הפיכה פאשיסטית בארה”ב?

ה”ביזנס פלוט” הייתה מזימה של כמה מאנשי העסקים החזקים ביותר בארה”ב, ששאפו להדחת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ולהקמת משטר צבאי פשיסטי במקומו

בקיץ של 1933, זמן קצר אחרי “מאה הימים הראשונים” של רוזוולט – שהיו הניסוי המוצלח הראשון במדיניות סוציאלית בארה”ב, ושיכנעו את הציבור לתמוך בתוכנית ה”ניו דיל” – אנשי העסקים העשירים ביותר בארצות הברית היו בפאניקה. היה ברור כי רוזוולט מתכוון לנסות ו”לחלק” כמה שיותר כסף מכיסיהם של העשירים לכיסיהם של העניים. היה צריך לעצור אותו בכל מחיר.

הפתרון שהוחלט עליו היה הפיכה צבאית, שתתוכנן ותמומן בסודיות מוחלטת ע”י אנשים מהאימפריות התעשייתיות “מורגן” ו”דו-פונט“. הצוות המתכנן כלל חלק מהשמות העשירים והמפורסמים ביותר באמריקה בזמנו:

  • איירני דו-פונט – תעשיין ימני, בעליה של תשלובת דופונט (“ג’נרל אלקטריק” בין השאר, בבעלותה) ומקימה של “ליגת החופש האמריקאית“, האירגון שהיה ממונה על ביצוע המזימה.
  • גרייסון מרפי – מנהל ענקית הצמיגים “Goodyear“, “פלדת בית-לחם” (“Bethlehem Steel”), וקבוצת בנקים של ג’יי.פי מורגן.
  • וויליאם דויל – מפקד לשעבר של הליגיון האמריקאי ואחד מהמתכננים הראשיים של ההפיכה.
  • ג’ון דייוויס – מועמד לנשיאות בבחירות של 1924 ופרקליט ראשי של ג’יי.פי מורגן.
  • אל סמית’ – מושל ניו-יורק לשעבר, היה המועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות של 1928, ואחד ממנהלי “ליגת החופש האמריקאית
  • רוברט קלארק – אחד מהבנקאים העשירים ביותר בוול סטריט.
  • ג’ראלד מקגווייר – סוחר באיגרות חוב עבור קלארק ומפקד לשעבר בליגיון האמריקאי, ומי שניסה לגייס את הגנרל שחשף את הפרשה.
  • פרסקוט בוש – סבא של ג’ורג’ וו בוש. מעורבותו במזימה נחשפה מאוחר יותר, בסרט דוקומנטרי של ה-BBC.
פרסקוט בוש

הצוות ניסה לגייס את הגנרל סמדלי באטלר כדי שיוביל את ההפיכה. הם בחרו אותו עקב היותו גיבור מלחמה מאוד פופולרי, בעיקר בקרב חיילים. הם חשבו ששמו הטוב יגרום לחיילים לבטוח בו ולהאמין כי הדבר הנכון לעשות הוא להפיל בכוח את הנשיא הנבחר. אבל כששמע באטלר את התוכנית מפיהם, הוא החליט להעמיד פנים כאילו הוא משתף פעולה, רק כדי לחשוף את פרטיה בפני הקונגרס מאוחר יותר, ברגע המתאים.

איירני דו-פונט

ההצעה של אנשי העסקים האלו הייתה דרמטית: הם רצו שהגנרל באטלר יציב אולטימטום בפני רוזוולט. באולטימטום הזה רוזוולט צריך “לשחק אותה” חולה ומשותק למיטתו בעקבות מחלת הפוליו שלו, ולמנות אדם אחר לתפקיד שיווצר במיוחד, “מזכיר לעניינים כלליים“, שימשוך בחוטים במקומו וינהל בפועל את השלטון. אותו “מזכיר”, כמובן, יקבל הוראות משליטי וול-סטריט מאחורי הקלעים. והיה ורוזוולט יסרב לאולטימטום, אז הגנרל באטלר יוביל צבא של 500,000 חיילי הליגיון האמריקאי, ויכריח אותו לפרוש. רוב הסיכויים, כך הבטיח מקגווייר לסמדלי באטלר, שהאולטימטום יעבוד ולא יהיה בכך צורך. הוא גם אמר לו שהוא יכול להיות רגוע, שהציבור האמריקאי יבלע את הסיפור בקלות, מכיוון שהעיתונות בשליטתם – ובנוסף רוזוולט מעולם לא היה אדם בריא במיוחד, והציבור ידע זאת היטב.

הם הדגישו בפני באטלר שכסף זה לא עניין בשבילהם, ושהם מוכנים להשקיע חצי מההון שלהם רק כדי להציל את החצי השני.

איזה סוג של שלטון יחליף את ה”ניו דיל” של רוזוולט? מקגווייר היה כנה לחלוטין עם פול פרנץ’, עיתונאי וחבר של באטלר: “אנחנו צריכים ממשלה פאשיסטית במדינה הזאת… כדי להציל את האומה מהקומוניסטים, שרוצים לפרק אותה ולהרוס את כל מה שבנינו באמריקה. האנשים היחידים שיש בהם את הפטריוטיות לעשות זאת הם החיילים, וסמדלי באטלר הוא המנהיג האידיאלי. הוא יכול לארגן מיליון אנשים תוך לילה.”

ואכן, מתברר שמקגווייר נסע לאיטליה כדי ללמוד את השלטון הפאשיסטי של מוסוליני, וחזר מלא התרשמות והתפעלות. הוא העביר דוחו”ת זוהרים על כך לבוס שלו, רוברט קלארק, כאשר הוא מציע שהם יעשו את אותו הדבר באמריקה.

הגנרל סמדלי באטלר

באטלר המשיך לשתף פעולה עד שהיה ברור לו ולחברו פול פרנץ’ בדיוק מי הם האנשים שמאחורי המזימה, ואז הם חשפו את כל הפרטים בפני ועדת “מקורמק-דיקשטיין” של הקונגרס. הועדה שמעה את העדויות של באטלר ופרנץ’, אבל משום מה לא קראה לאף אחד מהמוזכרים בפרשה כדי להעיד, חוץ מאשר לג’ראלד מקגווייר, שהגיב בהתחמקויות משונות. למעשה, הועדה מחקה בטיפקס חלקים חשובים מהדו”ח הסופי שפורסם, כשהיא מעלימה שמות של אנשים שהיה חשוב לה להגן על שמם הטוב.

מה שהכי תמוה הוא שהתקשורת איכשהו הצליחה לפספס את כל הסיפור, ואפילו היום מעט מאוד אנשים שמעו על כך. האליטה הצליחה לסובב את הסיפור כך שהוא לא יותר משמועות והאשמות מוזרות של באטלר ופרנץ’, וזאת למרות המוניטין והכבוד הבלתי שבירים, כביכול, שהיו לבאטלר (הוא זכה פעמיים במדליות גבורה על שירותו הצבאי). כשבאטלר ראה את הספין התקשורתי שנעשה, הוא ניסה לדבר אל הציבור בתוכניות רדיו, אך ההצלחה לא הייתה מסחררת, והעיתונים המשיכו להתעלם מהפרשה.

רבים חשבו שבאטלר פשוט השתגע והמציא את הכל, ושמו לא טוהר רישמית עד לשנת 1967, כשהעיתונאי ג’ון ספיבק מצא לראשונה את המסמכים הפנימיים של ועדת מקורמק-דיקשטיין, שלעולם לא שוחררו לציבור. המסמכים אישרו בודאות את הסיפור של באטלר:

“בשבועות האחרונים בחייה של הועדה, היא קיבלה ראיות המראות שאנשים מסויימים ניסו להתקין אירגון פאשיסטי במדינה זאת….”

“אין כל ספק כי דובר על נסיונות כאלו, ואלו תוכננו והיו עלולים לצאת לפועל, אם המממנים שמאחוריהם היו מוצאים זאת לנכון…”

“מקגווייר הכחיש את ההאשמות תחת שבועה, אבל הועדה הצליחה לאמת את כל ההצהרות שנאמרו בפני הגנרל באטלר, עם היוצא מן הכלל של ההצהרה הישירה על הקמת האירגון. אולם טענה זו קיבלה חיזוק בתכתובת של מקגווייר עם מנהלו, רוברט סטרלינג קלארק מניו יורק, מהזמן שמקגווייר היה בחו”ל ולמד את הצורות השונות של אירגוני חיילים עם אופי פאשיסטי.”

הנה קטע של 3 דקות על ה”ביזנס פלוט”, מתוך הסרט “התאגיד” (2003). באמצע הקטע תוכלו לראות את צילום הוידאו הנדיר בו הגנרל סמדלי באטלר מספר על המזימה בפני הקונגרס:

לכתבה המקורית בקונספיל הישן

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות

  1. הביקור של ידידנו הנשיא בוש – קונספירציות ישראל 2008-05-13

    […] הנאצית גם בתקופה שארה"ב יצאה נגדם למלחמה, יתרה מזאת עזר לארגן נסיון להפיכת שלטון בתקופה של רוזוולט ולהקים שלטון פאשיסטי […]

  2. התאגיד – קונספיל 2009-01-13

    […] היום לתאגידים יש  יותר כוח מאי פעם, וכל דבר שרק ניתן להעלות בדעתנו נמצא בסיכון להרכש על ידם. צמחים, אינטרנט, חיות, מידע, תקשורת, ואפילו דברים כמו חלב או מים, נמצאים בבעלותם של התאגידים, ובקרוב מאוד מבנה הדי.אן.איי שלנו בעצמו יהיה תחת חסותם. אם בעבר הממשלה הייתה מגנה על האזרחים מפני שתלטנות יתר של התאגידים, היום הדבר לא כך, ולצערנו המושג "הון-שלטון" מעולם לא היה נכון יותר. במקרים קיצוניים יותר התאגידים מנסים אפילו לשנות את המשטר אם הוא מפריע להם בדרך להשגת עוד כוח, דוגמא מצויינת לכך ניתן היה לראות בשנות ה-40 כאשר תאגידים חזקים בשיתוף פעולה עם אנשים כמו פרסקוט בוש (סבא של הנשיא בוש, ונחזור אליו בהמשך) ניסו להביא להפיכה פאשיסטית בארה"ב. […]