על היסטוריה והיסטריה

מדוע הוציאו מהחוק את חומר הגלם הכי שימושי בהיסטוריה האנושית?

עלה הקנאביס

מוטי ארגמן כתב לפני כמה שנים ספר בשם “כאנאביס, מריחואנה וחשיש“, אבל אף הוצאה לאור לא הסכימה להדפיס את הספר שלו. מסיבה זו הוא החליט ב-2004 להעלות את הספר אל האינטרנט, ומאז הוא דואג גם לעדכן אותו באופן שוטף. מאז גם יצא הספר מדי פעם במהדורה מודפסת אבל בד”כ קשה מאוד להשיג אותו. הספר כתוב ברמה של מחקר אקדמאי, והוא מומלץ בחום לכל קוראינו. זהו המסמך הטוב והמקיף ביותר שקיים בעברית בנושא, והוא מכסה את הנושא מכל הזוויות האפשריות: סביבה, חברה, כלכלה, בריאות, פוליטיקה, היסטוריה, כימייה, משפט ועוד. מכיוון שאי אפשר לדעתנו להציג את הנושא הענק הזה בצורה טובה יותר מכפי שהוא מוצג בספר, החלטנו פשוט לשלוף את הקטעים החשובים והרלוונטיים ביותר מתוך שני הפרקים הראשונים, ולהפציר בקוראינו לקרוא את הספר במלואו. שני פרקים אלו הם הרלוונטיים ביותר לאתר שלנו מכיוון שהם עוסקים, בפירוט ועומק רב, בקנוניה הענקית שעומדת מאחורי הדמוניזצייה של הצמח הזה. וזהו לא סתם צמח, אלא צמח שיכול, פשוטו כמשמעו, להציל את העולם.

מתוך הפרק הראשון, “כאנאביס, THC, מריחואנה וחשיש – מה זה בכלל?“:

עשרות שנים של השתקה מכוונת ושל סתימת פיות מרדניים הביאו למצב עגום שבו לרוב האנשים אין שום מושג בנוגע לפוטנציאל האדיר הגלום בכאנאביס ובשימוש בו. רוב האנושות אכן משוכנעת כיום שלצמח ולתוצריו העיקריים, המריחואנה והחשיש, יש השפעות הרות אסון על האדם ועל החברה, והיא מבססת על קביעות אלו את עמדתה המעוותת וההיסטרית.

כאשר ראיית העובדות הופכת להבנתן, נהוג לכנות זאת “תגלית”. האי-חזרה לחומר הגלם הביולוגי החשוב ביותר מאז תקופת האבן אינה יכולה להישען עוד על התואנה “סם מסוכן”.

[…]

לשאלה מדוע לא חוזרת האנושות להשתמש בכאנאביס כדי לעצור את התחממותו הבלתי מבוקרת של כדור הארץ, השיב בזמנו, 1989, סטיב ראולינגס (Steve Rawlings), מנכ”ל משרד החקלאות האמריקאי (USDA) אשר ניהל באותם ימים פרויקט של המכון לחקר העולם לבדיקת האפשרויות לעצירת ההידרדרות שגורם אפקט החממה, במילים: “הכאנאביס הוא רעיון כביר, אבל איש לא יניח ליישם אותו כל עוד המריחואנה אינה חוקית. עצם העלאת הרעיון על-ידי עלולה להביא לפיטורי“.

כאשר הוחלף הממשל הועבר ראולינגס מתפקידו. את מקומו תפס ד”ר גארי אוואנס (Gary Evans) ממשרד החקלאות והמדע (USDAS), מאנשי שלומו של הנשיא ג’ורג’ בוש האב. על אותה שאלה השיב ד”ר אוואנס: “אין לי עניין להגיב על ההקנטות של מעשני המריחואנה. אילו היה עתיד העולם חשוב להם באמת, הם היו טורחים לפתח זן כאנאביס נטול השפעות מסממות, שאותו אפשר היה לשתול בכל מקום”.

אגב, אותו “זן כאנאביס נטול השפעות מסממות” כבר פותח בגרמניה עוד בתחילת שנות התשעים. למרות זאת לא ידוע על שום התקדמות מהותית במדיניות הרשמית של המנכ”ל הנכבד, של עמיתיו מהרובד האקדמי ושל רוב המוסדות המתכבדים בראשותם של אישים אלו ושכמותם.

בלחץ ההסכמים הבין-לאומיים המעוגנים בחוקת האו”ם, נשכחה חשיבותו העצומה של הכאנאביס כחומר גלם, והוא איננו מוזכר ככזה באף דיון התר אחר פתרונות למשבר האקולוגי הקיים בעולם. מבחינת הדרגים הפוליטיים והאדם הפשוט, היה ונשאר הכאנאביס סם מסוכן. הללו טרם השכילו להבין, שהאלף השלישי למניין השנים יהיה עידן החזרה לטבע, או שכלל לא יהיה עידן נוסף לאנושות.

צרכנים הנדרשים לבחור בסופרמרקטים בין שקיות אריזה מנייר ובין שקיות מפלסטיק תורמים להתחזקותה של אחיזת העיניים הפוליטית, שכן זו טרֵפה (נייר מעצי יער כרותים) וזו נבלה (פלסטיק מכימיקלים ומדלקים מאובנים). הברֵרה האקולוגית האמיתית, זו הניתנת למִחזור ביולוגי, שקית הכאנאביס החזקה והעמידה יותר, אינה מובאת כלל לידיעת הצרכנים.

תאית הכאנאביס היא פולימר טבעי המתפרק מעצמו בתהליכים ביולוגיים. לעומת זאת מוצרים פלסטיים, המיוצרים על בסיס חומרי גלם מאובנים, הם פולימרים סינתטיים שאינם משתלבים במחזוריות החיים של הטבע, אינם “מתכלים” עם הזמן, ומצטברים להררי אשפה שאין לה הופכין. בכרך מערבי בסדר גודל של ברלין רבתי למשל, משליכים התושבים מדי שנה כמעט 500 מיליון טונות של אשפה העשויה מחומרים שאינם ברי-מיחזור, כמו עור או גומי. אשפה זו, היכן שלא תאוחסן, מאיימת בנוכחותה על חיוניות החיים בסביבתה.

בשתים-עשרה אוניברסיטאות ידועות בגרמניה נערכות כבר שנים אחדות תצפיות אינטנסיביות בצמח. התועלת שהאנושות עתידה להפיק ממנו במישורים האקולוגי והכלכלי נבדקת לעומק ונבחנת לעומת אפשרויות היישום המעשיות.

[…]

המאבקים בזכות הכאנאביס ותוצריו

הדרך להכללתה של המריחואנה ברשימת החומרים הבלתי חוקיים לא נסללה על מצע הנזק שהיא גורמת כביכול לפרט ולחברה, או משום שאיננה עומדת בקני מידה מדעיים ורפואיים שהציבה החברה לעצמה, אלא בשל הלחצים הכלכליים והפוליטיים של תעשיות הכימיקלים והתרופות, של תשלובות הטבק והאלכוהול ושל ראשי התקשורת והכלכלה. המלחמה בכאנאביס, יותר משהיא מייצגת את המאבק כנגד השימוש לרעה בסמים, היא מלחמתה של מערכת חברתית וכלכלית מסועפת, המורכבת מגורמים המסכנים את עליונותה. על שטח ההפקר שולטים כיום ללא עוררין ארגוני הפשע המאורגן, אשר השכילו להפוך את הביקוש העצום לצמח לענף הכלכלה הרווחי ביותר בעולם. כל הגורמים הללו עשו, ועדיין עושים, כל שביכולתם כדי לשמור על המצב התחוקתי הקיים, ואינם ממהרים לכרות את הענף שעליו הם יושבים.

בשנת 1981 יצאה לאור בארצות-הברית חוברת צנועה בת 124 עמודים, אותה כתב “פליט הסיקסטיז” אד רוזנטל (Ed Rosenthal). שמה: Why Marijuana Should be Legalised (מדוע צריכה המריחואנה להיות חוקית). במונוגראף ארוך ומנומק הִבהיר המחבר את היתרונות שעשוי העולם להפיק מהתרתו המחודשת של השימוש בצמח הכאנאביס בשישה תחומים: פשע, כלכלה, חברה, חוקה, בריאות וביטחון לאומי. החוברת לא זכתה לתשומת הלב המקווה מקהל הקוראים והמבקרים, אבל היא סללה את הנתיב למה שעתיד היה להירשם ארבע שנים אחר כך כציון דרך חשוב במאבק הממושך לרה-לגיטימציה של הכאנאביס.

על-פי תפישתו של רוזנטל תביא התרת השימוש בכאנאביס לצמצום ניכר בתקציבים ובמשאבים הכלכליים והאנושיים המוקצים כיום למלחמה במריחואנה ובחשיש, ותאפשר להפנות את אלו ללחימה בפשיעה האמיתית. כל מערכי הפשע המאורגן, לרבות המסחר בסמים והפצתם, ייעלמו לחלוטין, כפי שקרה בארצות-הברית לאחר התרת האלכוהול, בשנת 1933. החומר יימכר במחיר ריאלי, שייקבע על-פי חוקי ההיצע והביקוש, והפעילות המסחרית שתתקיים בחומר זה תאפשר לשלטונות לגבות מסים על מכירתו. בריאות הציבור ואיכות חייו ישופרו ללא הכר – צעד שישפיע לחיוב על דמותה הרגועה והשפויה של החברה המודרנית ועל תדמיתה הפלורליסטית.

ב- 1985 נסדקו חומות. בארצות-הברית הופיע ספר, שעתיד היה לזעזע את דעת הקהל ולחולל מהפכה בתפישות שהיו מקובלות עד אז בכל הנוגע לצמח הכאנאביס ולמוצרים המופקים ממנו. שם הספר: Hemp & The Marijuana Conspiracy – The Emperor Wears No Clothes (קנוניית ההמפ והמריחואנה – המלך הוא עירום). שם המחבר: ג’ק הרר (Jack Herer).

בספר נעשה בפעם הראשונה נסיון רציני ומעמיק לבחון את מיתוס הכאנאביס בעיניים אחרות, שקולות, מפוכחות ומשוחררות מכל דעה קדומה. בעבודת מחקר מרשימה, שנמשכה שתים-עשרה שנים והסתמכה על עובדות מדעיות, חברתיות, כלכליות והיסטוריות, חשף הרר את מה שנראה כיום כאחד השקרים החברתיים המפלצתיים ביותר של המאה: האופן שבו הומרצה דעת הקהל האמריקאי בשנות השלושים של המאה העשרים לרדוף בקנאות את העתיק והמבורך שבצמחי התרבות האנושית ולבער אותו מתוכה, וזאת באמצעות שטיפת מוח מסיבית, מסעות הפחדה והשמצה אגרסיביים, לחצים אנוכיים של תאגידים תאבי בצע, וניצול כוחני של פוליטיקאים מושחתים.

הרר ניצל את בימת הספר כדי לפנות בפנייה נרגשת אל העולם הנאור. הוא המליץ על בדיקה מחודשת ועניינית של ההיבטים שנידונו בספרו. לאור חוות הדעת המקצועיות שהובאו במחקרו הוא קרא להכיר בסגולותיו הייחודיות של הכאנאביס ולהתיר באופן מוחלט את גידולו  ואת השימוש בו.

הספר הוקדש ל”אלו שנשפטו לתקופות מאסר על שלחמו למען צמח, משום שהאזינו למצפונם והיו משוכנעים שהאנושות צריכה ללמוד את האמת, להכירה ולשאת אותה, ולהשליך ממנה והלאה את השקרים, את השנאה, את צרות המוח, את רוח האינקוויזיציה ואת הגזענות, כדי שהדורות הבאים יוכלו לחיות בשלווה ובשלום על פני האדמה עם כל הצמחים והמרכיבים שהעניק להם הטבע”.

ג’ק הרר נחשב כיום לבר-סמכא בעל שם עולמי ולכוהן הגדול של התנועה להחזרת עטרת הכאנאביס ליושנה. פעילותו הציבורית הענפה מתנהלת במסגרת תנועת HEMP) Help End Marijuana Prohibition), אותה הקים עם חבריו למאבק עוד בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, ושבראשותה הוא מכהן.

הרר מוכן להתערב עם כל המטילים ספק בקביעותיו. במסגרת התנועה הוא מציע פרס של עשרת-אלפים דולר לכל מי שיפריך את התזות המוזכרות בסיפרו, ויוכיח כי קיים על פני האדמה חומר גלם מתחדש אחר, שתבואתו ושימושיו רבים מזה של צמח הכאנאביס, ושהאפשרויות שהוא מציע להצלתו של כדור הארץ מעשיות יותר. חוקי ההתערבות נקבעו מן הסתם לפני שנים רבות, אך טרם קמו להם מתמודדים.

המלך הוא עירום

מתוך הפרק השני, “שיעורים בהיסטוריה ובהיסטריה“:

הכאנאביס היה ידוע לאדם כ-8000 עד 10,000 שנה לפני הספירה הנוצרית, וארכיאולוגים רואים בו את צמח הבר הראשון שתִירבת המין האנושי. בהסתמך על ממצאי קברים, על שרידי לבוש ועל פריטי אמנות, קובעים החוקרים בוודאות, שתחילת השימוש בכאנאביס על-ידי האנושות מקבילה לתקופת היוולדותה של הקדרות והתרחשה בו-זמנית בשני מתחמים אסיאתיים שונים: באזור שבין הפרת לחידקל, בשטח שבו משתרעת כיום עיראק; ולאורך העמק המזרחי המשתרע בגדות ההואנג-הא (הנהר הצהוב) שבצפון סין.

צמח הכאנאביס ושימושיו השונים מתוארים בהרחבה בפפירוסים מצריים עתיקים, בלוחות חרס חרוטים (בכתב היתדות) מארצות מסופוטמיה ובכתבים סיניים, שזמנם נקבע עד לאמצע האלף הראשון לפני הספירה. הכתבים הסיניים מרבים להלל את הטא-מא (“הגדול שבצמחי הסיבים”) בשל תכונות המרפא שלו (“המשחרר מכוחות הרשע”), והם מכנים את הממלכה הסינית בשם החיבה “ארץ הכאנאביס ושיחי התות“. ממצאים ארכאולוגיים מהתיישבויות חקלאיות עתיקות מעידים על שימוש בכאנאביס כבחומר גלם לביגוד עממי, לצד בדי המשי המפוארים, אשר מהם נתפרו המחלצות היקרות יותר. לוחמים העדיפו את קשתות הכאנאביס הקשיחות והעמידות על פני קשתות הבאמבוס.

[…]

לכל אורך ההיסטוריה לא ידוע על שום צמח אחר שנמצאו לו שימושים כה רבים ומגוונים. עדויות על היותו סיב הטווייה הראשון בהיסטוריה מגיעות עד לשנת 7000 לפני הספירה הנוצרית. 4500 שנה קודם להולדת ישו כבר יצרו ממנו הסינים רשתות דיג. בכתבים מדעיים מתחומי ההיסטוריה, הארכאולוגיה, האנתרופולוגיה והבלשנות מופיעים נתונים, המאשרים את היותו הגידול השכיח ביותר החל מהאלף הראשון לפני הספירה ועד למחצית השנייה של המאה הקודמת. בארכיוני ממשלות העולם מצויים בשפע דו”חות, הנוגעים לחשיבותו הכלכלית, לאלפי המוצרים והחברות המסחריות שהתבססו עליו ולערכו התזונתי הגבוה לאדם ולבהמה.

[…]

כמאה שנה לפני הולדת ישו תיאר בהרחבה הסופר הרומי לוציליוס, את משמעותו של צמח הסיבים כאנאביס לתרבויות חברת הימים ההם, והרבה להפליג בשבחו.

באותה תקופה בערך החלו יורדי הים הפיניקים לצייד את ספינותיהם במפרשים, ברשתות, בדגלים ובחומרי איטום מסיבי כאנאביס. על-פי ייעודה של הספינה – ספינת מסחר או ספינת מלחמה – נעשה שימוש ב- 50 עד 100 טונות כאנאביס לספינה. הוויקינגים, אשר נהגו לקבור את מלכיהם בקברי ספינות, עטפו את גופות המלכים בתכריכים מבד כאנאביס וצירפו למנחת הקבר זרעי כאנאביס.

[…]

בימי הביניים ציווה שליט אנגליה, הנרי השמיני, על חקלאי המדינה לגדל כאנאביס כדי להבטיח את האספקה השוטפת של חומרי הגלם למטוויות מפרשי הספינות וליצרני ההלבשה.

עם סיומה של תקופת הרנסאנס, במהלך המאה השבע-עשרה, החל המסחר בכאנאביס לפרוח, ועמו גם כיווני מחשבה ותרבות חדשים. כחומר גלם לייצור סיבים, שמנים ומוצרי מזון, רכש לעצמו הכאנאביס במהירות מידת חשיבות המשתווה לזו שממנה נהנו ענפי החקלאות הראשיים, הבוקרות וייצור כלי העבודה ברבות ממדינות אירופה.

[…]

קרוב לוודאי שההיסטוריה של המאה העשרים הייתה נקראת כיום אחרת, אילולא חברו להם בשנות השלושים המאוחרות גורמים רבי-השפעה בממשל, בתעשיות הפטרוכימיות, בבנקים ובעיתונות וארגנו בארצות-הברית את מסע ההכפשה העקבי לצמח הכאנאביס. במהלך החדרת השם “מריחואנה” לתודעת הציבור, שם בעל קונוטציות גזעניות (אנטי-לטינו-אמריקאיות) מובהקות, נרקמה לה מזימה חתרנית, רוויית ניחוחות אנטי-דמוקרטיים, שמטרתה בצע כסף וביצור עמדות כוח. את הסיבות האמיתיות לפעילותם השערורייתית עטפו בעלי האינטרסים באיצטלה של דאגה כנה לעתידן של החברה ושל האנושות.

שטיפת המוח המאורגנת השיגה כידוע את מטרתה. בספטמבר 1937 הוצאה המריחואנה אל מחוץ לחוק בארצות-הברית על אפם ועל חמתם של התאחדויות הרופאים, של החקלאים ושל תעשייני הכאנאביס. זמן קצר אחר כך עלה בידי ארצות-הברית להניע את ארגון האומות המאוחדות (UN) לאמץ את מדיניותה ולכלול את איסורו של צמח הכאנאביס באמנוֹת בין-לאומיות ובהסכמים מדיניים.

[…]

ימיה האחרונים של חקלאות הכאנאביס

המהפכה התעשייתית שעברה על מדינות המערב במאה התשע-עשרה, פסחה על הצמח שעד אז היווה את אחד הגידולים החקלאיים העיקריים ששימש את תעשיית חומרי הגלם: הכאנאביס. מכיוון שלא הומצאו אז מכונות המסוגלות לקצור את הצמח ולעבדו בתהליך אוטומטי מלא, הפך העיסוק בו למסורבל, לאטי ולמייגע. המגבלות הטכניות תורגמו במהירות לתנאי השוק ולשפת הייצור ההמוני. מגוון שימושיו המסחריים של הצמח הצטמצם בהדרגה. רוב החברות, אשר עסקו עד אז בייצור מוצרי כאנאביס, העדיפו לצמצם את מעורבותן בתחום זה ולהפנות את השקעותיהן לכיוונים מושכים יותר. מפעלים לייצור נייר משבבי עץ ואריגים מכותנה החלו לצבור תאוצה. פלח השוק של הכאנאביס הלך והצטמצם.

ב- 1916 התנבא משרד החקלאות האמריקאי בבטאונו (גיליון מספר 404): “לא יעברו ימים רבים, והכאנאביס יתפוס שוב את מקומו הטבעי המכובד כענף החקלאות התעשייתית הגדול ביותר באמריקה, כאשר יוסרו המכשולים ויפותחו המכונות לקצירת הכאנאביס ולקילופו.

אלא שהזמן הלך והתארך, ומכונות עדיין לא נבנו. ב- 1930 כבר נרשם בארצות-הברית שיא שלילי בכמות מטעי הכאנאביס: רק עוד 4,050 דונם. אילו היה אז בנמצא הידע הטכני שאיחר את זמנו, היה הכאנאביס הופך ללא ספק לגידול החקלאי הראשון בחשיבותו בכל חלקי העולם.

כאשר פותחו לבסוף המכונות המתאימות, בשנת 1936, כבר עשתה התעשייה כברת דרך ניכרת ושרויה היתה בתנופה התפתחותית מתמדת. פטנטים חדשים לייצור מוצרים חלופיים לכאנאביס נרשמו באלפיהם ואומצו במהירות על-ידי התעשיות הכימיות. החזרה לשימוש המוני בחומר הגלם, כאנאביס, נראתה לפתע מיושנת ולא מתאימה לרוח התקופה, אך בכל זאת נשתלו בארצות-הברית ב- 1937 מטעי כאנאביס רבים, 56,700 דונם ליתר דיוק, על-ידי איכרים בעלי חזון. משרד החקלאות צפה הכפלה שנתית קבועה בכמות היבול בעשורים הבאים.

לזכותו של הכאנאביס עדיין נזקפה עובדת היותו זול וזמין הרבה יותר מחומרי הגלם המתחרים, עובדה שהדליקה נורות אדומות אצל מפתחי התרופות והכימיקלים, אצל יצרני הנייר, הטכסטיל, האלכוהול והטבק, אצל כורתי העצים ובקרב תשלובות להפקת נפט. הללו השקיעו עד אז הון עתק במחקר ובפיתוח חומרים חדשים, בבניית מערכי ייצור מתקדמים, בתשתיות שיווק והפצה מודרניות ובהכנות לכיבושה של האנושות באמצעות יישום יעיל של התורה הקפיטליסטית. החזרה אל הכאנאביס הייתה עלולה לגרום להם ולכלכלה המערבית כולה הפסדים של מיליארדי דולרים ואף להביא לגל של פיטורים ופשיטות רגל.

המערכה להוצאת הכאנאביס אל מחוץ לחוק

הסמל של תשלובת דופונט

את המערכה נגד הכאנאביס פתחה ענקית התעשיות הכימיות ובעלת המניות העיקרית של חברת ג’נראל-מוטורסתשלובת דופונט, מחשובי הספקיות בעולם לתעשיית נייר העץ ויצרנית מאות חומרים פלסטיים על בסיס פטרוכימי. בדו”ח השנתי, שהציגה מועצת המנהלים של התשלובת האמריקאית בשנת 1937 לפני בעלי המניות, הודגשו שני פטנטים רבי-ערך שרשמה החברה לזכותה: פטנט לייצור פלסטיק מפחם ומשאריות של תזקיקי נפט, ופטנט נוסף לייצור נייר משבבי עץ ומגופרה (SO4). בדו”ח נאמר שניצול יעיל של המצאות אלו עשוי להניב יותר משמונים אחוזים מרווחי החברה בחמישים השנים הבאות, בתנאי שמוצרים דומים מכאנאביס לא יהוו גורם מתחרה חזק בשוק. בהמשך הודגשה הדחיפות להמשיך להשקיע במוצרי הנפט הסינתטיים החדשים, ש”טרם זכו להכרה הנרחבת שלה הם ראויים”, והושם דגש בצורך ב”שינויים מרחיקי לכת במדיניות המיסוי הממשלתית. שינויים אלה יהוו מכשיר להנחלת ההכרה החברתית בתפישות תעשייתיות חדשות ולא שגרתיות”.

תשלובת דופונט ביססה את מעמדה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת כיצרנית החשובה ביותר של ציוד כימי צבאי. קיים דמיון רב בין תהליכי הייצור של תאית חנקנית, המיועדת לחומרי נפץ, ובין ייצור סיבים פלסטיים מתאית חנקנית. הסיב הכימי הראשון, Reyon, הוא לא אחר מאשר כותנת ירי מיוצבת על בסיס חנקן, חומר הנפץ הבסיסי במאה התשע-עשרה.

בתחום חומרי הנפץ הייתה דופונט החברה המונופוליסטית בארצות-הברית. החל מסוף המאה התשע-עשרה היא בלעה את מתחרותיה הקטנות יותר בזו אחר זו, וב- 1902 כבר שלטה בשני שלישים מהייצור התעשייתי בצפון אמריקה. לייצור אצבעות הנפץ דינמיט וטי-אן-טי, רכשה התשלובת מדי שנה אלפי טונות של… נעורת כאנאביס. במלחמת העולם הראשונה סיפקה התשלובת ארבעים אחוזים מהתחמושת שצרכו בעלות הברית.

בתחילת המאה הנוכחית היוו צלולואיד, אצטאט וריון את החומרים הפלסטיים הפשוטים של התקופה. פיתחו אותם כימאים ומומחי תאית של דופונט, אשר מיומנותם בכאנאביס, חומר הגלם החשוב ביותר בתעשייה חדשה זו, היתה מוגבלת.

בשנים 1936-1926 פיתח הכימאי וואלאס כארוטרס (Wallace Carothers), מאוניברסיטת הארווארד את סיבי הניילון הפוליאמידיים על בסיס ידע גרמני. כארוטרס ביצע עבודת מחקר מקיפה, שנושאה היה סיבי תאית טבעיים. בתהליך כימי מורכב שביצע במעבדה הוא הצליח לייצר סיבים ארוכים על בסיס זפת-פחמים-אבנית ונפט. סיבים אלו היו חיקוי מושלם לסיבים המקבילים שבטבע. בעלת הזיכיון לייצור, תשלובת דופונט, הכתירה את הסיב בתואר “סיב הפלאים”. הכנסותיה ממכירת הסיבים הללו הרקיעו שחקים. בד-בבד פעלה החברה באופן נמרץ להרחקת המתחרה העיקרי, סיב הכאנאביס, מן המירוץ.

לייצורו של סיב הניילון נדרשו מפעלים גדולים, מכונות זוללות אנרגיה, ארובות עשנות, מערכות קירור רעשניות וכימיקלים רעילים. לייצורו של הסיב המתחרה, שחומר הגלם שלו היה מצוי בשפע, לא נדרש אף לא אחד מכל אלה (אגב, את השם ניילון טבע בזמנו סוכן-מכירות של החברה תוך כדי שירבוט קווים על נייר המכתבים של הקונצרן במהלך ישיבה משעממת. כשנשאל אם יש לו רעיון לשם מקורי עבור החומר החדש, פשוט “שלף” מהנייר שלפניו את האותיות הראשונות של סניפי החברה הראשיים, ששכנו אז בניו-יורק ובלונדון).

פלסטיקים ישמשו בעתיד לייצור שורה ארוכה של מוצרים, שבעבר יוצרו רק מחומרים טבעיים“, התמוגג לאמונט דו-פונט (Lammont DuPont) בריאיון שהעניק ביוני 1939. “הכימאים פיתחו מוצרים סינתטיים, המשלימים מוצרים טבעיים או אפילו מחליפים אותם לחלוטין, ובכך הם תורמים לשמירה על משאבינו הטבעיים“.

מחלקת המחקר והפיתוח של התשלובת רשמה לזכותה עד כה עשרות אלפי פטנטים בתחום הנדסת החומרים. רבים מהם, כמו למשל חומצה פרפלואורואוקטנית (C-8, שאינה אלא ציפוי הסירים והמחבתות טפלון) או דיכלורואידפלואורומתאן (R12, המוכר יותר כגז-המזגנים פריאון), חשודים כמסרטנים או ממכרים פיזית. האחרון אף כלול למרבה האירוניה ברשימת הסמים המסוכנים של הרשויות השונות למאבק בנגע הסמים. דופונט גם מעורבת דרך קבע בשערוריות משפטיות שעניינן איכות הסביבה, הרעלת האנושות ובריאות ציבור הצרכנים. כך למשל  הגיעה החברה בשנת 2005 להסדר על תשלום פיצויים בשיעור של 16,5 מיליון דולר ל-  Environmental Protection Agency  לאחר שהוברר שהעלימה מידע על נזקים שנגרמים לשליית עוברים שאימותיהם השתמשו במחבתות מצופי טפלון.

באספה השנתית של בעלי המניות נכח גם איל הנפט אנדריו מאלון (Andrew Mellon), אדם עתיר נכסים ובעל השליטה בבנק השישי בגודלו בארצות-הברית באותן השנים, מאלון בנק (Mellon Bank) שמרכזו בעיר פיטסבורג. בנק זה היה ועודנו אחד משני הבנקים היחידים בהם מנהלת חברת דופונט את ענייניה הכספיים, וזאת מאז שנת 1928. אגב, במשך כל ההיסטוריה בת 200 השנים של תשלובת דופונט נטלה החברה רק פעמיים הלוואות כספיות מהבנקים. הפעם השנייה הייתה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר נדרשו לה עתודות כספיות לרכישת השליטה בג’נראל-מוטורס. ההלוואה אושרה בהתערבותו של מאלון ובערבותו האישית. בתמורה לכך זכה הבנק הנושא את שמו לצרף את התשלובת לרשימת לקוחותיו.

אילי התעשייה וההון השכילו להבין, שמכונות לקצירת הכאנאביס, לאילומו, לקילופו ולעיבוד מרכיביו לנייר ולחומרים פלסטיים חייבות להיעלם מהשטח, וטוב יותר – הכאנאביס עצמו.

בעצה אחת עם הנהלת מאלון בנק, הבנק של התשלובת, הוחלט ב-דופונט להקדים תרופה למכה. אנדריו מאלון, אשר נוסף על היותו אחד מבעלי המניות העיקריים של הבנק החזיק גם בחבילת מניות נכבדה של התשלובת ושימש באותם הימים כמזכיר משרד האוצר האמריקאי, החליט לנצל את השפעתו ואת מעמדו הפוליטי כדי להבטיח את עתידה הכלכלי של תשלובת דופונט. כבר בשנת 1931 דאג מאלון למנות את בעלה לעתיד של אחייניתו, בעל בריתו, הארי ג’. אנסלינגר (Harry J. Anslinger), למנכ”ל המשרד לענייני סמים מסוכנים ותכשירים נרקוטיים, שהוקם רק שנה אחת קודם לכן. עתה ניתנה לאנסלינגר ההזדמנות להשיב טובה למיטיבו.

המשרד, שכונה בקיצור FBNDD  או Federal Bureau of Narcotics and Dangerous Drugs – FBN, נולד למעשה מתהליך הארגון-מחדש שנערך ברשויות הממשלתיות למלחמה בסמים. את התהליך יזם ראש ה- FBI האימתני, אויב הקומוניסטים המושבע אדגר ג’. הובר (Edgar J. Hoover). (אגב, ב- 8 באפריל 1968 שוב נערכו במשרד שינויים ארגוניים, שבמהלכם הועברו באופן סופי כל האגפים לסמכותו המוחלטת של משרד המשפטים, לאחר שקודם לכן היו נתונים אגפים מסוימים למרותם של משרדי הבריאות והאוצר).

אנסלינגר היה בראשית הקריירה הפוליטית שלו איש משרד החוץ. בהתערבותו של מאלון הועבר למשרד האוצר, ושם שימש כסגן מנהל המשרד לפיקוח על חוקי היובש, עד שמונה לתפקיד שהפך אותו לדמות היסטורית מתועבת. הוא חימם את כיסאו במשך 31 שנים הודות לדודה של אשתו, אנדריו מאלון, שלו היה חייב את  קידומו. רק בשנת 1962 אולץ על-ידי הנשיא ג’ון קנדי להתפטר מתפקידו, לאחר שנתגלה כי ניסה לסחוט את אוניברסיטת אינדיאנה, מעבידתו של פרופסור אלפרד לינדסמית’ (Alfred Lindsmith). אנסלינגר נקט סחיטה זו בעקבות סדרת מאמרים שפרסם לינדסמית’ בשנת 1961 בוושינגטון פוסט תחת הכותרת “The Addict and the Law” (“המכור והחוק”). את המאמרים ואת מוציאם לאור דרש אנסלינגר לצנזר ולהגביל. כבר בשנת 1934 הצליח אנסלינגר לעורר את חמתו של הסנטור ג’וזף גאפיי מפנסילבניה בהתבטאויותיו הגזעניות ובשפה השחצנית שנקט במכתבים שנשאו את חותמן הרשמי של הרשויות למלחמה בסמים. ערב פיטוריו של המנכ”ל השנוא היו נתונים למרותו 297 סוכני חרש, 19 מהם במדינות חוץ.

על הצדדים התקשורתיים והתעמולתיים הופקד איל העיתונות הצהובה, וויליאם רנדולף הארסט (William Randolph Hearst), אשר ראה בפוטנציאל הסנסציוני של הנושא הזדמנות פז לחיזוק מעמדה של רשת העיתונות הארצית שלו ולהגדלת תפוצתה. הארסט, שדמותו שימשה כהשראה לסרט “האזרח קיין” (בכיכובו של אורסון וולס), שמח לפרסם סקופים בלעדיים, כותרות ענק רעשניות ופרשנויות נרחבות על הסכנה הטמונה בעישון המריחואנה. “רעל השיגעון“, “רוצחת הנעורים“, “אימת פרנקנשטיין” ו”סם המוות” היו רק אחדים מהביטויים שפורסמו בעיתוניו. לפתע פתאום כבר לא נכתב דבר על התועלת שבצמח הכאנאביס, אלא רק התקפות פרועות על הנזקים שגורם סם המוות מריחואנה. התקפות אלו פורסמו על אף העובדה שהזן (הזכרי או החד-ביתי) שסיביו משמשים בתעשייה, מכיל למעשה כמות אפסית בלבד של מרכיבים מסממים בהשוואה לצמחים (חוקיים) אחרים, כמו התפוח הקוצני דאטורה או אגוז המוסקאט.

עם מניעיו של הארסט נמנו גם אינטרסים כלכליים אחרים. בבעלות משפחתו עתירת הנכסים היו שטחי יערות רבים, שסיפקו עצים לתעשיית הנייר. החזרה לניירות כאנאביס היתה עלולה לפגוע קשות ברווחיותו של הענף. החלטתו להצטרף למערכה לובתה באמצעות גאוותו הדרומית הפגועה, שכן במהלך המלחמה הספרדית-אמריקאית, בשנת 1898, החרימו חייליו של פאנשו-וילה יותר מ- 20 אלף דונם שטחי יערות מכסיקניים שהיו בבעלותה של משפחת הארסט. להנחתו של הארסט, היה המינוח “מריחואנה” יכול לשמש כמכשיר יעיל ביותר במסעות ההסתה הפרועה שממילא ניהל כבר זמן רב כנגד המכסיקנים.

ידיהם של הארסט ושל אנסלינגר רחצו זו את זו: הדיווחים בעיתוניו של הארסט על הפשעים המחרידים שמבצעים מעשני מריחואנה העלו במהירות רבה את קרנו של אנסלינגר, אשר צוטט בתקשורת דרך קבע בתור “האיש שיציל את אמריקה מסם המוות”. יוקרתו פרחה ככל שהירבה משרדו לפטם את דעת הקהל בהודעות כוזבות על נזקי המריחואנה. אנסלינגר הפך את האגף המשני שבראשו עמד, אגף דל תקציבים וחסר חשיבות, למוקד כוח עתיר משאבים. פוליטיקאים ואילי הון רבים נלחמו לפתע על הזכות להתחכך בו ולהזרים כספים למימון המשך מאבקיו.

אפליה וגזענות בשרות הלוחמים במריחואנה

המריחואנה כמוטיב ביצירות ספרדיות איננה תופעה נדירה. יוצרים ואמנים לא מעטים, ובראשם מהחשובים שבציירי המאה, פאבלו פיקאסו, סאלבדור דאלי, חואן מירו ואחרים, כללו אותה בגלוי או במוסווה בעבודותיהם. בשיר הספרדי הנודע לה קוקאראצ’ה (La Cucaracha), מסופר סיפורו של אחד מחיילי פאנשו-וילה, התר אחר ג’וינט המריחואנה שלו כדי לעשן Por Fumar!”)”).

בשנותיה האחרונות של המאה התשע-עשרה הגיעה המריחואנה אל ערי הנמל הדרומיות של ארצות-הברית, כנראה באמצעות סוחרים וימאים מכסיקניים שחזרו מהאיים הקריביים. בניו-אורלינס הפך המסחר בעשב במהירות לחלק בלתי נפרד מנוף עסקי השעשועים של רובע השחורים “סטורייוויל”, שמלחים הרבו לפקוד אותו. רובע זה, מולדתו של הג’אז, היה עמוס לעייפה בבתי זונות, במסבאות מפוקפקות ובמופעים זולים. ברובע זה נולדו רבים מענקי מוסיקת הג’אז, ובראשם החצוצרן והזמר לואי ארמסטרונג (“סאצ’מו”, יליד 4.7.1900, נעצר ב- 1930 בלוס-אנג’לס ובילה עשרה ימים בבית המעצר לאחר שבכליו נמצאה סיגריית מריחואנה. הוא שוחרר רק לאחר שהתחייב לעזוב את העיר ולא לשוב עוד לקליפורניה בשנתיים הבאות).

השריף במקום דיווח ב- 1910 על “לפחות 2000 צרכני מריחואנה קבועים בניו-אורלינס”. הוא פעל בשיתוף פעולה עם עיתוני העיר ובגיבוי הממונים עליו להרחקתו של “הנגע הגורם לכושים להאמין, שהם טובים כמו האדם הלבן לפחות“. איש מהם, וכמותם גם רוב האמריקאים, לא שיער שהמריחואנה אותה צורכים כהי העור, אינה אלא גירסה חלשה בהרבה של תכשיר הכאנאביס אינדיקה, שהיה ידוע לכל ונפוץ מאוד בשימוש, ושל החשיש שנהגו הלבנים לעשן ב”סאלוני העישון” המפוארים שבערים הגדולות.

בורוּת תהומית זו לא הפריעה ללבנים הגזעניים לחבר מאמרים עיתונאיים ארסיים, המדברים בגנות המריחואנה, ולקבוע חוקים דרקוניים נגדה עוד שנים רבות אחר כך. בשל חוקים אלו ודומיהם נעצרו, נשפטו, נאסרו בתאי כלא מצחינים ונסקלו למוות באבנים מכסיקנים ושחורים רבים על לא עוול בכפם. מאות אלפים מהם נאלצו לבלות תקופות של עד עשר שנים במחנות עבודה, כשלרגליהם מחוברות שלשלאות כבדות. מיד לאחר שניו-אורלינס יישמה את החוקים הגזעניים, אשר נודעו בכינוי חוקי ג’ים קרו (“Jim Crow Laws”), אימצו אותם גם ממפיס, קנזאס-סיטי, סנט-לואיס, שיקגו וערים אחרות השוכנות לגדות נהר המיסיסיפי. באופן זה ביקשו אותן ערים למנוע את נהירתם של מוסיקאים שחורים לתחומיהן. חוקים אלו בוטלו רק בשנות החמישים והשישים בעקבות הלחץ החברתי ומאבקם של אנשי מרטין לות’ר קינג ג’וניור (Martin Luther King Jr.).

motiargamancom-can0003-assassin-of-youth.jpg

אחת מנקודות המפתח במערכה להוצאתו של צמח הכאנאביס אל מחוץ לחוק התמקדה בהנעת האינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר החבויים בטבע האנושי: הפחד והרתיעה מפני השונה והלא ידוע. דרכי הפעולה התרכזו בליבוי הגזענות ובהרעלתה השיטתית בעוינות ובהתנכרות כלפי הבלתי מוכר.

לדעותיו הגזעניות של התקשורתן וויליאם רנדולף הארסט ולשנאתו התהומית כלפי הכושים והמכסיקנים “החצופים, העצלנים ומעשני המריחואנה המסוממים” נמצא מקום ביטוי נרחב בדפי עיתוניו. מריחואנה היתה ונשארה חלק מהתרבות ומהמסורת המכסיקניות, עובדה שהשתלבה היטב בתמונת העולם הצרה שלו, כאשר החליט ליטול על עצמו את החלק התקשורתי במערכה לביעור הכאנאביס.

כבר בשנת 1898, כאשר פרצה המלחמה הספרדית-אמריקאית, החלו להתפרסם ההתקפות הארסיות ברשת עיתוני הארסט על כל מה שנחשד כקשור ישירות או בעקיפין לספרדים, למכסיקנים או ללטינו-אמריקאים אחרים. בין השנים 1910 ל- 1920 הירבו העיתונים לדווח, ששחורים האונסים נשים בהירות עור עושים זאת בהשפעת הקוקאין. כעבור עשור וחצי שינה הארסט במעט את התמונה וקבע, שלא הקוקאין גורם לשחורים לאנוס נשים לבנות, כי אם המריחואנה.

גישה נוספת, שהשתרשה בעיתונות הסנסציות של הארסט ובכתבי עת זולים אחרים, הציגה בכותרות זועקות ובמאמרים קיצוניים את הכושים ואת המכסיקנים כחיות רעות, אשר בהשפעת המריחואנה עושים דברים שלא ייעשו: הם מנגנים מוסיקת רפאים אלילית הקרויה “ג’אז” בקצב הגורם לנשים לבנות לנענע את ירכיהן במרץ; הם דורכים על צילו של אדם לבן; מביטים לאדם לבן ישירות בעיניים למשך זמן העולה על שלוש שניות; מביטים פעמיים באישה לבנה; לועגים לאדם לבן; עוברים לחלקם האחורי של קרונות הרכבת שלא בדרך הקצרה ביותר, וכן הלאה. בשל “פשעים” אלו ואחרים נערכו בעבריינים משפטי לינץ’. מספרים רשמיים מדברים על 4,600 איש שנסקלו למוות על-ידי המון זועם בין השנים 1884 ל- 1917. ההערכות הלא רשמיות גבוהות בהרבה.

את עיקר הצלחתו ראה הארסט בהחדרת המונח מריחואנה, מילת סלנג מכסיקנית עמומה ומסתורית, חשודה ומעורפלת, לתודעת הקוראים ששפת אמם היא אנגלית. המילה, שאויתה תחילה בעיתונות בתעתיקה המכסיקני – Marijuana – הפכה עם השנים ל- Marihuana, הקלה והנוחה יותר לביטוי בפי האמריקאים. שמו הרשמי של הצמח בשפה הספרדית הוא Canamo. המילה האנגלית המקבילה והמקובלת, Hemp, לא הוזכרה כלל, ומהמינוח המדעי Cannabis התעלמה רשת העיתונות של וויליאם רנדולף הארסט במפגיע.

תגובות “חיוביות” ראשונות למסעות ההשמצה נרשמו כבר ב-1915, כאשר חוקקו המדינות קליפורניה ויוטה חוקים מיוחדים להגבלת השימוש במריחואנה בקרב “צ’יקאנוס” ו”דארקיס” (כינויי גנאי לדרום אמריקאים ולשחומי עור). שנתיים לאחר מכן הצטרפה אליהם קולורדו.

הארי אנסלינגר אסף ותייק את מסמכיו בקפדנות חולנית במשך 31 שנותיו כמנכ”ל ה- FBN. מהמסמכים עולים נתונים מצמררים בנוגע לדרכי החשיבה של האיש ולשיטות העבודה שלו. במסמכים אלו, ביומניו של אנסלינגר וברשימותיו אפשר לעיין בספריית אוניברסיטת פנסילבניה. באחדים מהם מתוארים מעקבים צמודים שניהלו בלשי המשרד אחר כל מוסיקאי הג’אז והסווינג (“הכושים המכורים לעישון המריחואנה”) באמריקה בין השנים 1943 ל- 1948. המטרה היתה לעצור את כולם בתוך עשר שעות במבצע ראווה ענקי שהיה אמור להקנות לאנסלינגר את הכותרות הראשיות בכל עיתוני ארצות-הברית ולהפוך אותו בן-לילה לגיבור לאומי. התוכנית לא יצאה לבסוף אל הפועל בשל סירובו של משרד האוצר לממן את ביצועה.

שיעורים בסיסיים בהיסטריה

[…]

אמצעי התעבורה הציבוריים, רכבות חשמליות ואוטובוסים, כוסו בתחילת 1938 בכרזות ובגלויות חינם בגנות המריחואנה ומעשניה. צילומה של אחת הכרזות מופיע כאן. הנוסח זועק: “צעירים ומבוגרים בכל משעולי החיים, היזהרו לכם! זר ידידותי עלול לתת לכם סיגריה כזו. היא מכילה את סם המוות ‘מריחואנה’, חומר ממכר רב-עוצמה, שאורבים בו רצח, טירוף-דעת ומוות. שימו לב! סוחרי סמים הם פיקחים! הם עלולים לשים את הסם בקנקן תה או בקוקטייל או בסיגריית טבק. לקבלת פרטים מלאים, כתוב בצירוף 12 סנט דמי דואר, אל ההתאחדות הבין-מדינית לחומרים נרקוטיים (אגודה שלא למטרות רווח), שדרות ג’קסון 53 מערב, שיקגו, אילינוי, ארצות-הברית.

תעמולה נגד מריחואנה

ליבוי הפחד מפני המריחואנה בקרב פשוטי העם ובקרב נציגי השלטון הקל על הלוחמים בצמח להגדיל את המשאבים הציבוריים הדרושים למלחמתם ולקבל אישורים רשמיים לחריגות תקציביות, תחוקתיות ומוסריות בפעילותם. מעגל קסמים זה התקיים מאז בהצלחה ניכרת בכל “מלחמה בסמים”, שהכריזו מנהיגים ושדולות בעולם המערבי. המצב הגיע עד לטשטוש גבולות מוחלט בין “המלחמה בסמים” ובין המלחמה באדם העומד על זכותו הבסיסית לקבוע מתוך בחירה חופשית את צביון חייו ואת סוגי המזון והתכשירים שהוא מכניס לגופו.

בשנת 1983, ארבעים שנה לאחר מעשה, פרסם ירחון הרוק האמריקאי Rolling Stone, כתבה שערורייתית אודות קשריו של אנסלינגר עם ה- OSS (המשרד לשירותים אסטראטגיים, המוסד שקדם ל- CIA). כתב העת הביא לידיעת קוראיו את דרישתו של הארגון בשנת 1942, שיועבר אליו ממשרדו של הארי אנסלינגר “נסיוב אמת“, שלא היה אלא סוג טהור ונטול טעם של שמן חשיש. נסיוב זה נשתל במזונם של חיילים אמריקאיים, שחשדו בהם שהם קומוניסטים, מרגלים, שבויי מלחמה ומהפכנים למיניהם. הוא גם הוחדר במזרק לסיגריות, שניתנו לנחקרים. החומר היה אמור לגרום להם “לומר את האמת ללא ידיעתם”. 15 חודשים אחר כך הופסק השימוש בו לאלתר, משום שלא הביא להצלחות המקוות: במקום “לומר את האמת” השתנקו הנחקרים בעוויתות צחוק, לעגו לעובדי המוסד, נתקפו בתסביכי רדיפה וטרפו כמויות עצומות של מזון. נוסף על כך התגלה שהחוקרים החלו לצרוך את החומר בעצמם…

ה- CIA המשיך לתור אחר “נסיוב האמת” ובמשך עשרים השנים הבאות ערך ניסויים ברבים מאזרחי ארצות-הברית ללא ידיעתם. בין החומרים שנוסו היו הסמים המסוכנים פסילוסיבין, פטריות הזבובים ואל-אס-די. בהשפעת החומרים קפצו אזרחים אחדים אל מותם מגגותיהם של גורדי שחקים, לאחר שהאמינו שלקו בשיגעון. במשך חצי יובל הכחיש הממשל את עריכתם של ניסויים אלו, אולם בסוף שנות ה- 70, בלחץ רשת הטלוויזיה CBS וחוק חופש המידע, נשבר השלטון והודה בפעילותו “למען הביטחון הלאומי”.

תוכנית זו, שכונתה בשם הקוד פטפוט, נסקרה בהרחבה בספרו של ג’ון מארקס (על פעילות ה- CIA) החיפוש אחר המועמד המנצ’ורי, אשר הופיע גם בעברית (ב- 1981, בהוצאת מערכות).

בתקופת המקארת’יזם (1950-1948), רדיפת הקומוניסטים המפורסמת בהנהגתו הרעיונית של הסנטור מוויסקונסין ג’וזף מקארת’י, בלע הציבור ברעבתנות כל פירור מידע שנועד להגן כביכול על ביטחונו ועל חירותו. בניצוחו של הארי אנסלינגר הולעטו חברי הקונגרס ומערכות העיתונים בדו”חות מפורטים באשר לאופן שבו מנצלים הקומוניסטים את המריחואנה להחלשת הצבא האמריקאי ולדכדוך רוח הלחימה שלו. בשלטי עץ לאורך הדרכים נקראו האזרחים להלשין על שכניהם, ובטלוויזיה שודרו תשדירי שירות בנוסח “אתה יודע על עבריין? אנו מתגמלים אזרחות טובה בפרסי כסף של עד אלף דולר! שמך לא ייחשף ולא תידרש להעיד לפני שופט!”. המלשינים אכן נהרו בהמוניהם לרפד את כיסיהם במרשרשים ולהתעשר בנקודות-זכות אצל השלטון. בבתי הכלא קיבלו העצירים גלויה מ”בולמי הפשע”: “המודיע הנאמן שלנו תוגמל בשמונה מאות דולר על שהביא אותך אל מאחורי סורג ובריח!”

שנים רבות אחר כך, בספרו האוטוביוגרפי הרוצחים, גילה הארי אנסלינגר פרטים מרתקים, שאושרו בנפרד גם על-ידי סוכנים בכירים שלו ב- FBN: הסנטור ג’וזף מקארת’י היה נרקומן חסר-תקנה שהתמכר לאופיום – סם קטלני בעל תכולת מורפין של 10%. משרדו של אנסלינגר סיפק לו במשך שנים רבות את החומר. כך הובטח שהקומוניסטים לא יוכלו לסחוט את הסנטור הנערץ על-סמך התמכרותו לסמים.

[…]

הולדת חוק היטל המריחואנה

כינונו המהיר של החוק לאיסור שימושי הכאנאביס היה יכול לצאת אל הפועל רק על-ידי שמירה על חשאיות מרבית, על-ידי הסתרת המידע האמיתי מגורמים בחברה ובתעשייה, על-ידי השתקת המדע והרפואה ובעיקר באמצעות עקיפה מחושבת של הסמכויות ושל המנהל התקין.

בסתיו 1936 ניסח הרמן אוליפאנט (Herman Oliphant), ראש צוות היועצים במשרד האוצר האמריקאי, את הצעת החוק שהובאה לפני הקונגרס. חוק זה נקרא Marijuana Tax Act (חוק היטל המריחואנה). אוליפאנט לא העביר את הצעתו בצינורות המקובלים, באחת מוועדות המשנה המקצועיות (וועדת הסמים, וועדת החקלאות, וועדת הטכסטיל או וועדת המסחר), ולא זימן גופים מתנגדים למתן עדות, אלא עקף את הנוהלים הקבועים ופנה ישירות לוועדת התקציב, היחידה שהייתה מוסמכת להגיש הצעות חוק ישירות לרשות המחוקקת, וזאת כדי למנוע לכאורה דיונים מוקדמים וסחבת בירוקרטית מיותרת. לצדו עמד רוברט ל. דואוטון (Robert L. Doughton), יושב ראש וועדת התקציב של הקונגרס ומאנשי שלומה של תשלובת דופונט, אשר מיהר לאשר את הניסוח, להציגו במילים נמלצות לפני הקונגרס ולהעבירו לחתימת חברי הנשיאות.

[…]

בית המשפט העליון בארצות-הברית חיזק בזמנו את טענת מתנגדי החוק, שלפיה החלטת הקונגרס, יותר משהיא מעידה על הרצון ועל הצורך לגבות מס מוגדר מהחברה, כוונתה לאסור ולהקשות עליה התנהגות מסוימת. יש להדגיש כי עד לשנת 1937 נדרשה כל מדינה בארצות-הברית, בכפוף ל”חוק הסמים הפדרלי האחיד” משנת 1927, לקבוע את מדיניותה בנוגע למריחואנה ולחשיש, ורובן, 37 מתוך 48 המדינות בארצות-הברית, אכן עשו זאת בנימה שתאמה את נוסח מדינת ניו-יורק, היינו אי-הגבלת הסחר והשימוש בכאנאביס ובתוצריו.
[…]

לפני ועדת השימוע המצומצמת בראשותו של הארי אנסלינגר הופיעו כמה מומחים, אשר הביעו תמיהה בנוגע לאופן הגשתו של חוק יוצא דופן זה. הנציג מטעמה של ההתאחדות הרפואית האמריקאית (AMA – American Medical Association), הרופא והמשפטן ד”ר וויליאם ק. וודוורד (William C. Woodward), הגדיר את הדיון בוועדה כ”רדיפת סנסציות ריקנית” וטען כי “אין קשר בין נוסח החוק המוצע ובין מהימנותם של המומחים. הוועדה לא דרשה מאיש מאתנו חוות דעת מקצועית והתעלמה מחשיבותו הרפואית של הכאנאביס לאנושות“. וודוורד התרעם על כך שרק יומיים לפני תחילת שימועי הוועדה, ב- 14 באפריל 1937, הובאה לידיעת המשתתפים העובדה שהצמח אותו מתכוון הקונגרס לאסור איננו אלא צמח הכאנאביס. הוא התרעם בפני היושב-ראש על כך שהצעת החוק שהוכנה במשך שנתיים תמימות, לא הובאה אפילו ברמז לידיעתה של ההתאחדות הרפואית ונשמרה תחת מעטה סודיות כבד. אנסלינגר ושאר חברי הוועדה ביטלו את דבריו בהינף יד. כצפוי, הם נחפזו להודות לו על עדותו הביקורתית ושחררו אותו לדרכו.

עד נוסף, מאתיוס רנס, בעליה של Rens Hemp Company, מחה נמרצות: “החוק יחסל את הענף, לרבות את החוות הקטנות. לא ייתכן שהסיבה לחקיקת חוק זה היא אך ורק מילוי קופות האוצר בכסף, שכן ברור כי הנזק שהוא יגרום יעלה מיליונים רבים…“. הסנטור ג’יימס בראון קטע את דבריו בשם ועדת השימוע: “אכן, זו הסיבה!”

בשנת 1937 הופיע לפני ועדת התקציב גם ראלף לוזירס (Ralph Loziers), היועץ המשפטי של המכון הלאומי למוצרים מזרעי שמן (National Oil Seed Institute), ארגון הגג של יצרני הצבעים וחומרי הסיכה, אשר ביקש לבטל את רוע הגזרה. במילים מלומדות הזכיר את “200 מיליון צרכני הכאנאביס במזרח אסיה וברוסיה, העושים זאת מתוקף מסורת בת אלפי שנים. איש מהם מעולם לא השתמש בזרעים או בשמן הכאנאביס למטרות סימום, אלא בשל ערכם התזונתי הגבוה כמו דייסת שיבולת השועל. דורות רבים במדינות מוכות רעב משתמשים בכאנאביס כמרכיב בסיסי בסל המזון המשפחתי. לחוק עלולות להיות השלכות עולמיות מרחיקות לכת. כריתת ענף התעשייה על-ידי ממונים ממשלתיים פירושה השמדת הגזע. בשנה שעברה יובאו לארצות-הברית כ- 31.5 מיליון טונות של זרעי כאנאביס. לפני שנתיים כ- 58 מיליון טונות זרעים“.

טענות הנגד, המצדדות בחוק, הסתמכו בעיקר על נפנוף ראוותני בקטעים מעיתוניו של הארסט ובהנפת אצבע מזהירה. הקונגרס, שנשלט אז בעיקר על-ידי סנטורים ממדינות הדרום בעלות המסורת הגזענית, הקשיב באהדה ניכרת לאנסלינגר שביטא בדבריו האשמות חד-משמעיות כמו: “מריחואנה היא המניע הנפוץ ביותר לאלימות בדברי ימי האנושות” או “מחצית מכל הפשעים האלימים מבוצעים בידי ספרדים, מכסיקנים, דרום אמריקאים, פיליפינים, שחורים ויוונים בעקבות צריכת מריחואנה”.

כשאנשים קטנים מטילים צל ענק, זה סימן שהשמש שוקעת.

כאשר הובאה הצעת החוק לדיון סופי ולהצבעה במליאת הקונגרס, נשאלה ועדת השימוע אם נערכה התייעצות מוקדמת עם ההתאחדות הרפואית, ואם נדרשה עמדתה בנדון. חבר הקונגרס, פרד וינסון (Fred Vinson), השיב בשם ועדת התקציב: “כן. עשינו זאת. הופיע לפנינו ד”ר ווארטון (“Wharton” על-פי הרישומים בפרוטוקולים המקוריים) והודיע שאגודת הרופאים מסכימה עם הצעת החוק ותומכת בנו לחלוטין!”

כך, בסיועו של הליך מזורז ושקרי, נחקק אחד החוקים המעוותים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. בספטמבר 1937 נכנס החוק לתוקפו והוקמה היחידה המשטרתית המיוחדת שתפקידה לרדוף את מעשני המריחואנה. “יחידה הנושאת באחריות לאבדן שנות חירותם היקרות של מיליוני אסירים ולמותם של אזרחים אמריקאיים הגונים על לא עוול בכפם, רק כדי שתעשיות אנטי-אקולוגיות, יצרניות רעלים לא אנושיות, אויבות הטבע והסביבה, ימשיכו להתקיים לצדם של פוליטיקאים חדורי שנאה וגזענות קנאית” – כתב הסופר והתחקירן ג’ק הרר בספרו.
כיום כבר ידוע לכל, שהצגת המריחואנה כסם מסוכן היתה לא יותר מתפאורה נבזית ומתוחכמת שטוו ורקמו כל בעלי האינטרסים שבחשו בקדֵרה, וכי המטרה האמיתית היתה להרחיק את צמח הכאנאביס מכל עמדה העלולה להסב להם נזקים פוליטיים וכלכליים בלתי הפיכים, או לפגוע בצורה אחרת במעמדם וברווחיותם.

חוק היטל המריחואנה איִפשר ליצרנית התחמושת דופונט לשלוט ללא עוררין בשוק הסיבים הכימיים בארצות-הברית. תוצאותיו של שיתוף פעולה זה בין פוליטיקאים משוחדים ובין תעשיינים צרי אופקים ניכרות עד לימינו אנו: גם כיום תשלובת דופונט היא יצרנית הכימיקלים הגדולה ביבשת. יתרה מזאת: ג’נראל מוטורס, תשלובת הענק שבשליטתה, נחשבת לאחת משלוש החברות התעשייתיות הגדולות בעולם (לצד החברות היפניות מיצובישי ומיטסוי), ולמובילה הבלתי מעורערת של רשימת ענקי התעשייה במערבו. עם המעבר לאלף השלישי דיווחה החברה לאמצעי התקשורת על רווחיה בשנת המילניום: 184,6 מיליארד דולר לפני מס.

התקשורת בשירות מתנגדי המריחואנה והחשיש

[…]

לחובתה של העיתונות הממסדית בעולם יאמר מיד כי במקום למלא את יעודה ולהביא לקוראיה מידע נכון, אמין ומדויק בנוגע לכאנאביס, למריחואנה ולחשיש, היא נסחפה ונטרפה במערבולת הזרם העכור שיצרו אנסלינגר וחבר מרעיו בשם ההסכמה הלאומית לכאורה במדיניות הפנים.

עד לשנות השמונים לא נרשמה ולו התייחסות אוהדת אחת בעיתונות היומית החשובה אל הכאנאביס ואל תוצריו. פעילי המאבק להתרת שימושי הכאנאביס נתקלו דרך קבע בהתעלמות תקשורתית מכוונת ובדחייה בוטה. דיוווחים על פעילויותיהם צונזרו, מועדי אירועיהם לא פורסמו, ומערכות העיתונים סירבו בעקשנות לפרסם אפילו מודעות בתשלום. עיתונאים מעולם לא טרחו לתקן טעויות שהשתרשו בקרב הקוראים בנוגע למריחואנה ולחשיש, והעדיפו לשתוק מאשר להרגיז מישהו, העלול להפריע למסלול הקידום המרופד שלהם.

דוגמה בולטת במיוחד משנת 1989 מעדיפים להצניע עורכי עיתונים רבים: שורה ארוכה של כתבי עת רפואיים מכובדים, ובראשם הדו-ירחון הפופולרי American Health (גיליון יולי-אוגוסט), סיקרה בהרחבה ניסוי שנערך כביכול באותה תקופה במריחואנה. קבוצת הביקורת בניסוי הורכבה ממתנדבים, שלטענת החוקרים עישן כל אחד מהם כ- 250 גרם מריחואנה ליום…

בסוף אותה שנה החליטה חזית משותפת של אמצעי התקשורת לפעול לטיהורה של ארצות-הברית מכל סוגי הסמים הלא-חוקיים, ובראש ובראשונה מהמריחואנה (“Partnership for a Drug Free America”). הארגון הציע לפרסם חינם ברדיו ובעיתונות מודעות ופרסומות המשרתות את מטרותיו. הוא אף יצא בסדרת תשדירי טלוויזיה שטחיים, אשר העבירו באופן רדוד את המסר העיקרי אל קהל הצופים. במקום להציג נתונים, עובדות ומספרים, התמקדה המערכה בזריעת אימה ובהלה באמצעות יסודות חזותיים מזעזעים (כמו שלד שעל גולגלתו מיטגנת ביצה או עיי קרונות רכבת לאחר תאונה קשה, שנגרמה באשמת המריחואנה, כמובן); באמצעות קריינות שקרית (זוג המכריז על אי-יכולתו להביא ילדים לעולם מכיוון שהבעל עישן בעבר מריחואנה); ובליוויים מוסיקליים דרמטיים ומעוררי פלצות.

בהתחשב בהשפעות ההתנהגותיות שגורם הכאנאביס, היה סביר להניח שקיימת התרחשות נסיבתית מסוימת במוח, אבל אפילו טכניקות מחשב מתקדמות, כגון טומוגרפיה, אינן מצביעות על הבדלים מורפולוגיים או על שינויים כלשהם במבנה המוח. באחד המקרים נקלע הארגון לסערה ציבורית קשה, לאחר שהציג תרשימים גרפיים של גלי מוח “נורמליים” לעומת גלי מוח, שנרשמו כביכול אצל נער בן ארבע-עשרה המצוי בהשפעת מריחואנה. ד”ר דונלד בלום (Donald Blum), עובד בכיר במרכז הנוירולוגי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג’לס (UCLA), שלח מכתב לארגון ולתחנות הטלוויזיה (מתאריך 2.11.1989) והביע בו שאט נפש מהעובדה, שמה שהוצג כגלי מוח בהשפעת מריחואנה אינו אלא תרשים שנלקח מאדם השרוי בתרדמת עמוקה (“קומָה”).

גופי ביקורת לא תלויים בעולם המתכנה “חופשי”, מרבים להתרעם על צמחוניותה של העיתונות הממוסדת, אשר במקום לשמש כמצפונו של העולם השפוי, כשופרם של הרחשים הציבוריים וכמפקחת ביקורתית על השלטון המושחת, מעדיפה להתחכך בנשואי המאמרים והכתבות ולהעמיד את היתרונות הכלכליים ואת ההשקפות הפוליטיות בראש סדר העדיפויות של עצם הופעתם, וזאת על-פי הוראות העורכים והבעלים ובתמיכתם. תקשורתנים בין-לאומיים ידועים ונחשבים, כמו בן בקדיקיאן (Ben Bakdikian) או מייקל פארנטי (Michael Parenti), מרבים לציין את העובדה, ש“האינטרס הלאומי” מאחוריו מסתתרים ענקי התקשורת אינו אלא כיסוי ל”אינטרס הכלכלי”: בעלותם של רבים מהם על יערות המספקים חומר לתעשיית הנייר, או הרצון להימנע מלהרגיז את המפרסמים הכבדים – אנשי תעשיות התרופות, האנרגיה, האלכוהול, הטבק והטכסטיל.

המערכה לסתימת פיות המתנגדים לחוק

לאחר שהצליח לכבוש את דעת הקהל ולהעביר את החוק במליאת הקונגרס, התפנה הארי אנסלינגר לחלקה השני של המערכה: מסע הסתה כנגד ראש עיריית ניו-יורק דאז, פיורלו לה-גארדיה, כנגד האקדמיה הרפואית של ניו-יורק ונגד שורה ארוכה של רופאים בכירים במוסד. העילה: חוברת שסיכמה את המחקר שערכו האחרונים בנושא המריחואנה בשנים 1944-1938. בחוברת ,New-York City LaGuardia Marijuana Report, הוגדרו טענותיו של אנסלינגר בנוגע למידת האלימות שמעוררת צריכת המריחואנה כ”אבסורד”.

אנסלינגר איים על הרופאים במאסר אם ימשיכו לערוך ניסויים ומחקרים במריחואנה ללא הרשאה בכתב מצדו. בו-בזמן הוא ניצל באופן לא חוקי את מעמדו ואת יפוי הכוח שהעניק לו הממשל כדי לעצור מחקרים שערכה האקדמיה הרפואית בשיתוף עם התאחדות הרופאים האמריקאית. על-פי דרישת אנסלינגר, ערכה האחרונה מחקר משלים (1945) ש”הוכיח”, כי 35 חיילים בצבא ארצות-הברית, מהם 34 שחורים, אשר עישנו מריחואנה, התייחסו בזלזול בוטה אל מפקדים ואל חיילים בהירי עור.

כניעתה של התאחדות הרופאים לתוקפנותו של אנסלינגר מוסברת ברצונה העז ל”הפסקת אש”. מאז הופעתה לפני ועדת השימוע של הקונגרס והבעת ההתנגדות הנמרצת להגבלת חוקיותו של צמח הכאנאביס, לא פסק אנסלינגר מלהתנכל לחבריה. ב- 1939 עצרו אנשיו יותר מ- 3,000 רופאים אשר הואשמו במתן מרשמים לחומרים נרקוטיים בניגוד לחוק וללא סיבות מוצדקות. בעשר השנים הבאות, בין 1939 ל- 1949 לעומת זאת, נעצרו מאותן הסיבות רק שלושה רופאים, וזאת כתוצאה מאותה “הפסקת אש”.

שלב נוסף במערכה לסתימת הפיות נפתח בספטמבר 1983, הפעם בחסותם של אנשי רונאלד רייגן וג’ורג’ בוש האב. בשקט ובעדינות ניסו אלה לגשש, אם אפשר יהיה להרחיק מכל האוניברסיטאות והספריות הממלכתיות את המידע אודות הכאנאביס ואת דו”חות המחקרים שנערכו ונאספו בין השנים 1966 ל- 1976 בנוגע לצמח. המצנזרים נהדפו על הסף, ומגיני חופש המידע דחו בתקיפות מוחלטת את בקשותיהם.

הוחלט איפוא לתקוף מן העבר האחר, מהחזית שבה גובר הכוח על המוח. עוד באותו חודש החל להיעלם לפתע פתאום חומר תיעודי יקר המציאות בלא להותיר עקבות כלשהם. בדרך זו נעלם העותק המקורי של הסרט כאנאביס למען הניצחון (Hemp for Victory), סרט תיעודי שהפיק משרד החקלאות במלחמת העולם השנייה, וגרוע מזאת, נעלמו גם כל המסמכים הרשמיים שהוזכר בהם, גם אם רק כבדרך אגב, קיומו של הסרט מיום הפקתו ועד לשנת 1958,

גם כל עותקי גיליון מספר 404 של בטאון משרד החקלאות נעלמו כלא היו. חיפושים קדחתניים שערכו אנשי התנועות הקוראות לליגליזציה של הכאנאביס בכל הספריות והארכיונים הממשלתיים העלו רק חרס בידם.

בסוף שנות השמונים מנע התובע הכללי את פרסום הדו”חות הסופיים של אחת מעבודות המחקר המקיפות ביותר אשר נערכו אי פעם בנושא הכאנאביס, המריחואנה והחשיש. עבודה זו נעשתה במשך עשרים שנה על-ידי צוות המכון לייעוץ מחקרי בקליפורניה (RAP), בראשותו של סגן היושב ראש, ד”ר פרדריק מאיירס ובהנחייתו. יאמר מיד כי יושב הראש של המכון, אדוארד פ. או’ברין ג’וניור, שמונה לתפקידו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ונודע בהשפעתו המרובה על מהלכי הדברים במוסד, מעולם לא היסס לגנוז ולבטל דוחות שלא נעמו לו ושלא תאמו את תכתיביו ואת השקפותיו, וכן עמד לא פעם מאחורי הדרישה להחמיר בהדרגה את החוק המסדיר שימושים רפואיים מסוימים בכאנאביס. מובן שדעותיו אלה הגבילו את מרחב העבודה של עובדיו ומנעו מהם לעסוק בחקר תופעות רפואיות מסקרנות, הנוגעות לשימושים בכאנאביס.

החוקרים הממורמרים החליטו פה אחד לממן מכספם את הבאת העובדות לידיעת הציבור. במכתב גלוי שפורסם בעיתונות התגרו במעבידיהם: “לא ניתן להסביר מדוע הפוליטיקאים מחזיקים ומחריפים חוקים אשר החטיאו את מטרותיהם. יש לבטל לחלוטין את האיסורים הנוגעים לכאנאביס ולתוצריו”.

אלו הם רק חלקים מתוך שני הפרקים הראשונים, כאשר הספר כולו מכיל 8 פרקים שלמים + נספחים וקישורים. ניתן לקרוא את כל הספר באתר של מוטי ארגמן, שם תוכלו גם לברר איפה ניתן לקנות את המהדורה המודפסת של הספר.

למאמר המקורי בקונספיל הישן

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות

  1. Avatar
    פרומיתאוס 2009-01-19

    אני מצהיר בזאת אחרי שימוש באין ספור תרופות חזקות במיוחד נגד כאבים לרפואה המערבית לא היה שום טיפןל נגד כאבים שעזר יותר מגראס ובעיקר מגראס רפואי

    בייחוד שלעומת ה30 תופעות לוואי השחיכות וה40 תופעות השכיחות שיש לכול תרופה ותאמינו לי התרופות הממוסדות אי אפשר לחיות עם תופעות הלוואי שלהם בקושי לקום וללכת

    מה התופעות של הגראס קצת בלבול שיחכה פרנויה תאמינו לי יותר טוב הרבה יותר טוב ממורפיום זריקות כימיקאליות ועוד פשע במדינה עם כל כך הרבה נפגעי מלחמות נכים הסובלים מכאבי תופת הממררים כל שנייה בחייהם צריכים בסתר לסכן חייהם בקנייה לא חוקית של חומירי גראס למיניהם שאיכותם ומחירם יכול להיות טוב יותר עבורם
    המלצה שלי לכול מי שסובל מכאבים כרוניים לנסות לעשן
    תשאלו את אובמה שנים הוא עישן9 זה לא עשה אותו מטומטם או משהו מקסימוןם תיהיו נשיא ארהב
    תודה על הכתבה חברה

  2. Avatar
    פרומיתאוס 2009-01-19

    אגב מוצרי פלאסטי מפרישים חומרים כל כך רעילים שאין מקום כולל המוח שהם לא חודרים אליו לעומת רעלים החרים שלא מגיעים למוח כשהים החברות בעולם התבקשו לבדוק האם החומרים המופרשים מהפלסטיק רעילים נבדקו חולדות כל אחת רעל נפרד
    אך זהו טריק
    רק השילוב של בדיקות על חולדול בשילוב החומרים כמו שמופיע במציאות במוצרים שילובם יצר עיוותים סרטן וחולדות זכרים שנולדו ללא עיברי רביה

    חומרים אלו נמצאים בכל קרם לחות שמפו ובגדים סינטטים שגם הם מפרישים לעור [נסו ללבו בד קנאביס מאוורר חזק נושם ולא מפריש
    בכלל אורגני זה הכי הכי גם באוכל גם בלבוש גם בעישון

  3. Avatar
    פרומיתאוס 2009-01-19

    אובמה בכניסתו לתפקיד החליף את השף בבית הלבן בשף אורגני ותחפשו ביוטיוב יש לא מאט עדויות על שימוש בגראס אצל אובמה ובחירים נוספים

  4. Avatar
    אהוד 2009-01-20

    למי שמעוניין, יש סרט תיעודי שמציג את ההיסטוריה הזו. הוא נקרא בפשטות: "גראס" (grass), של רון מאן.

  5. קונספירציה טובה לא משאירה עקבות – קונספיל 2009-01-20

    […] וכמובן, לא מעט מאמרים. אחד המעניינים שבהם דן בשאלה האם החוק האמריקאי נגד גידול מריחואנה תעשייתית הוא תוצאה של…. קונרד, בחור יסודי, מתחיל בשאלה הכי בסיסית: "מהי […]

  6. Avatar
    מישמושמאש 2009-01-21

    אבל המריחואנה לא ממסטלת? הרי אדם מסטול יכול לעשות כל מיני דברים, גם לפגוע באנשים אחרים. עישון מריחואנה לא יכול לפגוע באדם? גם לא בטווח הארוך? אין לעישון מריחואנה שום השפעה שלילית? אני מתקשה להאמין שאין שום השפעה שלילית בעישון מריחואנה לאורך זמן ואולי אולי אפילו גם בזמן קצר.

  7. Avatar
    קונספיל 2009-01-21

    המריחואנה ממסטלת – ההמפ לא. הזנים המתאימים ביותר לשימוש התעשייתי אינם ממסטלים כי כמות הTHC בהם היא אפסית – ולכן גם אם זה נכון ועישון המריחואנה הוא נוראי כפי שאנשים מסויימים חושבים, זו לא סיבה למנוע מהעולם את התועלת העצומה שהצמח נותן בכל תחומי החיים כמעט!
    ובנוסף, כבר הוכח פעם אחר פעם והיום זה סוף סוף נכנס גם לחוק במדינת ישראל – למריחואנה יש תועלת רפואית עצומה. אפילו חולי אסטמה יכולים לקבל היום אישור למריחואנה רפואית בארץ! וכל זה אחרי מאבק ארוך שנים של האנשים שהבינו את גודל השקר וגודל התרמית. התווית הזאת של "מסטולים" ושל "צמח מסוכן" הודבקה ע"י התאגידים שמאחורי התרמית בדיוק בשביל ליצור את המחסום הזה אצל אנשים. רק אומרים מריחואנה וכבר אנשים חושבים על פשע, אלימות וכל השקרים המתועבים האלו. במצב כזה זה לא מפתיע שהעולם לא מנצל את הקנאביס כדי להציל את עצמו, כי הפחד חסר הפרופורציה הזה מעוות את ההיגיון שלנו לחלוטין. ורק בשביל הרקורד – לפי הדיווחים החוזרים ונשנים של משתמשי הקנאביס בכל הניסויים שנעשו אי פעם (אנחנו חס וחלילה לא ניסינו 😉 מספרים על כך שהמריחואנה עושה אותך שמח, גורמת לך לצחוק כמו שלא צחקת אף פעם, גורמת לך להיות ישנוני ופוגעת זמנית בזיכרון לטווח הקצר. עדיין לא הוכח שיש השפעות ארוכות טווח – וגם אם היה מוכח – הן מתגמדות ליד נזקיו העצומים של האלכוהול לגוף ולחברה, ולנזקים של הסיגריות והתרופות שאנחנו מקבלים במרשם… אז הכל עניין של פרופורציות…

  8. lloyd
    lloyd 2009-01-21

    אוףףף כמה אנשים שמתו מאלכוהול, כמה משפחות שנהרסו, נזקים לרכוש ציבורי, אלימות מה לא….סטיסטית אלכוהול סם די מסוכן, סטיטיסטית גם אף אחד בהיסטוריה לא מת מעישון גראס.

    ונסיים בשאלה שאני מאוד אוהב:
    אתה בפאב מלא באנשים ומישהו פתאום קם מתחיל לצעוק להתנהג בחוסר כבוד לסביבה לעשות באלגן לחרמן את המלצרית בלי שהיא נתנה לו רשות…מה הוא עשה, שתה אלכוהול או עישן פייסל גראס?

    היום האנרגיה הקאאנבינואידית הרבה יותר רצוייה בחברה מפעם, כי לאנשים נמאס מסמים שעושים אותנו נחותים רגשית ולא חושבים, אנשים רוצים קאנביס יחי הקאנביס!