ז'בוטינסקי חלוץ מיסטורי החשיש

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

בקטע הבא אציג את שירו של ז'בוטינסקי 'חשיש' ואנסה להראות כיצד, בעודו רק בן 21, הקדים את גדול המיסטיקנים של האילומינטי ואבי התנועה הפסיכדלית, אליסטר קראולי, אשר בגיל מבוגר בהרבה ובמועד מאוחר יותר כתב מאמר ב1909 המסכם את תובנותיו לגבי החשיש וחשיבותו למדע ולמיסטריות של האילומינטי על פי הבנתו.

 

ז'בוטינסקי וקראולי היו משוררים ידועים ואנשי אשכולות משפיעים בזמנם (תחילת המאה ה20). לשנייהם כתיבה מליצית ועמוקה המתבטאת לאחד בשיר ולשני במאמר. כתיבתם מזכירה את ההשפעה המשותפת לשנייהם, 'כה אמר זרתוסטרא' של פרדריך ניטשה, ומעניין לציין שכל חלק (מתוך 20 קצרים) במאמרו של קראולי 'הפסיכולוגיה של חשיש', נפתח בציטוט מהספר 'הנביאים הכשדים', מעין אסופת אמרות של נביאי זרתוסטרא.

להלן השיר של ז'בוטינסקי:

חשיש / זאב ז'בוטינסקי

ביסורי חמדה גלמדת
ארחף בין מוות לתחייה.
גלי נחושת מהדהדת
זורמים ממרום הכנסיה.

רוחי דועך, בגוף שום עוז אין,
מוחי שוקע, נים-לא-נים;
וכגזר-דין ירעם באוזן
אותו צלצול פעמונים.

ובלי מגע תשרוף אש-כסף –
ולזרועות של בת-בלי-גוף
אותי אל ערש-הסיגוף
ימשוך חלום-ערוה-וחושף.
ובטירוף המשכר
יקרא לי "בוא" – ואמהר…

 

בית -1

 

הבית הראשון מדבר על תחושת המצב הגופני שמחמירה ושוקעת בבית העוקב. 'ביסורי חמדה גלמדת', יסורים שמביאים אותו עד לכדי 'הסתירה' ביסוד החיים והמוות.מיד הוא מפרט על גלי הנחושת ועל מקורם בכנסייה. יכול וכוונתו למוסר של הכנסיה המביא לסתירה פנימית באדם, קרי, דוקטרינת החטא הקדמון. הנחושת, ייתכן ובמובן האזוטרי, ניתן לפרש ככוב וונוס, וכיוצא בזאת חושניות שהכנסייה דווקא בהטפתה את החטא הקדמון, מהדהדת אותה(נחושת), אך תכף יציע המשורר דרך לצרוף ולזקק את המתכת של הנפש למתכת מוליכה ונעלה יותר ממרום הכנסייה(מלכות אדום).

בית-2

הבית השני כבר נשמע כמו מות האגו ("מוחי שוקע"), וממשיך את התהליך שהחל בבית הקודם. הרוח (כנראה במובן של כוח פנתאיסטי) דועכת עד שהגוף עייף, קטע המזכיר מאוד את השקיעות של אנשי מוסר הכנסייה והשפעתם המתוארות בקטעי ה'בזים לגוף','על קתדרותיו של המוסר', או 'אנשי העולמות האחוריים' , וכמו כן 'רוח הכבדות' ועוד בספר 'כה אמר זרתוסטרא' של ניטשה אשר מנחם בגין מעיד כי "ז'בו" הסתובב עימו בכיס. מיד לאחר מכן מזכיר ז'בוטינסקי את מקור הדעיכה של הרוח והרצון, 'גזר הדין הרועם' (הדי נחושת), אותו צלצול פעמונים של הכנסייה בעצם (או אולי ציוויים מוסריים מנוגדים לחיים שמרדימים ומאלחשים את הרוח).

בית-3

'בלי מגע תשרוף אש-כסף', דבר ראשון מתאר עקרון שיחזור על עצמו בכל הבית, והוא המרחק בין הצופה למושא אהבתו. עכשיו אש הכסף הוא דבר מעניין, כי אנו רואים כאן בשיר מישהו שכאילו דבק בו טפיל, תפיסת העולם של ממלכת אדום(הכנסייה), והסוכן כביכול שהוא מצא לצרוף אותו מעל הכבדות שבנחושת, הוא ה-אש-כסף,

ובכן, הנה מה שמגלה אליסטר קראולי במאמר שלו הפסיכולוגיה של חשיש –

את הקטע הוא פותח בציטוט מהנביאים הכשדים "עמול סביב הסטרופלוס של הקאטה".  – זרתוסטרא. קראולי מספר כי זמן קצר לאחר שעזב את אוניברסיטת קיימבריג', הוא למד קסם טקסי עם חבר, ותוך כדי הלימוד הם חיפשו לזקק מפתח לכל "המסטוריות הגדולה של החיים והמוות", בדיוק היכן שמרחף ז'בוטינסקי בשיר, והם ניסו לעשות זאת גם על ידי קריאה וחקירה של כל הסיפורים החשובים ואפילו הבדיוניים שהכירו, הם רצו לעבור דרך כל התצורות של אותו הסיפור האחד (מטה סיפור). כל אותם תצורות של הסיפורים השונים מיוצגים, על פי הציטוט איתו פתח קראולי, בסמל ה'סטורופלוס'( סטרופלוס נראים כמו מעין ספינרים של ימינו) שייצגו את הרעיונות המגוונים במרחב של האלה הגדולה, הקאטה.

 

 

"במהלך העידנים מצאנו את אותו הסיפור חוזר על עצמו. אם להפשיט אותו מההקשר המקומי והכרונולוגי, בדרך כלל היה מסופר כך – אדם צעיר המחפש אחר חכמה נסתרת, אשר בנסיבות כאלה או אחרות נפגש עם קדוש; ולאחר שעבר דרכו מספר נסיונות, הוא משיג מהקדוש, לטוב או למחלה, סם\תרופה מיסטורית, אשר פותחת את השער לעולם אחר. הסם\שיקוי הזה זוהה כאליקסיר ויאטה של האלכימאים הגשמיים, או אחת התמיסות שלהם 'כנראה התמיסה הלבנה' אשר הופך את המתכות הכבדות (תפיסת מציאות רגילה) לכסף (תפיסת מציאות פואטית), וחיפשנו לעצמנו להתנסות בכל סם עם מרשם ובלי, אך ללא הצלחה"

בהמשך קראולי מתאר שהוא מגיע להודו ופוגש ביוגים המגיעים לסמדהי, חלקם גם יחד בשימוש עם חשיש, ושם… הוא התחיל לחשוד כי הסם המדובר ב'מם' העממי החוזר על עצמו – הוא אכן העשב חשיש.לצמח הזה יש סגולות פסיכולוגיות שמועצמות בתרכיז החשיש, וישנו בתיאור קשר בין הצמח עצמו לבין חווית העישון, ההתקשרות עם הצמח קורת בעישון, וזה רק הצד הנקבי של הצמח אשר אותו ניתן לעשן בשביל ההשפעה משנת התודעה, על כן בכל מיני תרבויות עתיקות (למשל פולחן אשרה), ואפילו דתות עידן חדש (סנטו דיימה), הצמח המשרה את חווית הרוממות מיוצג בברור כ-אלה (או בהמרה נוצרית, הבתולה מרים), ועצם העישון הוא התחברות אל האלה- הרוח של הצמח. כך הדברים מתוארים בחיבורו של קראולי כמו גם בשיר של ז'בו – "ולזרועות של בת בלי גוף" – הרוח של הצמח, החשיש.  קראולי כותב ופותח דבר –

"ברת השוואה לאלף לילה ולילה אשר בעצמו הוא מגדל בבל הטומן בחובו אמת גסה וזכה הארוגים יחדיו שתי וערב במשל יוצא דופן, היא העשב חשיש – "העשב המסוכן". מבין החוקרים אשר חדרו אפילו לרגע את הטפח הקסום של האקסטטיות הזוהרת שלה, רבים היו מזועזעים, הרבה מאוכזבים. מעטים העזו למחוץ בידי ברזל את ביתה הבוערת של הג'ין; להסחף מנשיקות האוב של שפתי הארגמן הרעילות שלה, להשכיב את גופה הנחשי-חלקלק נחשי-עוקצני מטה עליי ספת עינויי תופת כלשהי, להכות בה עד לכדי פרכוס ספזמתי כפי שהברק חוצץ בין רסיסיי העננים, כל זה רק בשביל לקרוא מבין עיניי האוקיינוס הירוק האינסופי שלה את מחיר בתוליה, שגעון שחור!"

מיד לאחר ההקדמה הנל מתאר קראולי את כניסתו לתהליך החקירה והבירור ביסוד המאמר 'הפסיכולוגיה של חשיש' ,ובאופן אלגורי משווה ,שוב, את החשיש לאלה הגדולה, אייזיס. יש בדברי פתיחה אלה במאמר של קראולי תיאור של פולחן השימוש בחשיש בצורה של חניכה מאסונית. קראולי מתאר שכדי לא לחלל את מקדש האלה, הוא נפטר מכל תכשיטי הדיבור, חושף את החזה השמאלי, ומקווה למצוא את עור השה של הלב הטהור, אות האמת הפשוטה וסינר התום. קטע אשר מאוד מזכיר טקס חניכה של הבונים החופשיים המכניסים את הfellow craftman אל המיסטורין בתוך המקדש המאסוני כשהוא מובא באותו האופן (ובאופנים דומים בחניכות נוספות), וזאת באחווה שהבונים נקראים בני האלמנה, כי הם בנייה של אייזיס האלה הגדולה. אין זה מפליא כמובן, קראולי היה בהרבה אחוות קצה של הבונים החופשיים כולל בנוסח הסקוטי אליו נחנך במקסיקו, וכמו כן גם ז'בוטינסקי בדק את האחווה בפלג ה"גראנד אוריינט", הלשכה הגדולה מהמזרח של צרפת. מעניין שאותו עור השה של הלב הטהור, אות האמת הפשוטה וסינר התום אשר קראולי מקווה למצוא, מהדהד את מה שכותב ז'בוטינסקי במילים "אל ערש הסיגוף"; דווקא החשיש, האלה הצורפת באש כסף, סוחפת אותו אל עבר מקור הסיגוף.

בשיר נראה כי הסיגוף הוא מרחק ממושא\תכלית אהבתו של הכותב(אולי כי היא מופשטת\אין סופית). המרחק מתואר בשלושה דרכים:

ש'היא' שורפת, אך בלי מגע,

ואז- אל בת, אך בלי גוף,

ומושכת אותו בחלום ערווה וחושפני, אך אל ערש הסיגוף.

במאמרו הפסיכולוגיה של חשיש מתאר קראולי בדיוק שלושה מצבים של החשיש המתוארים בשיר של ז'בוטינסקי. מצב A, הוא מצב שבו הצופה מרוחק מהמחשבות וחווה הכל כמחשבה בזרם, האגו והרצון אינם מעורבים ונשארים רגועים. זה המצב של הריחוק המתואר לעיל (שורפת 'בלי מגע','בלי גוף',סיגוף). המצב השני שקראולי מתאר, מצב B, הוא מצב שהשטף מחשבות מתגבר(ורטיגו) ומרגיש חיצוני ואז האגו והרצון נלחצים ונהיים מעורבים (למשל מישהו חושב אם היה לו עכביש על הרגל, ואז מרגיש קצת את הגרב, וחושב אולי זה באמת עכביש עד כי מתחיל להאמין למחשבה כאילו היא חיצונית לו ומגיע אולי אפילו לחוות פאנקיה באופן סומטי בגלל פיקציה).קראולי מדבר על האפשרות המתמדת בנפילה ממצב A לB, שזה נשמע קצת כמו מה שקורה בסוף השיר של ז'בוטינסקי, "ובטירוף המשכר יקרא לי 'בוא' – ואמהר…". (המצב השלישי המתואר במאמר הוא C, פשוט נפילה לשינה עמוקה ללא קשר  למצבים הקודמים, תיאור זה קיים בתחילת השיר דנן אך מסיבות אחרות.)  

הדבר המעניין הוא שדווקא אותו סיגוף נוסח פעמוני הכנסייה המנסה לשלול חלום ערווה חושפני, הוא זה שאינו מצליח להביא אותו אל ערש הסיגוף, עד כי הוא מכביד ומעייף אותו[*]. כך הפעמונים שהצירצור שלהם מחריש באוזן תמידית כמו טפיל מעייף, גורמים להדהוד גלי נחושת (חושניות),כמו לאמר גלים גועשים הנובעים מהתת מודע אשר בתוכו קבור 'חלום ערוה וחושף', חלום(חזון\ערך עליון) כבול לציוויי הכנסייה(ממלכת אדום). –

"וכגזר דין ירעם באוזן, אותו צלצול פעמונים".

[*]  (כמו תמורת הגמל ב"על שלושת התמורות" בכה אמר זרתוסטרא).

עם המודעות החדשה שחשיש צרפה בו באש כסף ללא מגע, ז'בוטינסקי מצליח בקלילות ובבזק להכנס לחלום שגישתו היית חסומה בפניו קודם לכן, לרכוש דעת. כך הוא בעצם משלים את הפעולה שעליה נח המאמר של קראולי, המתואר בציטוט הראשון מהנביאים הכשדים של זרתוסטרא איתו נפתח המאמר "קל לשחרר את תופסני הנשמה, כה אמר זרתוסטרא". על ידי העישון של החשיש טוען קראולי במאמר, בהתבסס על תפיסת העולם הגנוסטית של הנביאים המובאים, ניתן לשחרר את תופסני הנשמה המשאירים אותה בחומר, (חומר בניגוד ל'ערש הסיגוף', שהוא, כנראה, מעל החומר בהקשר זה). עוד הרחבה על משמעות הרעיון של שחרור תופסני הנשמה שהיה הבסיס לרעיון המובא במאמר 'דלתות התודעה' של אלדוס האקסלי שם נאמר דבר מה דומה שנלקח מ"החתונה של גן עדן וגיהנום" (ויליאם בלייק):

"אילו נוקו דלתות התודעה, הכל היה נראה לאדם כפי שהוא, אינסופי. כי האדם סגר את עצמו עד לכדי שהוא רואה את הכל דרך חרכים צרים ממערתו"

כיצד חנך אליסטר קראולי, נשיא האילומינטי, את אלדוס האקסלי, סנדק ההיפים, אל מיסתורי המסקלין

 

מה ניתן ללמוד אולי על הדרך בה ז'בוטינסקי מצליח לשחרר את תופסני הנשמה, לנקות את דלתות התודעה, ולהסחף במהרה אל בת בלי גוף (בלי גבול)? יתכן ואכן צפון סוד באלגורית המתכות בשיר, והמעבר מחושניות של הנחושת המזוככת על ידי אש כסף, כלומר תפיסה שלוקחת את החושניות ומתמירה ומזככת אותה מעלה על ידי החשיש ושירה. נזכיר את שנכתב במאמרו של אליסטר קראולי.

"הסם\שיקוי הזה זוהה כאליקסיר ויאטה של האלכימאים הגשמיים, או אחת התמיסות שלהם 'כנראה התמיסה הלבנה' אשר הופך את המתכות הכבדות (תפיסת מציאות רגילה) לכסף (תפיסת מציאות פואטית)"

כך השירה מנזילה ומגמשת את מבני החשיבה והמשמעויות של המילים ומאפשרת חירות מחשבה מסויימת(כמו שז'בו כתב גם 'למד אותם לצחוק', בספרו ש'משון'), וזאת לעומת תפיסת המחשבה הרגילה והחושנית הגורמים לנו להאמין כי הם (החוש ו\או המחשבה) הם חזות הכל באותו רגע. בדרך זו החשיש והתפיסה הפיוטית מאפשרת ללכת מעבר.