן כולו ובנדיבות רבה על ידי האיחוד האירופי. ביילין יהווה את הלובי האירופי, החפרפרת, בתוככי מדינת ישראל, כזה היה תמיד במסתרים ובמחשכים מאימת החוק, אך עתה משפרש מהפוליטיקה תהיה מעורבותו באורח ישיר רבה אף יותר מפאת שיוכל לפעול בגלוי. שרותו הנאמן לאדוניו האירופים ימשך כעת ללא הפרעה ובנחרצות רבה אף יותר.

מעללי ביילין אינם מסתיימים כאן. פרופ’ שלמה אבינרי מאנשי הרוח הבולטים של תנועת העבודה התבטא כנגד ביילין כדלקמן: “או שביילין סובל מאי הבנת הניקרא או שאינו דובר אמת”. הארוע שהעלה את קיצפו של שלמה אבינרי יובן לאור תיפקודו של ביילין כאחראי על נושא הפליטים ב”שיחות טאבה” (2001). על כך התבטא העיתונאי ארי שביט: ” מסמך טאבה הוא בחזקת הימור עוצר נשימה. הוא פותח את שערי ישראל הריבונית לתהליך ממשי ובילתי מבוקר של שיבת הפליטים לישראל”.לפי ארי שביט, לא רק שביילין היסכים עקרונית להענות לתביעות הפלשתינים לממש את “זכות השיבה”. אלא אף ביסס הצעתו על החלטת האו”ם מספר 194 מה11- בדצמבר 1948 (אשר לא חייבה מפורשות את “זכות השיבה”). כמו כן הוסיף חטא על פשע והיצניע את כל הנושא מעין הציבור בישראל. הרי כבר אמרנו – חתרן ניאו טרוצקיסט, למהדרין.

זאת אף זאת. לשם טקס החתימה הסימלי על הסכם ג’נבה הוטסו במיוחד לשם כך מעל מאתים מוזמנים מישראל (בינהם, אוי לאותה הבושה, ויקי כנפו-חביבת שתי”ל) כאשר כל הטקס, הההכנות, הטיסה והארוח של ההמון הרב נעשה על ידי קרן שוויצרית הניתמכת על ידי ממשלת שוויץ.מהלך זה אשר אינו יכול שלא להתפרש כהתערבות בוטה של מדינה זרה במשטרה הדמוקרטי של מדינה ידידותית ריבונית תוך שיחודם לכאורה של מאות העיתונאים ואנשי רוח למען ההסכם, עבר ללא מחאה אמיתית בישראל נישלטת התיקשורת השמאלנית.

אך הרומן של ביילין ושות’ לא מסתיים באיחוד האירופי. ביילין עצמו הודה בראיון עמו מ- 27 מאי 2009 כי הוא ואנשיו תידרכו-תיעמלנו את רעיון יוזמת ג’נבה כמשקל נגד לממשלת הימין שניבחרה בישראל בראשות מר בנימין נתניהו, ליועציו הבכירים ביותר של הנשיא האמריקני הניבחר באראק חוסיין אובמה. ניראה כי הביילין מצא את מינו בדמות ראש סגל הבית הלבן האובמי, רם עימנואל. הביילין אינו רואה כל פסול בכך ואינו מכיר באבק הבגידה במדינתו העולה מפעולה זו. ברי הוא כי הביילין וחבורתו אינם מכירים בתקפות הדמוקרטיה הישראלית ורצון הציבור בה כפי המתבטא בקלפי. לגביהם הדמוקרטיה הישראלית תקפה כל זמן שרצונותיהם הם-הנעשים ומרגע שהעם החליט לפנות בכיוון אחר ממאוויהם הרי שהינה בזויה ויש להילחם בה ובעם שבחר בה גם תוך גיוס צוררי ישראל מעבר לים.

ניראה כי הביילין ואלו המקיפים אותו הופך יותר ויותר לבעיה קיומית עבור מדינת ישראל ואפשר כי ע לרשויות החוק לעיין במעשיו מהפן הפלילי. אין כל הבדל בין מעשיו של עזמי בישארה אשר פעל לעורר את שוטמי ישראל בארצות אחרות לבין מעשיו של הביילין וחבורתו. מקבילה נאותה נימצאת במעשיו של המשורר האמריקני מעריץ הפשיזם—עזרא פאונד—אשר שיתוף הפעולה שלו עם מדינות הציר גרר העמדתו לדין ואישפוזו לשנים רבות בבית חולים לחולי נפש. ניראה כי הביילין מותח את גבול זכות וחופש הביטוי למצב של פקיעה המחייב תגובה מצד המדינה והעם באם חפצי חיים אנו. סכנתה של הקיצוניות הינה ברורה והשמאל המיליטנטי הקיצוני כביילין וחבורתו מסוכנים ללא כל ספק לקיומנו.

ברי הוא כי ביילין וחבורתו בין האחראים ישירות לטון הנוקשה והבילתי מתפשר אשר אובמה נוקט כלפי ממשלת ישראל בימים אלו ממש באורח שאין לכנותו אלא “כיפןף ידים”. קשה לדעת מה נאמר בין ביילין ויועציו הבכירים של אובמה בחודשים האחרונים אך סביר כי ביילין היפריז בוודאי בתאורי ההתנגדות לממשלת בנימין נתניהו מבפנים על מנת לעודד את הממשל לנקוט במדיניות הסחטנית כלפי ישראל בו הוא נוקט כעת.

בראיון לעיתונאית פזית רבינא מ”מקור ראשון” ( 28.5.09 ) התפאר ביילין בפניה על חתרנותו כלפי הממשלות הניבחרות של מדינת ישראל כדלקמן : “ההיכרות של הממשל האמריקני עם יוזמת ג’נבה היא הכרות מעמיקה, עוד כשהתפרסמה התוכנית לראשונה, נימנה רם עימנואל, היום ראש הסגל בבית הלבן, עם החותמים על העצומה התומכת ביוזמת ג’נבה…גם סגן הנשיא ג’ו ביידן מכיר אותנו היטב, היו לנו הרבה שיחות איתו וכמובן גם עם ג’ורג’ מיטשל השליח למזרח התיכון. מיטשל והיועץ לביטחון לאומי ג’יימס ג’ונס – שניהם מכירים את התוכנית….אני מניח שגם הילרי קלינטון מכירה היטב את התוכנית….אנשי יוזמת ז’נבה היגיעו לארה”ב כדי לתדרך את אנשי אובמה בפרטי היוזמה…עוד בתקופת תקופת המעבר עם הממשל החדש וגם לפניה ישבנו עם אנשי אובמה – לבקשתם. היום אנשים אלו נימנים עם הדרג העוסק בתפקידים הבכירים ביותר”.

ניראה כי התלמיד (ביילין) עולה על רבו (פרס). חתרנותו הבילתי נילאה הינה מחליאה. ותמיהה היא הכיצד מתאפשר לו להפיץ ארסו בחופשיות גדולה כזו. המסתבר הוא כי הינו חותר וממשיך לחתור תחת אושיות קיומנו כאשר לרשותו עומדים תקציבי שלמונים בילתי מוגבלים, גם כאשר אנו מתרווחים בכורסתנו, רגועים ושלווים, סמוכים ובטוחים כי ענינינו נימצאים תחת שליטה. הערבים יצרו אימרה נאותה לגבי האיש הזה. “חייאה תחת –א- תיבן” ובתרגום לעיברית “נחש תחת התבן”. הביילין וחבורתו מהווים סכנה לא משום רעיונותיהם, הבעתם הינה לגיטימית תחת משטר דמוקרטי, אלא משום שניתפסים בקרב שוטמי ישראל מעבר לים כקבותה אוטנטית, לגיטימית-על (הרי, לכאורה, המשטר הדמוקרטי הישראלי “מרשה” להם לבגוד במדינתם), ומכאן שמשקלם הסגולי-המעשי גדול לעין ערוך ממשקלם היום יומי.

מפאת שעוסקים אנו במהלך החיים התקין במדינה דמוקרטית הרי שאין כל מקום להשוואה בין מתנגדי משטרים טוטליטרים אפלים ורצחנים כדוגמת ברית המועצות לבין מעשיו של הביילין. השיח הציבורי והביקורת על הממשלה הניבחרת הינם חיונים לתקינות המשטר הדמוקרטי וכל המרבה הרי זה משובח. אך משפונים המבקרים החוצה מהמשטר הדמוקרטי ומהביקורת הלגיטימית על התנהלותו ומגייסים, אמור מסיתים, למען רעיונותיהם, אותם שוטמי ישראל מעבר לים, כאן כבר נחצה הגבול של חופש הביטוי לכיוון בגידה (לכאורה), בציבור ובאומה.

יש להעיר בלא שנחשד בהקנטה או בקנטרנות אלא לגופו של ענין כי האובססיה של הביילין בנוגע לרעיונותיו, חלקם פונים כנגד עצמו וקיומו הפיזי, תוך אי יכולתו לעדכן דעותיו בהתאם למציאות בשטח, מעלה את המחשבה כי אדם זה אינו לגמרי יציב ואחראי למעשיו. אובססיה כפייתית, כל אובססיה, הינה בת הדוד של השיגעון, ברמות כאלו או אחרות, גם אם זה נילווה לחליפות והעניבות המחוייטות והמושקעות מכספי השלמונים האירופים של הביילין. נשאיר לקורא להסיק מסקנותיו, באשר הכותב אינו נימנה על בעלי המקצוע בתחום.

חתרנותו של הביילין עוברת גם לפסים לכאורה פליליים של שימוש בשוחד והשלמונים המתקבלים ממדינות האיחוד האירופי על מנת “לשמן” עוזרים פרלמנטרים של חברי כנסת. בתאריך 20 יוני 2009 , אירגנה “יוזמת ז’נבה” סמינר-שיכנוע לעוזרים פרלמנטרים בכנסת ישראל מסיעות הימין והשמאל בבית מלון מהודר בצידו הירדני של ים המלח. למותר לציין כי העוזרים לא נידרשו לשלם ולו פרוטה מחוקה. זו אינה הפעם היחידה, זה לא מכבר נערך סמינר דומה בעל אותו ריח של שוחד ושלמונים בבית מלון בקיבוץ מעלה החמישה, על ידי אותו הביילין. ניראה כי הדרך היחידה לעצור את מסעי “השקשוקה” הללו, מסעות “השוחד המתגלגל”, באמצעות חסימת נתיבי השוחד מארצות הים למקבליו בישראל תוך הפעלת פיקוח הולם על מעשיהם.

3 . והכיצד נוכל לדון בחתרנות האירופית בישראל בלא שנציין שוב לשמצה את פעילותו של אירגון שתי”ל. שתי”ל, הממומן על ידי האיחוד האירופי (בנוסף ל”קרן החדשה לישראל”) הוא הגוף הנמצא בקשר ישיר עם כל הארגונים החוץ פרלמנטרים השוטמים את ישראל והפועלים להפיכתה למדינת כל אזרחיה תחת הגמוניה פלסתינית. השלמונים מועברים דרך שתי”ל לעמותות בישראל ,והוא מבצע עמם את העבודה הארגונית והמקצועית. שתי”ל, הוא זרוע מקצועית שמקימה עמותות ,משתלטת עליהן, קובעת סדר יומן, וכל זאת תחת חסות נייטרלית כביכול של שירותי תמיכה וייעוץ .

4 . בתאריך פברואר 2003 פירסם הגוף הניקרא “המרכז למעקב אחר גזענות ושנאת זרים” של האיחוד האירופי אשר מושבו בווינה-אוסטריה דו”ח מפורט על מצב האנטישמיות באירופה. מסקנות הדו”ח היו חד משמעיות דהיינו, מוסלמים וקבוצות פרו-פלסתיניות היו מאחורי רבים מהארועים האנטישמיים אשר ניבדקו על ידי מחברי הדו”ח. לאחר עיון בדו”ח בן 112 העמודים על ידי נשיאות האיחוד האירופי הוחלט שלא לפרסמו וזאת לאחר ש”המרכז למעקב” התעמת עם מחברי הדו”ח אודות מסקנותיו. בתאריך דצמבר 2003 ולאחר חשיפה דרמטית של הפיננשל טיימס הלונדוני בנושא, בנוסף לחשיפה באינטרנט, נאלץ האיחוד האירופי לפרסם את הדו”ח הגנוז לקהל הרחב אשר עיקריו הם כי ארגונים מוסלמים אחראים ישירות לגל האנטישמיות הגואה באירופה.

5. אירגון בצל”מ:

אירגון שמאל חתרני קיצוני בשרות האיחוד האירופי, אשר אינו רואה עין בעין את קיום מדינת ישראל כיהודית וציונית. האירגון החל פעילותו בשנת 1989 ומקיף מאות פעילים ומתנדבים. בצל”מ הינו מהאירגונים שוטמי ישראל המנזקים ביותר את הענין היהודי והציוני. האירגון ניתמך בסכומי עתק על ידי מדינות האיחוד האירופי בנוסף לתרומות מ”הקרן החדשה לישראל”. מכיוון שהאירגון ממומן בכספים המגיעים ברובם המכריע מחוץ לגבולות ישראל ומכיוון שדוחו”תיו אודות “הכיבוש” (לגישתם) מועברים לידי תומכיו הפיננסים ראש וראשון , הרי שיש לראותם (לכאורה) ‘סוכנים עוינים זרים’ לכל דבר וענין. בצל”מ מארגן פעילותו לפי מתכונת צבאית ומודיעינית ממודרת ועושה זאת ביעילות רבה. לאחרונה התפרסם בכך שחילק כשלב ראשון כמאה מצלמות וידאו לפלסתינים באיו”ש על מנת שיתעדו התנכלות (לכאורה) של הצבא והמתישבים. שמו של אירגון בצל”מ אף נודע לשמצה כי בנוסף לתעוד הארועים הינו גם מיצר חדשות דהיינו, מפברק ארועים המשחירים מתישבים וחיילים ומפרסמם כאמיתות למינויי מדיה בכל רחבי העולם.

האירגון אף התפרסם לשמצה כגוף אשר האמת והדיוק החדשותי אינו נר לרגליו וזאת על מנת לקיים ולתחזק את עיקר מטרתו והיא גרוש מדינת ישראל מאיו”ש, בנוסף להפיכתה בתחומי הקו הירוק ל”מדינת כל אזרחיה” שהוא שם הקוד המכובס ליצירת מדינת פלשתין א’ ממערב הירדן ופלשתין ב’ לאורך שפלת החוף. האירגון נימנע באורח שיטתי מלהציג תמונה מאוזנת ואובייקטיבית של הסיכסוך, אינו מביא כל הצדקה לפעולות ישראל ומציגן כחד צדדיות ובזויות.

חיוני הוא כי רשם העמותות הישראלי יתן דעתו לפעולות אירגון בצל”מ החורגות ממטרותיו המוצהרות ויתן צו פרוק כפי שפעל במקרה אירגון “שלום עכשיו”. הארגון נהנה מתרומות ענק באמצעות האירגונים הבאים: “החברה החדשה לישראל”, קרן פורד, האיחוד האירופי, משרד המושבות הבריטי, משרד החוץ השווצרי, הקרן לשלום במזרח התיכון, משרד החוץ הנורווגי, קרנות שונות בבריטניה, שבדיה, גרמניה, הולנד ואירלנד.

יותר מכל תעיד על גישתו ודרכו של אירגון בצל”מ, משנתה של פרופ’ ענת בילצקי, האידאולוגית הראשית של 2004 , בזמן שנימנתה על הנהלת בצל”מ, היתה בין החותמים על האירגון וממנהיגותיו אשר בתאריך 12.7″מסמך אולגה” יחד עם עוד 500 “אנשי רוח” ישראלים אחרים, המצהירים על תמיכתם כדרך מועדפת לפתרון הסיכסוך ישראלי-פלסתיני בהקמת מדינה פלסתינית אחת בין הנהר לים תוך שתומכים מפורשות במימוש זכות השיבה של כל הפלסתינים בעולם לתחומי מדינת ישראל (שלא תהיה קיימת אז כמובן).

פרופ’ ענת בילצקי, ממשיכה וחושפת את הקשר בין פעילות הארגון בתחום זכויות האדם ליעדים הפוליטיים כדלקמן: ” ארגון בצלם תומך ביישום זכות השיבה הפלשתינית לשטח ישראל, והיעד הסופי ע”פ בילצקי הוא “ביטול מדינת ישראל והקמת ‘מדינה אחת’ שתכלול גם את הגדה המערבית ורצועת עזה”.

בזמן אחר, בראיון למגאזין “צ’אלנג’” הצהירה בילצקי כי היא “מוותרת על העקרון של מדינה יהודית”.

במאי 2007 חתמה בילצקי על עצומה המביעה אמון מוחלט בגירסתו של עזמי בישארה (כי לא ריגל נגד ישראל), כמובן שבריחתו של בישארה מישראל טרפה את קלפיה. בילצקי המכריזה עצמה כפעילת זכויות אדם לא היססה באותו ראיון ל’צ’אלנג”, ליעץ לאריאל שרון להפקיר את המתישבים בגוש קטיף לטרור הפלסטיני ולמעשה להשמדה בכך שצה”ל יפקירם למרצחים.

בימים אלו קורא ארגון בצל”מ לאיחוד האירופי להפעיל לחץ מדיני וכלכלי על ישראל, בכנס שיערך ב- 9 יולי 2009, לציון חמש שנים להחלטת בית הדין הבינלאומי בהאג כנגד גדר ההפרדה. כנס זה נועד לבחון דרכים אפקטיביות משפטיות ואחרות כנגד ישראל על מנת לחייבה לציות להחלטות האיחוד האירופי. נציג מטעמו של בצלם אמור להשתתף בכינוס לצידם של אישים בעלי גישה אנטי-ישראלית מובהקת, כולל כאלה המשווים בין ישראל למשטר הנאצי והשוללים בריש גלי את עצם זכות קיומה של מדינת ישראל. ועל כך נאמר: “מצא מין את מינו”. נציין כי על שותפי בצל”מ בכינוס לעיל נימנים “עורבים ידועים” החוברים ל”זרזיר” בצל”מ כגון: ריצ’ארד פאלק (שוטם ישראל בעל עבר עשיר של שיטנה), פול דה ווארט (עומד בכבוד בתחרות השינאה לישראל עם פאלק), עומאר ברגוטי (מטיף קולני לחרם אקדמי כנגד ישראל). ב15- ביוני 2009 שלח ארגון בצלם, יחד עם הארגונים “המוקד” ו”רופאים לזכויות אדם”, מכתב לשרי החוץ של האיחוד האירופי ותבע מהם, על-רקע כינוס הפגישה התשיעית של מועצת האיחוד האירופי, להתנות את שדרוג היחסים בין האיחוד האירופי לישראל בציותה לדרישות אירגוני המשטמה כולל בצל”מ.

מזה שנים רבות שאירגון בצל”מ נהנה מתשלומי אתנן נירחבים ונדיבים מהאיחוד האירופי כמו גם מממשלות אנגליה ונורבגיה. מאידך נימנע אתר האירגון בשיטתיות מאיזכור תורמים אלו בין רשימת תורמיו. אפשר בהחלט כי האירגון מפעיל מקורות כספיים לצרכים עלומים אשר בוודאי שאינם כשרים או עולים בקנה אחד עם דרישות החוק. אפשר בהחלט כי קיימים הסכמים סיבוביים בין פקידים רשמיים ישראלים על מנת לכסות על תשלומים אלו, מתוך זהות אידאולוגית בין הצדדים.

6 . מאיר אינדור יו”ר ארגון נפגעי הטרור : “בשבע” 10 יולי 2003 : על ארגונו של יצחק פרנקנטל (מנכ”ל

“נתיבות שלום”, ארגון אחות ל”בצל”מ), “זהו ארגון שמקבל מהאיחוד האירופי מיליון וחצי דולר למימון הפעילות שלו”.

7 . מכון ואן ליר – לכאורה מכון מחקר מכובד בירושלים, למעשה אירגון כסות לפעילות העיקרית הנעשית בו והיא איזרוח טוטאלי של החברה בישראל דהיינו, שלילת הדת והיהדות כמרכיב בחיי האומה וכמובן, ואיך לא, העצמת הנרטיב הפלשתיני במדינת ישראל. במכון פועלת מחלקה ל”תרבות וזהות יהודית” המהווה את סיפור הכיסוי למטרה העיקרית. במסגרת המכון התכנסה חבורת אקדמאים אשר חורטים על דיגלם את רעיון ה”ישות דו לאומית” או בשמה המוכר יותר “מדינה דו לאומית” ממש כאותו הרעיון המקודם על ידי ערביי ישראל ופלשתינאי איו”ש. במכון זה ניצאים חוקרים כ- עמוס גולדברג ואחרים המסונפים לארגון “בני אברהם” והמקדמים רעיונות פוסט-ציונים אלו ללא לאות. חברי המכון מקדמים אג’נדה של חזרת מירב הפליטים הפלשתינים לבתיהם משכבר הימים במדת האפשר (זכות השיבה במהדורה מצומצמת יותר). להערכתם תוכלנה מירב ההיתנחלויות הקיימות להשאר במקומם תחת הסדר זה. המכון נהנה (כמובן) מתרומות נדיבות מהאיחוד האירופי ו”הקרן החדשה לישראל”, בין שאר התורמים.

8 . מרכז אדוה – מכון מחקר בעל אוריאנטציה סוציאליסטית, פמיניסטית ופלשתינית. המכון מתהדר בהצגת עצמו כמכון בלתי תלוי לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי. הוא נוסד בשנת 1991 על ידי שלמה סבירסקי (דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטת מישיגן-לנסינג), ועל ידי פעילים משלוש תנועות חברתיות: התנועה לשוויון של יהודים מזרחים, התנועה הפמיניסטית והתנועה לשוויון זכויות לאזרחים ערבים”.חשוב לציין לגבי “מכון אדווה” כי התגית בה הינו מתהדר: “מכון בילתי תלוי”, הינה מתעתעת במקרה הטוב. המכון ניתמך ניכבדות על ידי עמותות שוטמות ישראל מאירופה וארה”ב, כך שתיוגו כבילתי תלוי הוא למצער בדיחה נילעגת. מאידך תורם המכון, אפשר כסיפור כיסוי, בחשיפת עוולות חברתיות בישראל בפן החיובי שלו. מובן כי טביעת אצבעות אירגון שתי”ל נציג “הקרן החדשה לישראל” ניכרות גם כאן.

9 . מכון פלורסהיימר – מכון מחקר לנושאי מדיניות וחברה. המחקרים בנושארי חברה של המכון הינם בעלי אוריאנטציה פלסטינית לאומנית במתכונת הכפיפות של מכוני המחקר למממניהם בעלי אותה האוריאנטציה שמעבר לים.

10 . מרכז ישראל פלסטין למחקר ומידע – (איפקרי), מרכז משותף לפלשתינים ולפעילי “שלום” יהודים רדיקלים. מטרתו המוצהרת של המרכז הינה נאותה – הידוק שיתוף הפעולה הישראלי פלשתיני אך הלכה ולמעשה עוסק המרכז בעיקר בנרטיב הפלשתיני ובזכויותיהם. למותר לציין כי המרכז נהנה מתמיכה נדיבה של האיחוד האירופי וקרנותיו.

האג’נדה המרכזית של המרכז היא יצירת מדינה פלסתינית בצד ישראל בנוסך שתי מדינות לשני עמים דהיינו מדינה פלסתינית ולצידה עוד מדינה פלשתינית. “המרכז” אינו מזכיר את נושא מדינה פלשתינית בצד מדינה יהודית (כמובן).

11. גוש שלום – היא תנועת שמאל רדיקלית ישראלית. התנועה הוקמה ב1993- על ידי אורי אבנרי, אישהשמאל הרדיקלי הפשיסטי הוותיק, כתוצאה מאכזבתו מתנועות השמאל הוותיקות האחרותכגון “שלום עכשיו” שלא היו רדיקליות מספיק לטעמו. התנועה מטיפה לקיום “זכות השיבה”לכלל אלו המכונים פלשתינים לתחומי מדינת ישראל, כמו גם כינון בירתם בירושלים וכינון”איחוד מרחבי” בנוסך “מרחב המחיה” הגרמני מהמאה הקודמת. העמותה ניתמכת ניכבדותעל ידי קרנות שמאל קיצוני מכל רחבי “האיחוד האירופי” כמו גם “הקרן החדשה לישראל”.שוב, למותר לציין כי כל האירגונים החוץ פרלמנטרים שניזכרו ואלו שאינם ברשימה לעיל שייכים כולם, עד אחד, אלפים על אלפים מהם לגוש השמאל הישראלי. אין ולו עמותת ימין אחת הקשורה או ניתמכת על ידי האיחוד האירופי או אי מי מהקרנות המסונפות אליו.

12. איתיג’אה – הינו ארגון הגג של החברה האזרחית הפלשתינית המאגד 64 אירגונים פלשתינים בילתי ממשלתיים (חוץ פרלמנטרים), נוסד בשנת 1997 וזכה מיד למעמד של יועץ מיוחד לאו”ם והפך לחבר מייסד בבמה האירופית. בשנת 2001 נטל האירגון חלק בועידת דרבן שהייתה במה קיצונית לעמדות אנטי-ישראליות. הינו פועל נימרצות בזירה הבינלאומית להטלת חרם על ישראל. ניתמך כספית על ידי אירגונים שונים כגון: קונרד, אי.סי.סי.או., יורופמד, האיחוד האירופי, הקרן החדשה לישראל, אנ. אי. אפ. ועוד. מנכ”ל האירגון הוא אמיר מח’ול אשר שמו משתרבב תדירות בארועים אנטי-ישראלים קיצונים של ערביי ישראל הנימנים על הפלגים הקיצונים בם. אותו אמיר מח’ול היצהיר בזמן מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה כי “שלטון החמאס הינו לגיטימי וכי ירי רקטות לעבר ישובים ישראלים אזרחים אינו פשע מלחמה”.

13. קשב- מכנה עצמו גם “מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל”, הוקם לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל על ידי קבוצה של אנשי רוח, משפטנים, אנשי אקדמיה וציבור במטרה להגן ולקדם את ערכי הדמוקרטיה בישראל.

יזהר באר, בעבר עיתונאי בשטחים ומנכ”ל ארגון “בצלם”, משמש כיום מנכ”ל מרכז “קשב” להגנת הדמוקרטיה בישראל. נשיא האגודה הוא דוד גרוסמן מיודענו והיו”ר הוא דני רובינשטיין, מיודענו אף הוא.

ד”ר צביה ולדן היא אחת מחברות הוועד המנהל של עמותת ‘קשב’. אביה, נשיא המדינה שמעון פרס, הוא האישיות הישראלית בעלת הקשרים הטובים ביותר במסדרונות השלטון באירופה בכלל, ובצרפת במיוחד.

בראשית 2005 השיק “קשב” פרויקט ארוך טווח של מעקב תקשורת. מטרתו של פרויקט זה, המשותף ל”קשב” ולארגון מפתאח הפלסטיני (מקבילתו ושותפו של ‘קשב’ במגזר הערבי), להביא לשינוי דפוסי השיח והסיקור התקשורתי בישראל ובתחומי הרשות הפלסטינית שמבטאים דעות קדומות, הסתה והשמצה, הטיה, דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה כלפי הצד האחר.

בראשית 2005 הישיק המרכז קמפיין בשם “גם מילים יכולות להרוג”. לצופה התמים ניראה הקמפיין ראוי עד שמתברר כי המדובר בביקורת חד צדדית של התבטאויות אך בלבדית מהצד הימני של המפה הפוליטית. על התבטאויות חמורות מונים רבים עד כדי הסתה לרצח המובאות במחקר זה מפי אנשי שמאל וידוענים במדינת ישראל בעמותת קשב “כמובן” לא שמעו. די לעיין בספר זה “משנאי החינם ביננו” על מנת לאמוד את גודל הפירכה והצביעות.

עמותת “קשב” גם מיפתה את תחנות השידור הפירטיות, כשרות שאינו מוזמן עבור ממשלת ישראל, כאשר אך אלו מהצד הימני של המפה הפוליטית כמובן, זוכות לאיזכור והמלצות חיסול. למותר לציין כי המירב המכריע של תחנות השידור הישראליות המורשות נוטות חדות לעבר הפן הפוליטי השמאלני וכן כי התחנות הפירטיות הינן בעיקרן בעלות גוון יהודי ודתי אשר השילטוות המשפטיים הנוטים גם הם חריפות לכיוון השמאלני, מונעים מהן להפוך לתחנות מורשות. והרי לפנינו מעשה “הרצחת וגם ירשת” למהדרין.

זהו ניסיון לניטור דפוסי הסתה וסיקור פסולים בתקשורת, תוך שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני. נציין כי כל פעילות האגודה מצטמצמת בניטור הפעילות “הימנית” במדינת ישראל ופועלת להשתקתה או לחסימתה. נציין כי המנטרה “הגנת הדמוקרטיה” משמשת בידי גופים אלו באורח מסורתי להטיית השיח הציבורי לכיוון השמאלי של המפה הפוליטית תוך גימודו של הצד הפוליטי הימני. United States ,בין הגופים התומכים בפעילות העמותה: האיחוד האירופי, קרן פורד, הקרן החדשה לישראל.Foundation for Middle East Peace ,Friedrich Ebert Stiftung ,Institute of Peace

14. עיר עמים – היא עמותה ישראלית הטוענת לבלתי-מפלגתיות אך קשורה בטבורה בקצה השמאלי-קיצוני של המפה הפוליטית והעוסקת במורכבות החיים בירושלים בהקשר של הסכסוך של הישראלי-פלסטיני ובעתידה הפוליטי-פלסתיני של העיר. ל”עיר עמים” יחסי עבודה מתמשכים עם הקהילה הפלסטינית בירושלים; כן יש לעמותה קשרים שוטפים עם גורמים בכירים בקהילה הבינלאומית הפועלים למען העיר ועתידה כבירת מדינת פלסטין העתידה לגישתם לקום במקום.

התורמים לעמותה: קרן פורד, המכון לחברה פתוחה, האיחוד האירופי, קרן ג’ייקוב והילדה בלאושטיין, קרן מוריה, הקרן החדשה לישראל, הקרן לשלום במזרח התיכון, קרן נעמי ונחהיה בהן, השגרירות הבריטית בישראל, קרן נתן קמינג, קרן משפחת לואיס וריצ’רד אינגלנד, השגרירות הנורווגית בישראל, המכון הגרמני ליחסי תרבויות חוץ, קרן לוי לאסן, קרן זנוויל ואיזבל קריגר, משרד החוץ הצ’כי, גב’ בלה סברן-ירושלים, מר ריצ’רד הריסון-לונדון.ישים ליבו הקורא כי כל המנטרות לעיל מהוות למעשה את הקוד ומלל-הכיסוי ליצירת מדינת כל אזרחיה בתחומי מדינת ישראל. כמו כן יש לשים לב לרשימת התורמים שהם משוטמיה הגדולים של מדינת ישראל בעולם המערבי.

15. מרכז פרס לשלום – נוסד בשנת 1996 על ידי חתן פרס נובל לשלום, ראש ממשלת ישראל לשעבר ונשיא מדינת ישראל דהיום: מר שמעון פרס, כארגון עצמאי לא-ממשלתי, לא פוליטי, וללא מטרת רווח, במטרה לפעול למען מימוש חזונו אשר לפיו עמי המזרח התיכון ותושביו פועלים יחד לבניית שלום באמצעות שיתוף פעולה ופיתוח חברתי-כלכלי ומפגשי פנים אל פנים. המנכ”ל הראשון של מרכז פרס לשלום היה מר אורי סביר, שיסד את הארגון יחד עם שמעון פרס, ומשמש היום כנשיא המרכז.

המנכ”ל דהיום הינו רון פונדק, הידוע לשמצה. התורמים, קרן פורד והקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי. המרכז פועל בעקיפין ליצירת מדינת כל אזרחיה בשטח מדינת ישראל שהינו שם הקוד ליצירת מדינה בעלת רוב פלסתיני בשיטחי מדינת ישראל. יש לציין בהקשר זה כי המיזם פועל בשטחים רבים שלא על דעת נשיא מדינת ישראל מר שימעון פרס אשר זמנו המוגבל עקב עיסוקו הנוכחי מנוצל על ידי מנהלי “המרכז” ליישום רעיונותיהם ומאוויהם השמאלנים-מיליטנטים בהעדרו של בעל הבית, אפשר שבבחינת “הגולם קם על יוצרו”.

“פורום ארגוני השלום הפלשתיני-ישראלי” שהוקם ביוזמת “מרכז פרס לשלום”, ניהל קמפיין להקפאת ההתנחלויות וערב נאומו המדיני של מר בנימין נתניהו באונ’ בר-אילן בחודש יוני 2009 , קרא לו במודעה מושקעת בעיתון להשיב לחוסיין אובמה “כן”. בראש הפורום הזה עומד מיודענו הד”ר רון פונדק, מיזמי הסכם אוסלו הזכור לשמצה ומנכ”ל מרכז פרס לשלום ד’היום. כאנקדוטה נזכיר כי רון פונדק תרץ עמידתו מאחורי המודעה בכך כי עשה זאת כאדם פרטי ואין לקשר פעילותו זו עם תפקידו הרשמי “במרכז”. אכן פיתול לטאה לוליני.

ביוני 2007 אירגן מרכז פרס לשלום ביוזמתו של אותו רון פונדק, כנס עולמי של 120 אירגונים פלסתינים ובין לאומיים אנטישמים בעיר פירנצה ובמימון ממשלת טוסקנה שבצפון איטליה. הנושא המשותף בין הארגונים, שניתן לראות בכינוסם בפירנצה מעין “וועידת דרבן 2001 ” זוטא, הוא תיאור הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק כ”כיבוש בלתי חוקי”, כאשר כל ארגון מביא איתו את המצע שלו המגנה את מדינת ישראל. התקווה של הכנס, לדברי מנכ”ל מרכז פרס, ד”ר רון פונדק, הוא לדאוג לכך שיהיה תיאום ושיתוף פעולה בין כל הארגונים ושהם יפעלו נגד ה’כיבוש’ באסטרטגיה מתוכננת היטב בשנים הקרובות. בין הארגונים הישראליים המגיעים לכנס ניתן למנות גם את “רבנים למען זכויות אדם”, פורום משפחות שכולות בראשות יצחק פרנקנטל, ו’הועד הישראלי נגד הריסת בתים’.ניכר ברון פונדק כי רעיונות גדלות כפעיל שמאל קיצוני עולמי כנגד מדינתו מפעמים בו. ניראה גם כי התואר הנילעג: “חתרן בילתי נילאה” שדבק בשמעון פרס וביוסי ביילין אחריו, מילא נפשו קינאה רבה.

16.הטלוויזיה החברתית– הינה מיזם לשינוי חברתי הפועל באסטרטגיה תקשורתית ולפיכך מהווה גוףתקשורת עצמאי, חוץ ממסדי, לא מסחרי ובלתי מפלגתי, אשר סדר יומו אינו מושפע מאינטרסים של בעלי הון ושל ההגמוניה השלטת.

באתר הטלוויזיה החברתית מעל 280 כתבות שהופקו ע”י הטלוויזיה החברתית וע”י ארגונים ופעילים חברתיים. בין הארגונים שתכניהם מוצגים ניתן למנות את:~ גוש שלום ~ האגודה לזכויות האזרח

~ קואליציית נשים לשלום ~ הקואליציה למאבק בסחר בנשים ~ המכללה החברתית-כלכלית ~ קהילת סינקופה ~ יש גבול ~ שתי”ל ~ אג’נדה ~ עמותת זוכרות ~ קו לעובד ~ הקרן החדשה לישראל ~ בצלם ~ הפורום למאבק באבטלה~ יוזמת ז’נבה ~ ארגוני זכויות בעלי חיים ~ ביה”ס למחול הקבוצה ביפו ~ הוועד הציבורי נגד עינויים ~ עמותת מען ~ מרכז אדוה ~ אמנסטי ~ התנועה לחיים בכבוד ~ עמותת כן לזקן ~ עמותת הכוריאוגרפים ~ יד טבנקין ~ עיר לכולנו.

הקורא יבחין בנקל כי למרות ההדיבור גבוהה גבוהה בדבר על-מפלגתיות ועוד מנטרות שיקריות מהסוג הנחות הרי שרשימת האירגונים המציגים תכניהם במיזם זה הינם כולם שייכים לשמאל הקיצוני ואף המיליטנטי.

17. ארגוני הנשים – לובי נשים פמיניסטיות בישראל – פעילות הלובי טוענות כי ייצוגן של נשים במפלגות המתמודדות לכנסת הוא דל, וכי רק כעשרים נשים ממוקמות במקומות ריאליים ברשימות המתמודדות. ארגוני הנשים שהצטרפו לפנייה זו: איתך, מעכי, שדולת הנשים בישראל, אחותי – למען נשים בישראל, אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה, מרכז תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה, פרלמנט נשים, אנואר – מנהיגות נשים יהודיות וערביות ותנועת שי”ן – שוויון ייצוג לנשים.

בצעד חסר תקדים בחומרתו (דצמבר 2008), פנו ארגוני הנשים בישראל למועצת הביטחון של האו”ם, בדרישה למנוע אפליה ולחייב את מדינת ישראל לשלב אותן במוסדות השלטון. לטענת ארגוני הנשים, ישראל מפרה את החוק המחייב השתתפות של נשים ממגוון אוכלוסיות במוקדי קבלת ההחלטות הפוליטיות והחברתיות בישראל.

היוצא בזאת הוא כי אירגוני הנשים הפמניסטיות בורשות בבוז את ההליך הדמוקרטי בישראל ובכך חוברות לאירגוני השמאל הקיצוני בשלילה ובדה-לגיטימציה של המערכת הדמוקרטית הישראלית. גם אירגונים אלו נוקטים בדרך הפניה לשוטמי ישראל אשר עלולים לגרום נזק בילתי הפיך לעם היושב בציון ובלבד שתאוותן תימלא בידן.

בישראל של 2009 יכולה כל אישה לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון. חוקים נוקשים מגינים על מתמודדת ראויה (והדגש הוא על ראויה) להיבחר למוסדות השלטון ככל שידבנו ליבה. יתרה מזו, במקרה של התמודדות מול מועמד גבר בעל כישורים זהים, תיזכה בדרך כלל האשה לאפליה מתקנת ותיבחר על פני המתחרה. כך שהפניה הינה קנטרנית ומבקשת לקבל בדרך עוקפת הדמוקרטיה, דלית דין, את שהדמוקרטיה לא העניקה בדין.

אישוש לנאמר לעיל ניתן למצוא בפניתם של אירגוני הנשים הבאים: “אחותי- למען נשים בישראל”, “ארטמיס”, “אשה לאשה”, “בת שלום”, “העמותה להעצמה כלכלית לנשים”, “פרלמנט נשים”, “קואליציית נשים 2008 , בעת מבצע ,לשלום”, “קול האשה”, “רוח נשית” ועוד, לראשי המדינה וראש הממשלה ב דצמבר 31עופרת יצוקה בעזה הדורש מישראל “להפסיק את דרך ההרג הגברית”. כמו כן דורשים אירגוני הנשים “שהמלחמה תפסיק להיות אופציה, שאלימות תחדל להיות הדרך ושהרג יפסיק להיות אפשרות. אנו מבקשות ליצור חברה שבה כולן וכולם יכולים ויכולות לחיות בביטחון קיומי, אישי, כלכלי וחברתי”. נישמע כמעט טוב עד שניזכרים בשמונה שנות הפצצה וריקוט של תושבי הנגב המערבי אשר אירגוני הנשים לא מצאו לנכון כלל לצאת כנגדם, ניראה כי דרך ההרג הגברית החמאסית דווקא כן מוצאת חן בעיניהן. בנוסף, מתעלמות הגברות החסודות מהעובדה כי לטנגו נידרשים שניים וישראל היתה שמחה, אמור מאושרת, להיווכח כי החמאס הניח נישקו. מהר כברק תניח אף ישראל את נישקה.

אך יותר מכל מרעימה הגישה כי ההגנה על העם היושב בציון הינה פעולה גברית אשר לנשים אין כלל חלק בה למרות שאותם גברים מגינים בגופם ובנפשם על אותן נשים ממש. אין הכוונה כי הנשים תצאנה להגן בגופן על קיום המדינה אך למצער אל להן להפריע. העצמת הנרטיב הפלסתיני לכיוון של מדינת כל אזרחיה (או מדינה פלסתינית על חורבות מדינת ישראל) משרתת היטב את הנרטיב הפמיניסטי אשר אינו יכול להכיל את הביזיון הנורא שבו גברים היוצאים למלחמה תורמים כה רבות בעוד אותם נשים יושבות באפס מעשה כל אותו הזמן. כיבושה של מדינת ישראל על ידי האיסלם ככלל והפלסתינים בפרט ייתרו מאליו השתתפות גברים במלחמה כנגד הפלסתינים ובא לפמינסטיות גואל. חשוב להדגיש כי מירב ציבור הנשים במדינת ישראל אינו מחזיק בדעות הזויות אלו ואף מתנגד להם נחרצות. למותר לציין כי כלל פעולות אירגוני הנשים ממומנות ניכבדות על ידי האיחוד האירופי ו”הקרן החדשה לישראל”.

קואליציית נשים לשלום – נוסדה בשנת 2000 עם פרוץ האינתיפדה השניה (עובדה המעידה על עיוורון לוגי ומאוזן בגישת הקואליציה). “הקואליציה” הוא אירגון גג המציג עצמו תחת המטרייה לכינון שלום צודק בינינו לבין שכנינו אך למעשה מהווה עוד התארגנות פמיניסטית להעצמת פעילות נשית כנגד הפעילות הצבאית הגברית, הניתפשת על ידן כמערערת את ההגמוניה הנשית במדינת ישראל, תחת איצטלה אידאולוגית של שלום. בקואליציה מאוגדים האירגונים הפמיניסטים הבאים: בת שלום, האם החמישית, מחסום ווטש, נגה-כתב עת פמיניסטי, נל”ד, נשים בשחור, פרופיל חדש, תנד”י, ווילפ”פ, בת צפון לשלום ושוויון. “הקןאליציה” משתפת פעולה עם אירגוני נשים בינלאומיים אנטישמים בפעילות כנגד פעולות ישראל בעזה. האירגון אף הוביל פעולות מחאה בינלאומיות בהן מוטיב ישראל “הכובשת” היה מרכזי. מובן כי פירסומי הקואליציה מטילים את כל האחריות למצב אי-שלום על ישראל ופוטרים מכל וכל את הפלסתינים מכל אחריות תורמת לכך.

פרופיל חדש – נוסד 1998 – ארגון סרבנות לשרות, פמיניסטי רדיקלי, המעודד סרבנות ותומך בסרבנים בעצה ובתמיכה מוסרית. מפאת פעולתו, אירגון זה הואשם בהסתה לסרבנות ונימצא כיום תחת חקירת שילטונות המשטרה והצבא. כארגונים חוץ פרלמנטרים לפניהם הרי שפרופיל חדש אשר פתח בפעילות ראשונית אידאולוגית לגיטימית עבר מהרה לפסים מיליטנטים ואנרכיסטים המתנגשים עם חוקי מדינת ישראל, אינם מכירים במוסדותיה ומאיימים לקעקעה מבפנים. האירגון אחראי להשתמטות אלפי סרבני גיוס בכך שסיפק להם חומר עובדתי בסיסי כיצד להונות את שלטונות הצבא ובכך אחראי באורח עקיף להחלשת כשר עמידתה של מדינת ישראל כנגד אויביה סביבה. תעיד על גישת האירגון סיסמאות שהונפו בהפגנתו האחרונה כנגד פשיטות המשטרה על בתי הפעילים בנוסך: “צה”ל הוא ארגון טרור” ו “כל חייל שותף לרצח” ואידך זיל גמור..

בת שלום – נוסד -1989 כהתארגנות משותפת לנשים פמיניסטיות פלסתיניות וישראליות. בשנת 1993 נוסד סניף בת שלום צפון המאגד בתוכו את קיבוצי אזור מגידו אשר בעמק יזראל יחדיו עם העיר נצר.ת בין הפעילות בעבר ובהווה ניתן למצוא את קולט אביטל, שולמית אלוני, תמר גוז’ינסקי, יעל דיין, ענת מאור ואחרות. מתורמיה העיקריים של העמותה: “החברה החדשה לישראל” באמצעות סניפיה בבריטניה וארה”ב. כמקובל בקרב אירגונים כגון דא, גם כאן קיים המלל הקבוע של שלום, שוויון וצדק בין ערבים ליהודים בלא כמובן שינתן פיתרון לבעיות הבוערות לאשורן בין העמים. מכל האירגוני השמאל המיליטנטי הרי אירגוני הנשים בולטים באג’נדה האנטי גברית שלהם אשר כל שאר הפעילות מהווה אך איצטלה מאחזת עינים להשגת המטרה העיקרית והיא העצמה נשית על חשבון החיילים הגברים בשדה הקרב.

אשה לאשה – הוקם בשנת 1983 . אירגון פמיניסטי קיצוני ומיליטנטי בעל גישה שמאלנית רדיקלית שמרכזו בחיפה. עצם הכרזת המטרות הרשמית של האירגון מעידה עליו כי פניו אינם לשלום ושיוויון בין המינים אלא למלחמה בינהם : “קהילת נשים הפועלת מתוך רצון לקיים הבנה ושותפות בין הנשים בישראל, ללא הבדל דת ,לאום, עדה, העדפה מינית ומעמד כלכלי”.

האירגון פועל לביטול ההבדלים בין המינים מהאספקט האידאולוגי אך גם מהאספקט הפיזי דהיינו, האירגון מסרב להכיר בשוני הפיזיולוגי והפיזיקלי בין המינים ומשטח את ההבדלים המולדים והתורשתיים לכדי שממה (מופרכת) גנטית חד-גוונית.

האירגון פועל לגמד ולבטל את תרומת המין הגברי לביטחון מדינת ישראל בכך ששולל את הצורך להבטחת הקיום הפיזי של הפרטים במדינה וזכותם להתגונן מפני הקמים עליהם. בכך נוקט האירגון במדיניות דו-פרצופית. עצם יכולתן של הנשים באירגון לשאת את תורתן הפמיניסטית בזכות הקרבת חיים של המין הגברי הינה בזויה עליהם וניתפסת כמזימה גברית להנציח עליונותם עליהן. ניכר בנשות האירגון כי הינן שרויות במעין “שיגעון רדיפה” חסר בסיס ואחיזה במציאות.

לא ביכדי ניכתב נייר העמדה של האירגון בנושא ביטחון והיחסים עם הפלסתינים בשפה האנגלית באשר מיועד הוא לעינים זרות מתוך שסמוכות ובטוחות הן כי דיבריהם יחשבו לדיברי בלע כנגד ישראל, עמה וביטחונה במדה והיה ניכתב ומופץ בשפה העיברית לעינים ישראליות. האירגון ניתמך בעיקרו על ידי קרן היינריך בל הידועה כתורמת נדיבה לאירגונים חתרניים חוץ פרלמנטרים בישראל.

18. הוועד הישראלי נגד הריסת בתים – הוועד הישראלי נגד הריסת בתים הוא קבוצה לפעולה ישירה בלתי אלימה, שהוקמה כדי להתנגד להריסת הבתים שמבצעת ישראל במדינת ישראל, בירושלים המזרחית ובשאר שטחי איו”ש . פעילי הקבוצה הרחיבו את פעולות ההתנגדות גם לתחומים נוספים: הפקעת קרקעות, הרחבת התנחלויות, סלילת דרכים עוקפות, מדיניות ה”סגר” ו”ההפרדה,”

אל הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, הגיעו פעילי שטח מארגונים ישראליים רבים. כל פעולותיהם בשטחי איו”ש מתואמות בקפידה עם הארגונים הפלסטיניים המקומיים. מאז הקמתו של הוועד (1997), התרחבה פעולתו לשלושה תחומים הכרוכים זה בזה: פעולות התנגדות ומחאה בשטחים הכבושים, מאמצים להציג את מציאות הכיבוש בפני החברה הישראלית, וגיוס הקהילה הבינלאומית לפעולה.בכך הפך עצמו האירגון לזרוע שמאלנית רדיקלית של “החברה החדשה לישראל” הפועלת בתאום עם עמותות רבות כדוגמתו כנגד מדינת ישראל ומדיניותה. בשיתוף עם ארגוני זכויות אדם אחרים, לוקח הוועד חלק גם ביוזמות משפטיות הבאות לקרוא תיגר על מדיניותה ופעולותיה של ישראל בשטחים.

למותר לציין כי “הועד” גורס לכאורה פעולה למען כל סוגי בתים ובניה בילתי חוקית אך בפועל, פועל בלעדית למען זכויות הפלסתינים גם אם אלו מנוגדות לחוק. היעד מעלה על נס התנגדות פלסתינית להריסת בתים בילתי חוקיים ברחבי מדינת ישראל והגדה המערבית גם אם זו מנוגדת לחוק הישראלי. בנוסף פועל “בועד” נימרצות להפצת דיבת ישראל רעה בקהילה הדיפלומטית הבינלאומית דרך מערכת פירסומים ו”מחקרים” שאמינותם מפוקפקת. “הועד” נושא ברמה מנטרות מאחזות עינים של צדק שלום ואחווה אך בפועל מטיל את כל האחריות על מצב אי-שלום על ישראל ומשחרר באורח גורף את הפלסתינים מכל אחריות ואשמה לכך..התורם הראשי לאירגון הוא האיחוד האירופי.

הגוף העוקב אחר פעילות הגופים החוץ פרלמנטרים “נ.גי.או. מוניטור” בראשות הפרופ’ ג’ראלד שטיינברג מזהיר כי “הועד הישראלי נגד הריסת בתים” עוסק באורח שיטתי בהכפשת שמה של מדינת ישראל בתארו אותה כמדינת אפרטהייד. חמור מכך, מנכ”ל הועד, ג’ף הלפר, מרבה לתאר את ישראל כישות נאצית.

גישה – מרכז לשמירה על זכות היסוד לתנועה – הינו ארגון זכויות אדם שנוסד בשנת 2005 ומטרתו היא הגנה על הזכות לחופש תנועה של פלסטינים, במיוחד תושבי רצועת עזה, המעוגנת במשפט הבינלאומי ובמשפט הישראלי.

גישה מנצל הדמוקרטיה הישראלית לתביעות משפטיות כנגד המדינה בעזרת צוות יועצים משפטיים, עובדים קבועים ושכירים בעמותה

פעילות “גישה”, לרבות הגשת עתירות למערכת משפטית ישראלית מפרגנת, נעשית פעמים רבות בשיתוף פעולה עם ארגונים נוספים “ממומני האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל” ובהם האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, עדאלה ועוד.

מייסד גישה והיועץ המשפטי שלה דהיום הינו פרופ’ קנת מן, יו”ר הוועד המנהל הינה נדרה שלהוב-קוורקיאן ובוועד המנהל חברים עביר בכר, ישי בלנק, עלאא מסארווה ודני רבינוביץ. המנכ”לית הינה עו”ד שרי בשי. התנועה פועלת הודות לתמיכתם של מספר קרנות, ובראשן קרן אקואינג גרין. קרנות נוספות שתומכות בפעילות הינן: “הקרן החדשה לישראל”, האיחוד האירופי, קרן דרוסוס, הקרן לשלום במזרח התיכון, הנציגות האירית ברשות הפלסתינית, המכון לחברה פתוחה, משרד החוץ הנורווגי, הקרן להזדמנויות גלובליות של ממשלת בריטניה, קרן פרידריך אברט.

20. פורום דו-קיום בנגב – הוקם ב1997-, על ידי תושבים יהודים וערבים בנגב, במטרה לשמש מסגרת לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, להוות בסיס למאבק משותף לשוויון זכויות אזרחי ולטיפוח סובלנות ודו-קיום בנגב.נישמע טוב עד שמביאים בחשבון כי מירב פעולתו של “הפורום” היא לייצר ניירות עמדה על מנת לספק את צרכי מוסדות האו”ם בהחלטות אנטי ישראליות. כך פעל האירגון באוגוסט 2006, מרץ 2007 , ספטמבר 2007 בהעברת התחמושת “העובדתית” להחלטות אנטי ישראליות באו”ם.הפורום מעורב משך השנים בהגשת עתירות לבג”ץ, חלקן בדיון אף כיום בנושאי הריסות מבנים בילתי חוקיים אשר ניבנו על ידי בדואים בנגב.. הלובי של הפורום פועל להעביר את כל פעולות הכריזה ברכבת ישראל ובאוניברסיטת בן גוריון, כולל שילוט, לשפה הערבית.

21. יש דין – אירגון אשר הוקם בלבדית למען זכויות האדם של הפלסתינים בשטחי יהודה ושומרון. האירגון מתמחה בהגשת תביעות לבג”ץ כנגד המדינה בנושאי הפקעות שטחים, מיקום גדר ההפרדה ועוד.

האירגון מעודד פלסתינים להגיש עתירות כנגד מדינת ישראל כהצדקה לקיומו.

הארגון אמנם טוען כי הינו אירגון מבוסס מתנדבים אך מרבית פעולותיו ממומנות על ידי האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל. משפטנים המסונפים לארגון מוצאים פרנסה נאה וברחבות בכך שמשתפים פעולה עם האירגון.את האירגון מיצגת מועצה ציבורית אשר על חבריה נימנים שמאלנים רדיקלים ידועים ומוכרים בציבור באר.ץ את עניניו המשפטיים של האירגון מיצג עו”ד מיכאל ספרד הידוע בדיצתו חסרת המעצורים לייצוג עניני הפלסתינים תמורת שלמונים נאים כמובן. כמו כן, מרכז פעולות האירגון הוא דרור אטקס הידוע משכבר לשימצה מפעולותיו עבור ארגון בצל”מ.

22. המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי – הינו ארגון ללא מטרות רווח שנוסד בשנת 1988 על ידי קבוצת אנשי עסקים יהודים וערבים. “המרכז” מהווה דוגמה נאה לדרך הפעולה של “הקרן החדשה לישראל” ולאירגון “שתיל” שהוא זרועה הארוכה בישראל.

פעילותו של המרכז הינה מעורבת. בצד פעולה הבאה לקירוב לבבות אמיתי בין המגזר היהודי לערבי הרי פעולתו האחרת הינה תמיכה ישירה ועקיפה כמירב העמותות הבאות לקעקע את זכות קיומה של מדינת הלאום היהודי. בכך שנוקט בדרך פעולת אחיזת עינים זו מצליח המרכז למשוך פעילים ותורמים יהודים בארה”ב ובישראל.במרכז פעילים במשרה ובתשלום מלא כ- 10 אנשים בנוסף למספר לא ידוע של מתנדבים. תורמים למרכז – האיחוד האירופי, הקרן החדשה לישראל ותורמים יהודים פרטיים מארה”ב.

23. אג’נדה –מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית, הוא ארגון ראשון מסוגו, שפועל לשינוי חברתי ומחשבתי בכלי התקשורת בישראל. “אג’נדה”, פעיל בייזום קמפיינים תיקשורתיים ממוקדים וכן מתן שירותי יעוץ והדרכה לארגונים אחרים בעלי אוריאנטציה זהה. ניתן לזהות על נקלה את תכנון הגג ההיררכי מנותב המטרה של אירגוני שתיל וקרן פורד בהעצמה תקשורתית של אלפי האירגונים החוץ פרלמנטרים המוקמים וניתמכים על ידי ממון זר, אמור שלמונים, על מנת לקעקע את כוחה ועמידתה של ישראל מבפנים. עיתונאים המובאים בעבור פרויקטים מיוחדים של “אג’נדה” נהנים מתשלומי דלא יחרץ נדיבים ביותר על מנת שיקדמו את האג’נדה של “אג’נדה” דהיינו הפיכתה של מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. אג’נדה הוקמה בתמיכת קרן פורד ובייסוד משותף של ארגון שתיל וחברת בן-אור תקשורת.

24. עיתון הארץ

העיתון בבעלות משפחת שוקן (75%), דומונט שאוברג הגרמנית (25%) . בשנת 2005היגיעו חובות “הארץ” לבנקים לכ400- מיליון שקל וזו כניראה הסיבה מדוע מכר הבנק בספטמבר 2006 , רבע ממניותיו לחברה הגרמנית בסכום של כ140- מליון שקל. באם היה העיתון בעל קו שמאלני קיצוני עד הרכישה הגרמנית הרי שלאחריה, “מכר העיתון את נישמתו לשטן” והחל משתף פעולה עם הגרועים באויבי ישראל בהתאם לקו שאותו מוליך קונצרן התקשורת הגרמני.חשוב לציין כי אביו של השותף הגרמני החדש בעיתון הארץ היה חבר במפלגה הנאצית החל מ1937- כמו גם דודו. האב, ד”ר קורט דומונט, אף קיבל עיטור של כבוד בתוקף תפקידו כיו”ר הקבוצה, בשנת 1944 (שנה לפני תום מלחמת העולם השניה), מיוזף גבלס—שר התעמולה בממשלה הנאצית, על תרומתו לתעמולה הנאצית.העיתונים בבעלות הקבוצה, הורשו לפעול בתקופת שילטון הנאצים מתוך שקידמו את הרעיונות הנאצים בציבור הגרמני. אחד מעיתוני הקבוצה אף יצא בקריאה לצרף את הנאצים לממשלה הגרמנית שנתים קודם שתפשו את השילטון.

אלפרד נבן דומונט (אותו שאביו היה חבר המפלגה הנאצית), הינו הבעלים הראשי של קונצרן התיקשורת “דומונט שאוברג”. הינו תורם ו”חבר מרכז פרס לשלום” ותורם נדיב לעמותות חוץ פרלמנטריות המתנגדות לקו הרשמי של ממשלת ישראל. באותה השנה ובמקביל לרכישת מניות “הארץ בשנת 2006 רכש הקונצרן הגרמני עוד עיתון שמאלני גרמני ה”פרנקפורטר רונדשואו”.

עיתון “הארץ” מוליך באורח עיקבי קו שמאלני קיצוני נוקשה ומר ומהווה הלכה ולמעשה את שופרו המרכזי של השמאל המיליטנטי במדינת ישראל. העיתון אינו מאפשר מעל דפיו וכן באתר האינטרנט שלו התבטאויות אשר נוגדות את הקו האנטי ישראלי הרשמי אותו הוא מוליך מזה שנים רבות. ידועה ברבים גישתו של העיתון לצנזר בנחרצות תגובונים של קוראים המבקרים את הקו אותו מוליך העיתון. גם כתבות העיתון רוויות ארס ושיטנה כנגד גוש הימין ככלל וכנגד ממשלת הימין בפרט. ללא ספק, עקב גישתו החד צדדית של העיתון הרי ניתן לתייגו כעיתון צהוב הנוקט בגישת עיתונות הצהובה למתרחש במדינת ישראל.

רכישת המניות על ידי קונצרן התקשורת הגרמנית אשר הפכה את העיתון לקיצוני ונוקשה יותר בעמדותיו השמאלניות, הביאה המצב לכדי כך עד כי צרכני חדשות אמנם עדיין פונים לקבלן דרך העיתון אך רוב הקוראים אינם שמים ליבם יותר ואינם מקבלים ברצינות רבה מדי את הדעות המושמעות מעל דפי העיתון מתוך שחשים כי הדעות הינן מוטות באופן חריף לכיוון הקו השמאלני הרדיקלי אותו מוליך העיתון. נכון לרבע הראשון של שנת 2009 מגיעים חובות העיתון לבנקים (ראוי לציין, בנק הפועלים), לכדי 40 מיליון שקלים.

מאז ומתמיד, אך חמור ביותר מאז רכישת מניות העיתון על ידי קונצרן העיתונות הגרמני, דומה כי עיתון “הארץ” הפך לשופרה של תנועת מר”צ ותנועות שמאל קיצוני ופשיסטי אחרות, לכל דבר וענין. כל דו”ח וכל פיסת מידע המושגים על ידי מר”צ, חלקם גם באופנים אשר החוק אינו בצידם, מפורסם מיד באותיות קידוש לבנה בעמודים הראשיים של העיתון ובפרט בנושאי ההתנחלויות. מאז עברה מפלגת “קדימה” לאופוזיציה הפכה גם היא ליקירת העיתון.

העיתון גם אינו בוחל בקידום שינאה תהומית ושורשית לכל ענין ציוני ויהודי כאשר משתמש באורח בוטה בציבור המתנחלים על מנת לקדם את תהליך השנאה כנגדם בקרב ציבורי שמאל רדיקלי ובכך להעצים את התעוב- ה”שטירמרי” הזכור לשימצה מתקופות אחרות כנגד יהודים באשר היותם יהודים. העתון מחזיק צוות כותבים גדול אשר כל מיומנותם מסתכמת בכתיבת מאמרי שיטנה כנגד אחים יהודים.

עדים אנו לאחרונה למסע יחצני חסר עכבות של העיתון למען הנשיא האמריקני באראק חוסיין אובמה ותוכניתו לחיסול המאחזים וההתישבות ביהודה ושומרון והחזרת ישראל ל”גבולות אושוויץ”. העיתון מוביל גישה הגורסת כי על ישראל להסכים לכל גחמותיו של האמריקני, הזויות ככל שתהינה, תלושות מהמציאות כפי שהינן, והמשתמע מכך הוא כי על ישראל לבטל את צרכי ביטחונה וקיומה ובלבד ש”נשיא ישראל” באראק חוסיין אובמה (לא אין טעות), תימלא תאוותו בידו ויצא מרוצה. הקו של העיתון מבטל, ביודעין, את הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, למען שלום מפוקפק, על כירעי תרנגולת, בין ארה”ב לאיסלם. העיתון מצדד בגישה האמריקנית כי האחריות על המצב המתוח במזרח התיכון כמו גם מצבם העגום של הפליטים הפלסתינים מוטלת על ישראל בלבד. המשתמע מכך, העיתון תומך בהפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה דהיינו, מדינה בעלת רוב ושילטון פלשתינים.

ניסיונו של העיתון לתמרן בין הצורך במספר קוראים גדול אשר אינם נימצאים במחנהו שטוף הא’גנדה הפלשתינית-שמאלנית-קיצונית לבין הנחיות שולחיו הגרמנים מביאים העיתון להתנהלות פטתית, עלובה ומעוררת בוז. העיתון מחזיק מספר עיתונאי מחמד המזוהים עם המחנה הנגדי בנוסך “בין ידידי הטובים נימצאים גם יהודים” המעוררים תחושות קבס בעיני הקורא הנבון-החושב וגורמים להתדרדרותו הציבורית במדרון החלקלק של האין חזרה. באם ניתן היה לאפיין אב-טיפוס של הרע והפסול בעיתונות הישראלית, עיתון הצהוב למרבית עם ישראל, עיתון המפיץ אג’נדה מוטה חדות, בילתי אמינה, חתרנית, שלילנית, הרי עיתון “הארץ” הוא העיתון.

31. יש גבול – התנועה נוסדה בשנת 1982 עם תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה, בחתימת מכתב סרוב של חיילי מילואים להתגייס למלחמה (כ 150 – מהם נישפטו על סרוב הפקודה להתגיס). דובר התנועה היה לב גרינברג, לימים דוקטור לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריוןבבאר שבע.

עם תחילת האינתיפדה הראשונה התנועה עודדה, הטיפה והסיתה כנגד שרות בשטחים כאשר היו חיילי מילואים שנענו לקריאה לסרבנות והשתמטו משרות (כ 180 – מהם נישפטו על סרבנות לשרות). עם תחילתה של אינתיפדת אל-אקצה (האינתיפדה השניה), פירסם האירגון עצומה לסרבנות כנגד השרות בשטחים – סרבנות סלקטיבית – כדי ביזיון וקצף, אותו אירגון יצא בשנת 2005 כנגד הסרבנות של חיילי צה”ללגרוש גוש קטיף וצפון השומרון.

האירגון הטיף וקידם הגשת תביעות פליליות בבריטניה כנגד הרמטכ”לים דן חלוץ ומשה (בוגי) יעלון בתואנת ביצוע”פישעי מלחמה”. בעקבות פעילות זו ניקרא היועץ המשפטי להוציא התנועה מחוץ לחוק. גם בבריטניה פעל ראשהממשלה שם טוני בלייר לשינוי החוק הבריטי עלמנת לצמצם את מסוגלותה של בריטניה לשפוט אזרחי חוץ עלמעשים שלא נעשו על אדמת בריטניה.

מזה מספר שנים שהתנועה מקיימת טקס יום עצמאות אלטרנטיבי במקביל לטקס יום העצמאות הרשמי. בטקס זה מועלים על נס שבויי הפלסתינים וההתנגדות למדינת ישראל. אתרה של תנועת יש גבול הוא מקבץ של עצות לסרבנותולהשתמטות משרות בצה”ל. התנועה ממומנת בין היתר על ידי “מרכז מינרווה” אשר ממומן על ידי ממשלת גרמניה (בהתאם לתחקירו של דוד בדין-עיתונאי, פבר’ 2009 לערוץ 7)

32 . מרכז מינרווה –

קיימים מרכזי מינרווה במרבית האוניברסיטאות במדינת ישראל העוסקים בעיקר בנושאי מגדר, מקום האישה בקרב ובמלחמה, זכויות אדם, זכויות הילד וכדומה. מרכזו של האירגון הוא בקליפורניה שבארצות הברית שם נוסד בשנת 1983 כמוסד אשר הציב לעצמו כמטרה את התמיכה בכישרונות אקדמים, עיתונאים, יוצרי סרטים, מנהל ציבורי בנוסף כאמור בלימודי מגדר אודות מקומה של האשה במצבי מלחמה. באתרו הרשמי של מרכז מינרווה האמריקני מצהירים מנהליו כי המרכז אינו קשור בכל פעילות שהיא בכל שטח שהוא פוליטית מדינית או אחרת, למרות שיספק אינפורמציה לכל דורש.כיצד הצהרה זו מתישבת עם עדות מוצקה המורה כי מרכז מינווה בישראל הוא מתומכיו המוניטרים המרכזים של אירגון “יש גבול” המסית בריש גלי להשתמטות משרות בצה”ל, למנהלי המרכז ולקורא הנבון פיתרונים. נוסיף גם כי ממשלת גרמניה הינה תורמת ניכבדה למרכז מינרווה בישראל כפי שעושה כן בעבור אירגונים חוץ פרלמנטרים אחרים המככבים בספר זה.( עדותו של העיתונאי דוד בדין, פבר’ 2009 לערוץ 7).

בחודש פברואר 2009 יצאו חברי סגל אקדמי מ”מרכז מינרווה לזכויות אדם” באוניברסיטת תל אביב נגד מינויה של אל”מ פנינה שרביט-ברוך, ראש החלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית הראשית, למשרת מרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת תל-אביב. טענתם היתה כי היא זו שהיכשירה משפטית את תקפות מבצע “עופרת יצוקה” ברתועת עזה. מעולם לא נירשמה התנגדות או דבר ביקורת של אי מי מחברי הסגל האקדמי של מרכז מינרווה בתל-אביב כנגד שמונה שנות ריקוט והפצצות של אזרחים בנגב המערבי על ידי אותם עזתים. מובן כי שלטונות האוניברסיטה ברשו את ההתנגדות למינוי שרביט-ברוך באצבע צרדה. שתי הדוגמאות לעיל מראות שוב, כהתנהלות העוברת כחוט השני דרך כל התנהלות העמותות הניזכרות כאן ואלו שאינן, כי כדבר שבשגרה, המטרות המוצהרות אינן אמת ונועדו להטעית התמימים בלבד.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *