כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

ברצוננו להציג בפניכם עבודת תואר שני עם תזה שהתקבלה באוניב' חיפה, על ידי חבר טוב של צוות האתר, מוניר מוראד.

מוניר הוא דרוזי מכפר בית ג'אן העוקב אחר האתר מאז הקמתו, ואשר יצר איתנו קשר כשהתחלנו לפרסם את הכתבות הראשונות.

הידידות עם מוניר רק הלכה וגדלה וכמו כן העניין שלנו בנושאים האזוטריים וטבעות הכוח של הסדר העולמי החדש.

במשך שנים היינו משוחחים, ומתארחים זה אצל זה, עד כדי הבאת התזה אל תוך האקדמיה הישראלית.

אז עכשיו, לאחר שנים של עבודה, אנחנו שמחים להציג בפניכם את העבודה של מוניר שזיכתה אותו בתואר שני עם תזה במדעי הדתות, עבודה המלאה ברזי האחוות הסודיות והאילומינטי.

 

פרק 1: מבוא

1.1 הצגת הנושא ומצב המחקר

נושא האנטישמיות בקרב הבנייה החופשית הוא עניין מורכב, וזאת מאחר שנושא האנטישמיות בכלל הוא עניין שזור לאורך ההיסטוריה החל מימי העבדות במצרים ועד המאה ה20.[1] מה שיוצר את המורכבות, לדעתי, הוא הקושי להחליט באם ספרות האוטופיזם העתיק מהווה פלטפורמה לאנטישמיות לפני טביעת המושג ברבע הראשון של המאה ה19. אם לא, אז מה ניתן לכנות עוינות מסוג זה באמת? ומהמוקדם ועד למאוחר,  האם ברמת העיקרון, כל האירועים שהתרחשו בקרב העם היהודי לפני 1819, השנה בה נטבע המושג, אינו נחשב כאנטישמי? אירועים שהחריבו את משכנם של היהודים איפה שנכחו, כמו מסעות הרודנים צמאי כיבוש טריטוריאלי וחולי כוח ושלטון, החל מימיו של תחותמס ה-3 במאה ה-18 לפנה”ס, מסע שישק סמוך לתקופת כינון הממלכה (928) לפנה”ס, מסעו של סלמנאסר בשנת 780 לפנה”ס, ומסעו של תגלת פלסר כעבור ארבעים שנים אחרי, ומסעו של סרגון סמוך לשנת 780 לפנה”ס, מסע סנחריב בשנת 705 לפנה”ס ועד לבואו של נבוכדנצר שמחריב את בית המקדש בשנת 586, האם כל זה לא נחשב כאנטישמי? אם לא, אז מה נכנה עוינות זו? האם חורבן בית שני בידיו של טיטוס בשנת 70 לספירה, לא נחשב כאנטישמי.[2]

בתקופה בה השלטון המוסלמי התבסס במאות ה-9 וה-10, שילמו היהודים מס גולגולת ומס קרקע, והוטל עליהם חובת לבישת בגדים נבדלים שעליהם נתפרו סימני קלון ועוד דברים אחרים, האם כל זה לא נחשב כיחס אנטישמי?  אם לא, אז מה נכנה עוינות זו? האם האירועים בתקופת ימי הביניים, כמו האינקוויזיציה (1492) וגירוש ספרד לא נכללים במסגרת האנטישמיות, רק מאחר והמושג נטבע הרבה יותר מאוחר? למרות העובדה שקיים הבדל בין היחס המוסלמי כלפי היהודים מזה של הנוצרים, עדיין המוסלמים ביצעו כמה פוגרומים בעם היהודי. בין השנים 1010-1013 נהרגו בקורדובה בספרד מאות יהודים [3], ובשנת 1066 נהרגו 4000 יהודים בגרנדה. חיבור מפורט על הפרעות ביהודים במצרים משנת 1011 מספר: “ויקנאו בהם אספסופי מצרים ויסקלום באבנים, ויקללום וירגישו עליהם…ויקרצו עין וילעיגו ויבקשו להאבידם…ויבהלו העם וינוסו על נפשם…ויקיפום המונים המונים אלפים ורבבות ותהום מצרים עליהם ותבקע הארץ לקולם”.[4] האם זה לא אנטישמי? האם עלילות הדם נגד היהודים במאות ה-15 וה 19, שהגיע מספרם לשמונים עלילות לא נחשב כאנטישמי?   האם השמדת העם היהודי בתאי הגז במאה ה20 בתקופת הרייך השלישי שונה מכוונותיו של תלמי פיסקון (אברגטט השני), אשר ציווה לאסור את יהודי אלכסנדריה בכבלים ולהשליכם ערומים לפני פילים שיכורים, לעת אשר נלחם בחוניו שר צבאה של קליופטרה השניה?[5]  כל השאלות האלו, מעמידים אותנו בפני עובדה אחת והיא, שהאנטישמיות הייתה מאז ומתמיד, למרות היעדר קיומו של המונח.

 שנאת העם היהודי מקדמת דנא על לא עוול בכפם חלחלה עמוק ברבדי החברות השונות והתרבויות הנגוזות והלא נגוזות. השנאה, אשר לימים התגלמה במושג אנטישמיות, זרמה בסדקי קירות האומות השונות בדומה למים המחלחלים בקירות הבית ומקללים את יסודותיו. שנאת העם היהודי חדרה עמוק אל תוך השורשים של החברות השונות במשך אלפי שנים, ולא פלא האנטישמיות ושנאה הצליחו להגיע אל תוך מסדרים איזוטריים ואחוות סודיות שבקושי נוכחותם הייתה מורגשת באירופה. אותם אחוות סודיות ומסדרים חשאיים, בעצמם, סבלו משנאה וממרדפים די דומים. מסדרים כמו הבונים החופשים, האילומינאטי, צלב הוורד ועוד אחרים לא היו שונים בדעותיהם כלפי יהודים, וזאת לנוכח העובדה שמסדרים אלו צמחו מתוך חברות יותר גדולות, אותם החברות שהשאירו את הגוון האנטישמי בתוך שורותיהם, בדומה לבן נולד ונושא עיניים בצבע עינו אמו.  אותם מסדרים, בעיקר הבונים החופשים, היו רווים באידיאולוגיות אנטי נוצריות, אך כאשר העניין נגע ביהודים, הם הפגינו שנאה ואנטישמיות לא פחות מכל חברה אחרת.

 הסיבה העיקרית לאנטישמיות בקרב מסדרים איזוטריים כאלו שצמחו באירופה הייתה הספרות האוטופית שהיא בעצמה הייתה תופעת-לוואי אופיינית לתרבות המערב.[6] הספרות האוטופית הגדושה בשנאה, לרבות האוטופיה הגרמנית, הרחיקה לכת באמונה שיהודים הם יצורים מדרגה נחותה ונושאים אות-קלון בצבע צהוב.[7] גם כאשר הוגי דעות יוצאים מן הכלל, ליבראליים ומתונים, דגלו בשוויון חברתי, דוגמת פראנסיס בייקון (Francis Bacon), שחיבר אוטופיה קלאסית במובן זה של אטלנטיס החדשה (New Atlantis 1624), לא יכל להתנער משורשיו הנוצריים למרות השתייכותו לזרם הרוחני האירופי הדוגל בעקרונות שלטון השכל והסובלנות הדתית.[8] בייקון לא אהב יהודים ובחיבורו הנ”ל הוא קורא לארצו החדשה בן-שלם (“Bensalem”), כלומר הכל מאורגן לפי ציווי השכל הישר ובצורה מדעית, אך גם בהתאם לאמיתות הדת הנוצרית. אין בידנו מידע באם פרנסיס בייקון היה בונה חופשי, אבל אכן היה איש של הבנייה החופשית הקדומה. העדות שעליה אנו מסתמכים היא היותו איש חשוב לבניה החופשית וזאת מכמה סיבות: ספרו אטלנטיס החדשה התווה דרך בסמליות ומטרות מסוניות ואף הפך לאבן דרך בתורה המסונית. הסמליות בספרו אטלנטיס החדשה מזוהה עם הסמליות של מקדש שלמה. יתרה מזאת, ראש הבניה החופשית באנגליה דבר על זה במאמרו "אנה מועדות פנינו" [9].

 האוטופיה של תומאס מורוס (Thomas More, Utopia, 1516), או עיר השמש של קאמפאלנה (T. Campanella, Civitas Solis, 1623). קאמפאלנה מתאר את החברה החיה על טוהרת עקרונות הנצרות המשופרים. אין הדבר מפתיע, אולם אצל תומס מורוס, המשתית את מדינתו על סובלנות דתית גמורה ובה דתות רבות, היעדר היהודים אומר דרשני. הדבר מרמז על מגמה עמוקה במנטאליות האירופית, שאינה מסוגלת לדמות לעצמה מדינה אידיאלית, בה יימצאו גם יהודים. [10]

אמנם הבונים החופשיים צמחו מתוך עולם הנצרות האירופי ויצאו במידה רבה נגדו, אולם בד בבד הם לא התנערו מהאנטישמיות הקלאסית שגדלה על קרקע הנצרות והיא המשיכה להתקיים בקרבם בצורה סמויה.[11] מגויסי הבנייה החופשית היו כולם נוצרים, כך לפחות כתב קרוספיקס בספרו שבו הצהיר במפורש כי אחת המטרות של הבנייה החופשית היא ליצור מקלט ובית מחסה לנוצרים האוונגליסטים אשר נשרו מהנצרות ונרדפו תקופה ארוכה.[12] גיוס נוצרים בלבד באופן מובהק בא לידי ביטוי במדיניות של הבונים החופשיים באנגליה, אשר מנעו במשך זמן רב את הצטרפותם של תושבי הודו שחפצו להסתפח למסדר.[13]

הסימבוליקה של דת הבונים החופשיים היא סימבוליקה פגאנית המביעה סוג של חזרה לעידנים קדומים, כמו הבבלית, המצרית והאשורית. בספרו Symbols, Sex and the Stars סוקר ארנסט בוסנברק את מהות הסימבוליקה הקדומה, לרבות זו המסופוטמית והתרבויות שקדמו לה,[14] סימבוליקה שאומצה במסדר הבונים החופשיים וגם בחלק מענפיו האזוטריים. רוב הסימבוליקה בקרב הבנייה החופשית הגיעה ממיתולוגיות קדומות, בעיקר המצרית והיוונית. אחרים טוענים כי הסימבוליקה של הבונים החופשיים מבוססת על Hermetica (כתבי חוכמה ומדע מצריים־יווניים) שהתפתחו באלכסנדריה סמוך להתפתחות הנצרות במאה הראשונה.[15] אם כך ואם כך, הבנייה החופשית וכל זרמיה פעלו יחדיו נגד הדתות המונותיאיסטיות[16] וחיבורים אלו בין הזרמים יצרו אנטישמיות מובהקת. מאידך גיסא, רעיון הקונספירציה של הבונים החופשיים נתמך בצורה ברורה בספרים שנכתבו על הקשר בין הבונים החופשיים ליעקובינים,[17] שאליהם נתקבלו היהודים שוחרי הרפורמה נגד היהדות האורתודוקסית.

הבנייה החופשית במתכונת כת החלה בארץ הקודש סמוך לשנת 1853 במערת צדקיהו בירושלים. על מהלך התפתחותה של דת הבנייה החופשית בארץ־ישראל כתב זלדיס, בעצמו בונה חופשי, ומחקרו האקדמי הוא אחד החשובים על תולדות הבונים החופשיים בפלשתינה.[18] בספרו הוא מתאר גם את התפתחות האינטרסים של הבנייה החופשית בפלשתינה בתקופה שלפני קום המדינה, אינטרסים שבאו לידי ביטוי בהקמת לשכות רבות. הספר אינו מתמקד בדוקטרינה ואינו מתייחס לאנטישמיות בקרב הבונים החופשיים אלא להפך, הוא מספר דווקא על הצד השני של המטבע – קבלת היהודים למסדר הבונים החופשיים בפלשתינה. אולם חשוב לציין כי כאשר קיבל המסדר בפלשתינה יהודים לשורותיו, הוא קיבל בו־בזמן גם חברים ערבים.

המחקרים על הבנייה החופשית ויחסה ליהודים אינם רבים. אחד החלוצים במחקר על הנושא הוא יעקב כ"ץ בספרו בונים חופשים ויהודים.[19] כ"ץ מתאר את ההיסטוריה של היהודים והבונים החופשיים ואת אופי הקשר ביניהם. עם זאת, הוא עוסק בעיקר בקשרים היסטוריים בין יהודים למסדר ולא בגילויי האנטישמיות בתוך המסדר עצמו. הוא מצביע על הקשר שהתקיים בין הבונים החופשיים ליהודים שבתאיים שהתנגדו ליהדות האורתודוקסית במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה ועד ראשית המאה העשרים. כמו כן, הוא מציג תמונה מרתקת של היהודים שזכו להתקבל ללשכות הבונים החופשיים ושל קשריהם עם השבתאות. מחקרו מפתח במידה רבה את מחקרו של גרשֹם שלום על השבתאות, שבו נגע גם בקשרים אלו.[20] שלום הצביע על הקשר בין תנועות אזוטריות ומעגלים אזוטריים של הבנייה החופשית לבין היהדות והמיסטיקה היהודית. כחלק מההתפתחויות שהתרחשו באותה העת היה לבונים החופשיים תפקיד לא מבוטל – השימוש בלשכותיהם כמוקד להפעלת מהפכנות באצטלה של נאורות,[21] אשר למעשה הכילה בתוכה אנטישמיות אידיאולוגית שבאה לידי ביטוי בדעותיהם של גדולי הבנייה החופשית.

על הבנייה החופשית כתנועה שנתפסה במידה רבה כמסדר חתרני הדוגל בשינויים דרסטיים בדת כתבה נסטה וובסטר בצורה בהירה,[22] ועל מקורותיה נסמכים גם גרשֹם שלום ויעקב כ"ץ, ואפילו ווינסטון צ'רצ'יל שהעלה את הנושא במאמרו "Zionism versus Bolshevism".[23] בספרה כותבת וובסטר על אחוות סודיות ועל קבוצות מהפכניות במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, ומצביעה על יחסם השלילי של הבנייה החופשית וזרמיה כלפי האמונות המונותיאיסטיות – הנצרות, היהדות והאסלאם. בהשפעת ספרהּ זה דיבר צ'רצ'יל על הבעייתיות שבמעורבות הרבה של יהודים בתנועות הפועלים הבינלאומיות ומכך הסיק כי ישנו צורך בתנועה לאומית ליהודים. חיזוק הרעיון כי הבנייה החופשית וזרמיה משקפים דעות בצביון אנטי־מונותיאיסטי ואף אנטישמי בא לידי ביטוי בדעותיו של הול.[24]

על המעורבות של יהודים לא־אורתודוקסים במעגלים האזוטריים והרדיקליים של הבנייה החופשית כתב גם ג'ון רוביסון.[25] רוביסון, שהיה בעצמו בונה חופשי, כתב בספרו על היחס הרדיקלי והשלילי של אותן הקבוצות למסגרות חברתיות־דתיות־מסורתיות, אם כי הוא התמקד בעיקר בנצרות. מחקרו מהווה למעשה תשתית למחקרים שונים, והוא אף זכה להתייחסות מצד נשיא ארצות־הברית לשעבר ג'ורג' בוש הבן. בד בבד, ולצורך הבהרת מעורבותם של יהודים בחוגים הפנימיים של הבנייה החופשית, כתב משה שלמה אנטלמן לא מעט על התנועות הרדיקליות שקמו ביהדות, בכללן הפרנקיסטים והשבתאים. בספרו הוא עוסק גם בזרמים בבנייה החופשית בעלי גוון אנטישמי,[26] ובכללם אלו שנדונו במחקרים קודמים, ומסביר את התפתחות הקשר השבתאי־פרנקיסטי לזרמי הבנייה החופשית ואת דרכי הפעולה המחתרתית נגד היהדות האורתודוקסית. במחקרו הוא דן גם בדמויות העיקריות – של יהודים ואחרים – שהצטרפו לזרמי הבנייה החופשית ופעלו נגד היהדות האורתודוקסית, ובהם אברהם גייגר (Geiger, 1874-1810), מקס ליליינטל (Lilienthal, 1882-1815), אדם וייסהאופט (Weishaupt, 1748- 1830), הרוטשילדים והרוקפלרים. מחקרו של אנטלמן מציין שמות של ארגונים שאליהם השתייכו דמויות אלו, למשל Bund der Gerechten[27] וכן בתי ספר ומוסדות חינוך אחרים שמטרתם היתה לפעול נגד היהדות.

ספרו של דניאל דורון[28] על הבנייה החופשית, חובות קדומים, הוא מחקר המכיל קבוצות של תעודות המהוות חוליה מקשרת בין בנאי ימי הביניים ומסורותיהם לבין מסדר הבונים החופשיים.[29] הספר מסכם עשרים שנות מחקר של תעודות ותרגומים ופורשׂ יריעה היסטורית רחבה היכולה לשמש הן את המבקשים ללמוד על מסדר הבונים החופשיים ומקורותיו והן את חברי המסדר המעוניינים בתעודות ובניתוח מקורותיהן. המחבר הוא בונה חופשי בעצמו, ועל־כן בספרו הוא מתעלם מנושא האנטישמיות בקרב הבנייה החופשית.

לסיכום, מסקירת המחקר הקצרה עולה כי אף על פי שישנם מחקרים חשובים על יהודים שהצטרפו לבונים החופשיים, טרם נערך מחקר ממוקד בנושא האנטישמיות בקרב המסדר עצמו.

1.2 הבנייה החופשית והיווסדותה – היסטוריה ומיתוס

ראשיתה של הבנייה החופשית שנויה במחלוקת. בקרב החוקרים, אפילו מתוך הבנייה החופשית עצמה, לא שורר קונסנזוס באשר לתאריך מסוים. לפי השערתו של פרופ' אנדרו פרסקוט [30], מסדר הבונים החופשיים נוסד בשנת 1425. עם זאת, המסורת הפנימית גורסת כי המסדר נוסד כבר בימיו של שלמה המלך, לפני אלפיים ושמונה־מאות שנה בקירוב, בניגוד לרבים מתוך הבנייה החופשית המייחסים את היווסדותה למאה השמונה־עשרה ואילך ולא לפני כן. רוב המקורות הדנים בתולדות הבנייה החופשית ומטרותיה מציבים שתי תיאוריות עיקריות על־אודות ההיווסדות: מקדמת דנא ולחלופין בתקופה מודרנית יחסית. בשתי התפיסות ניתן לראות את אותם העקרונות המהותיים שעליהם מרבים הבונים החופשיים לדבר (אחווה־שלום־שוויון) ואשר עומדים בראש סדר העדיפויות של הדוקטרינה.

אנו למדים מדניאל דורון, בונה חופשי יליד הארץ , שהבנייה החופשית נוסדה בשנת 1717 במפגש חברתי של ארבע לשכות שנבנו אז ברובע ווסטמינסטר בלונדון[31] .  אנדרו פריסקוט, תומך בנכונותו של תאריך זה[32], והוא מוסיף כמה תאריכים חשובים, ואומר שקשה להצביע על תאריך אחד להקמת ההיכל הראשון היות וישנם  שלושה היכלים זהים שהוקמו בלונדון: אחד נבנה בשנת 1717, ושמו היה The Grand Lodge, השני שהוקם  בשנת 1813, ושמו היה The United Grand Lodge, והאחרון שהוקם בשנת 1751, שקראו לו The Ancient Grand Lodge.

רון הלוי סבור כי מסדר הבונים החופשיים התפתח בימי הביניים כארגון ייעודי לבנייה ששמו היה ארגון הבונים החופשים האופרטיבי (Operative), ושאליו נתקבלו אך ורק בנאים מעשיים.[33] מטרת הארגון, לדבריו, היתה השמירה על זכויות הבנאים, מכיוון שהם עבדו ברחבי אירופה ללא כל השתייכות לגוף שיכול היה להגן עליהם כמו רוב התאגידים המקצועיים שפעלו באותה התקופה. לאור זאת, הבנאים החלו להתאגד בגילדה שמטרתה היתה לשמור על זכויותיהם. הארגון שימש טרקלין למפגש חברתי ולעזרה הדדית, אך גם לשיח ולבילויים, ובכך אִפשר להם להפיג את תחושת השעמום. עם הזמן התפתח הארגון למסדר ולשורותיו הצטרפו אנשי מקצועות אחרים, וכך למעשה התפתח המסדר הרעיוני (Speculative) שאִפשר להמוני אחרים שלא היו בנאים להצטרף לשורותיו. מקי מציין כי הבנאים מימי הביניים אימצו את הסמלים הקדומים המיוחסים לכת הדיוניסית, והם משמשים עד היום את חניכי מסדר הבנייה החופשית. עם זאת, התיאוריה על הקשר לבנייה החופשית הקדומה העטופה באצטלה מסתורית אינה מקובלת על החוקרים המודרניים, למרות דעתם של גדולי ההיסטוריונים בדורות שקדמו להם. פולחן דיוניסוס הוא פולחן הילנסטי קדום שמתפתח בעיקר בתקופתו של פילופאטור (218-175 לפנה”ס), שככל הנראה עמדתו של היישוב היהודי בארץ ישראל כלפיו הייתה שלילית, ולאור זאת עויינותו של פילופאטור כלפי היהודים נוצרה.[34] מעניין, ולו בזעיר אנפין, יש לעמוד על הקשר הדמיוני שיכול להיות בין עמדת היהודים כלפי פולחן דיוניסוס לבין עמדת הבניה החופשית כלפי היהודים. בספר מקבים,ג’, ב’, 28-30, אנו מוצאים את פקודתו של פילופאטור ודומני שראוי לצטט את הפקודה כלשונה: ”כל מי מאלה שאינם מקריבים (קרי: עובדים למלך) לא יותרו לבוא אל קודשיהם, כי כל היהודים יושפלו אלי לאוגראפיה ומצב העבדות, ואילו הדוברים סרה ייתפסו וימותו; והמתפקדים ייצרב על גופם באש אות-דיוניסוס, הוא עלה-היקסוס, אותם גם יחזירו למעמדם המקורי המוגבל. ולמען לא ייראה שנוא על כולם הוסיף לחקוק כי אחדים מהם, אשר יבכרו להתחבר אל אלה המקובלים בסוד המיסטריות, יהיו אזרחים שווים לאלכסנדרונים”.[35] עדות זו יכולה לאותת לנו על שורשיה של הבניה החופשית, שעל פי המסורת שלהם, הם אכן קדומים.

אחד הסמלים הבולטים בבנייה החופשית של ימינו הוא סמל האישה הבוכה על העמוד השבור. הבונים החופשיים אינם מספקים לכך הסבר מקיף ומסתפקים באמירה כי הוא סמל מתורת הקבלה. ברם, סמל זה קיבל פרשנות אזוטרית מעניינת באחד המקורות הספרותיים של הבונים החופשיים.[36] העמוד השבור מסמל את מותו של חירם בטרם עת והאישה – את איזיס המחפשת את בעלה. בכל היכל מהיכלי הבנייה החופשית ישנם על פי רוב שני עמודים המייצגים את מוטיב הנשיות לעומת הגבריות, והם מוצבים בכל כניסה לכל מקדש במזרח. הם לא היו חלק מהבנייה הפנימית של המקדש אלא הועמדו מחוץ לו באופן נפרד וסימלו את הכניסה לחיים.[37] בתקופה המקראית ידועים לנו עמודים אלו בשם בועז ויכין. הציב אותם בחזית בית המקדש המלך שלמה,[38] שלפי המסורת המאסונית הוא מייסד המסדר ונשיאו הראשון.

שלמה המלך הוא דמות חשובה ועיקרית בבנייה החופשית ובטקסיה. העמוד השבור מיוחס לאגדה המצרית הידועה בשם "איזיס ואוסיריס". לאגדה זו יש חשיבות מרבית בדוקטרינה של הבנייה החופשית, ואין להתפלא כי כאשר נבנה ההיכל הראשון של הבונים החופשיים במצרים הוא נקרא היכל איזיס. היכל זה הוקם מיד עם הופעת המסדר במצרים בשנת 1798 בידי בונים חופשיים צרפתים שהשתייכו לצבא נפוליאון.[39] הקשר בין הכת הדיוניסית היוונית ובין האגדה המצרית הוא קשר חשוב ומשמעותי בעיני הבנייה החופשית, מכיוון שאוסיריס פעל בתקופת כאוס והוטל עליו תפקיד חשוב – לתרבת את העולם, וזהו תפקידה של הבנייה החופשית מאז ועד היום. מכיוון שפרק זה דן בשורשי הבנייה החופשית, ענייני האמונה ומטרותיה העיקריות בדוקטרינה של הבונים החופשיים יידונו בפרק הבא.

הקשר בין דברי דורון, החוקר המודרני, למה שנכתב באנציקלופדיה של מקי על־אודות מוצאם הקדום של הבונים החופשיים תלוי במידה רבה בקשר למלאכה המוטלת על הבונים החופשיים אז והיום. מלאכתם, כידוע, היתה הבנייה. האל היווני דיוניסוס, הידוע במיתולוגיה הרומית בשם בכחוס ואשר נודע כחסיד הארכיטקטורה שהקדיש עצמו לבנייה ארכיטקטונית מופלאה, נזכר אצל מקי:[40]

הכוהנים של בכחוס, או כפי שמכנים אותו היוונים, דיוניסוס, אשר הקדישו עצמם להישגים ארכיטקטוניים כאלף שנה לפני עידן הנצרות, הקימו אגודה או אחווה של בונים באסיה הקטנה. האחווה היתה ידועה בפי כותבים עתיקים רבים כאחווה של הארכיטקטים הדיוניסים. לאחווה זו ייחסו תמיד כבוד של בנייה או הקמת מקדשים ומבנים ציבוריים אלו ואחרים. החברים באחוות הארכיטקטים הדיוניסים היו מקושרים במסתורין הדיוניסי של המקום שבו כולם עברו חניכה דיוניסית. האופן שבו נוסדה האחווה והאבחונים המיוחדים שאובחנו בה הוטמעו בתוך מסדרנו באופן מרשים. למשל, מימוש הצדקה. אלמנט מקשר נוסף בין כת הבונים החופשיים לכת הדיוניסית הקדומה הוא אלמנט הצדקה שהוטמע בתוך הבנייה החופשית בצורה מובהקת. הארכיטקטים הדיוניסים חולקו לקהילות שנשלטו על־ידי הוורדן (wordan), בעיקר במתקני העבודה והממשל".

אם להקביל, אומר מקי, אזי בתוך הבנייה החופשית ישנו תפקיד ששמו מאסטר, ובהגדרתו הוא אותו התפקיד שהיה בכת הדיוניסית הקדומה. בכת הדיוניסית הקימו קהילות גדולות ואחת לשנה קיימו פסטיבלים גדולים שנחגגו בהוד ובהדר. אותו הטקס מתקיים בקרב הבונים החופשיים המודרניים בימים אלו. היתה להם שפה אוניברסלית שהיתה שימושית בפרס, בסוריה ובהודו. באותה שפה אוניברסלית מדברים הבונים החופשיים בימים אלו. המסדר היה קיים בצוֹר בזמן בניית בית המקדש וחירם, בן האלמנה, היה האיש שבידיו הפקיד שלמה המלך את הפיקוח על הבנייה. הוא היה תושב צור, ארכיטקט מוכשר, איש עבודה סקרן ופיקח. לכן, לדעת מקי, ניתן להניח כי הדיוניסים נשלחו עם חירם על־ידי חירם מלך צור כדי לעזור בבניית בית המקדש של יהוה. מפגשם של הדיוניסים עם היהודים אִפשר העברת ידע מתחום הקבלה ולפי הידוע, גדולי ההיסטוריונים של הבנייה החופשית מושפעים ממנה.

הטענה כי שורשיה של הבנייה החופשית קדומים, מאז ימיו של המלך שלמה, נתמכת גם בידי היסטוריון חשוב של הבנייה החופשית, אלברט מקי [41] (Albert Mackey) שמו, הטוען כי האגדה היוונית של בכחוס/דיוניסוס היא למעשה הניצוץ הראשון להיווסדות מסדר הבנייה החופשית. מאגדה זו התפתחה אגדת הבונים עצמה ונקשרה במקרה הטרגי שאירע באותה העת – מותו של חירם מצור. מקי מחזק את הקשר בין הבונים החופשיים לכת הדיוניסית בפרק אחר הדן בטקס המסתורין של הבנייה החופשית. הקשר בין המסדר לכת מתחזק אף יותר עם היסטוריונים נוספים התומכים בטענה שהיווסדות הבנייה החופשית נשענת על הכת הדיוניסית הקדומה.[42] הול, אחד ההיסטוריונים הידועים של הבנייה החופשית, תומך בקשר הקדום על־ידי אימוץ נרטיב הקשור לקדושתו של חירם מצור, הנחשב לדמות קדושה מאוד.[43] הול טוען כי כאשר הבונים החופשיים סבלו מהדעה הקדומה כי הם פגאנים, בגלל עקרונותיהם הפילוסופיים, אנשי המלאכה הדיוניסית הועסקו באופן אוניברסלי בהקמת כנסיות וקתדרלות, והן עד היום נושאות באבניהן סימנים מסוניים מובהקים, בהם מחוגים, סרגלים, פטישים ואוסף כלי בנייה שהוטמעו במקצועיות בתוך הקישוטים על הקירות מאז ימי המהפכה הצרפתית.[44] העיסוק בארכיטקטורה של הבנייה החופשית כולל דמויות עיקריות נוספות, דוגמת אליאס אשמול (Elias Ashmol) וצ'סטר הראלד (Chester Herald), שנזכרו בכתבי המסדר במרוצת המאה השבע־עשרה. דמויות אלו שיקפו את המצב הכלכלי המקומי בסקוטלנד ובצפון־אנגליה.[45]

סברה מסורתית נוספת על־אודות היווסדותו של מסדר הבונים החופשיים, לפי מקי, היא בתקופת הצלבנים, כאשר הטמפלרים נחשדו בכל דבר ויצרו קשר עם צאצאיהם של הארכיטקטים הדיוניסים. הם הכירו רבים מהסמלים ומהדוקטרינות שלהם ואף העבירו אותם לאירופה בימי הביניים. יותר מכל שואבת הבנייה החופשית מהכת הדיוניסית ומהסמלים הקשורים למדע ולארכיטקטורה.

סברה נוספת התומכת בקיומם של הבונים החופשיים מתקופת ימי הביניים ואילך[46] קושרת אליהם בצורה נחרצת את מסדר צלב הוורד. השניים חברו יחדיו לגילדה של בונים עצמאיים ששוטטו באירופה באותה התקופה. ברם, במאמר זה גם נאמר בצורה מובהקת כי הבנייה החופשית ומסדר צלב הוורד הכרוכים האחד באחר קיימים מאז ברא אלוהים את העולם:The spirit of freemasonry walked with God before the universe was spread out or the scroll of heavens unrolled. הול מוסיף ומחזק את הקשר המסורתי עם כת הדיוניסים באומרו כי הסמלים הבולטים במסדר הבנייה החופשית הם במקורם סמלים של חסידי הכת הדיוניסית. בתוך הסמלים הללו טמונים רמזים לסוד התחדשות האנושות, רעיון שבו תומכים רוב החברות הקדומות,[47] ובכללן האחוות החשאיות.

ברוח דומה, וכפי שאני למדים מיעקוב קץ, טוען יוחנן סלדן שהבנייה החופשית קיימת אפילו מזמנו של נוח, משום שהמצוות שלו הוכנסו בדוקטרינה של הבנייה.[48] במאמרו של רו הלוי, אנו למדים כי ההיסטוריון והבונה החופשי הצרפתי ז'ורז' אוליבר גורס ברוח דומה כי היווסדותה של הבנייה החופשית אפופה מסתורין וכי עדיין הנושא מעורפל, כך שקיומו של מדע מדויק נדיר בהחלט.[49] ברם, אוליבר אומר שכל האגדות הקיימות בהיסטוריה המסונית תומכות בדעה שהבנייה החופשית הייתה קיימת עוד בטרם בריאת העולם. הוא אף מצרף את שושלת נוח ובניו למסדר וקובע שהם מסונים מן המניין.

בניגוד לעיקר המסורת הפנים־מסונית, מקנולטי סבור כי היווסדותה של הבנייה החופשית התרחשה באמצע המאה השבע־עשרה,[50] לאחר תקופת הרנסנס. בעבר אף היו שסברו כי הבנייה החופשית היא מעין ארגון חתרני ומאורגן בתת־קבוצות או זרמים המכונים "נוסחים", הבולט שבהם הוא הנוסח הסקוטי (The Scottish Rite). ישנה אף סברה כי נוסח זה הוקם בידי יהודים שנמלטו לג'מייקה מפני האינקוויזיציה.[51]

כשם שכל דת מלאה במיתוסים ובנרטיבים שונים ומשונים, גם הבנייה החופשית יצרה לעצמה מיתוסים, בייחוד הבנייה החופשית הספקולטיבית שיצרה את האגדות המסוניות מהמאה השבע־עשרה.[52] הבנייה החופשית אימצה וגם פיתחה אגדות. לפי פרסקוט, אגדות אלו התפתחו בעשור השלישי של המאה התשע־עשרה, בהן האגדה המצרית "איזיס ואוסיריס", אגדת חירם מצור, קדושת העז, הסיפור של קין והבל ואגדת שושלת שת.[53] האמונה כי הם בני האור או המסדר המחזיק באמת נגזרת למעשה מהאגדות הרבות שהבונים החופשיים פיתחו במשך זמן רב. האגדות הללו נכללו בכתבי הדעת שלהם, The Regius and Cooke manuscripts, שהתפתחו בשנת 1425.[54] שתיים מהן לפחות מציגות סממנים אנטישמיים מובהקים למדי: אגדת חירם ואגדת שושלת שת. מוטיב האשמת היהודים ברצח דמויות קדושות נכלל באגדה על חירם־אבי בדומה לחלק מכתבי הפלסתר ועלילות הדם שרווחו במאה השמונה־עשרה. מחברים מהבונים החופשיים – הלנה פטרובנה בלבצקי (Helena Petrovna Blavatsky), אליס ביילי (Alice Bailey), רודולף שטיינר (Rudolf Steiner), אליפז לוי (Eliphas Levi), אלברט פייק (Albert Pike), הול ואחרים – חיזקו את האגדות בפרשנויותיהם השונות והמשונות אשר שמרו על גוון אנטישמי. אותם הנרטיבים מהווים חלק אינטגרלי מהחניכה המסונית. בטקס פולחני לצורך קבלת הדרגה השלישית, למשל, מתבצע טקס סימבולי שבו חירם נרצח. לפי האגדה, הרצח אירע לאחר ששלמה המלך סיים את העבודות בבית המקדש וחירם כבר לא היה רצוי יותר בין כותלי הר הבית. שלמה רקם מזימה לרציחתו ומאז היהודים מואשמים ברצח. באגדה על שושלת שת[55],על פי רודולף שטיינר, מסופר כי “ היה זמן שאלוהים יצר את חווה, והאלוהים הזה התייחד עם חווה וילד את קיין. לאחר מכן, אלוהים אחר בשם יהווה, יצר את האדם. אדם גם ייחד את עצמו עם חווה, כלומר ידע אותה, ומהזיווג הזה יצא הבל. ובכך, אנו רואים שקין הוא צאצא ישיר של האלים, אך הבל הוא צאצא של אדם וחווה אשר היו בני אדם”.  נושא האטישמיות יובהר לעומק  בחלק הקשור לאמונות.

1.3 דמויות מיתולוגיות מרכזיות בבנייה החופשית

כמו כל דת אחרת המבססת את קיומה על כתבי נביאים, שליחים וצדיקים, ואף על התגלות אלוהית, הבנייה החופשית מבססת את כל הדוקטרינה שלה על קיומן של דמויות למיניהן, באופן דומה ולא פחות קדוש. הדמויות של הבנייה החופשית הן דווקא הדמויות הכי לא־מקובלות בכתבי קודש אחרים, בעיקר אלו של היהדות, במיוחד הדמויות שהתנ"ך אינו מציב בפנינו מידע על אופי חייהן, תפקידן וגם מותן. באה הבנייה החופשית ומוסיפה נפח בלתי מבוטל לקורות החיים שלהן. בפרק זה ארחיב על אגדה ועל דמות אחת ואת השאר אזכיר בקצרה, בדגש על הקבלה סימטרית ועל הצגת סממנים זהים ביניהן. אולם לפני כן עלינו להבהיר את הנקודה המכריעה בדיון: האם הבנייה החופשית היא בכלל דת.

הול, גדול הבונים החופשיים, קובע כי הבנייה החופשית היא אכן דת ולא זרם או תנועה.[56] דורון וחוקרים מתוך הבנייה החופשית המודרנית, עם זאת, דוחים על הסף את הרעיון שהבנייה החופשית היא דת עצמאית,[57] וזאת לנוכח העובדה שהיא לא דנה, למשל, בענייני נישואים וגירושים וכיוצא בזה. עצם העובדה שהיא מכילה חברים  מרקעים אתניים שונים מבטלת, לכאורה, את הטענה שהיא דת נפרדת בעלת יסודות משלה. מאחר שלכל דת יש עמדה טוטאלית הכוללת את כל ההיבטים של חיי המשפחה, וגם ענייני מוסר בין האדם למקום או בין אדם לחברו, ההיבט של שכר ועונש, כל אלה יחד ולחוד מבטלים את הטענה שהבנייה החופשית היא דת. לעומת זאת, לדעת חוקרי דתות רבים אחרים שהתייחסו לדמויות מהמיתולוגיה היוונית כאלים שמופיעים בהתגלויות,[58] העובדה שהבנייה החופשית אימצה ועדיין מאמצת אותן דווקא מחזקת את הרעיון שהיא אכן דת, למרות העובדה שאינה מכילה היבטים מחיי היום־יום הלכה למעשה.

בדיון בשורשי הבנייה החופשית הוצג הקשר הסימבולי של מסורת הבנייה החופשית לכת הדיוניסים לפי מקי והול. המגמה לראות בבנייה החופשית דת כשלעצמה מתחזקת למרות טיעוניהם של דורון ואחרים והיעדר אלמנטים המאפיינים את הדת בכל הנוגע לענייני משפחה, הלכות ומוסר. בדומה לכך, קיפנברג מראה כי דמותו של דיוניסוס מתקדשת בדרך של התגלות ופולחנו מתגבש בתקופה ההלניסטית לכלל דת, שחוקרי דתות רבים מכירים בה למרות חסרונה של דוקטרינה שיטתית. אנו למדים ממקס ל. בומיר(Baumer), שפרידרך שילר (Friedrich Schiller) חברו הטוב של גתה (Goethe), זהה את דיוניסוס כאל המביא שמחה, ומאה שנים אחריו ראה בו פרידריך ניטשה (Friedrich Nietzsche) אל ההרס העצמי ולידת הטרגדיה.[59]

אחת הדמויות המרכזיות שעליה מתבססת הדוקטרינה של הבנייה החופשית היא דמותו של חירם הארכיטקט. חירם הוא דמות מקראית (דברי הימים ב', ב' י'-י"ג) שבעיני הבונים החופשיים לא קיבלה מספיק אזכורים לנוכח חשיבותה ההיסטורית: האיש הדגול, הארכיטקט החכם והמסור בעבודתו, אשר נשלח מהעיר צור כדי לסייע בבניית בית המקדש של שלמה המלך, אינו נזכר בתנ"ך אלא בפסוקים אחדים שעה שנדרשה עזרתו. פרט לכך, כלום לא נזכר ובעיקר לא האופן שבו מצא את מותו. דמותו הפכה למרכזית בבנייה החופשית וקיבלה נפח בכתבי הקודש שלהם The Volume of the Sacred Law. ראוי לציין כי לפי דעה רווחת בקרב הבונים החופשיים, קיים בלבול גם בתנ"ך. על כך מעידים למשל סופרי הבונים החופשיים רוברט פריקי גולד (Robert Freke Gould)[60], המביא את הסיפור התיאולוגי, והול בדבריו על כך שאגדת חירם הארכיטקט היא האגדה החשובה והמשמעותית ביותר בקרב הבנייה החופשית.[61]

מי היה חירם, הארכיטקט מצור? מה היתה מטרת הסיפור? מנין הגיעה האגדה הזו ומתי? כדי לענות על השאלות הללו יש לפנות לאחד ההיסטוריונים מתוך הבנייה החופשית, וויליאם הרווי (William Harvey), האחראי ליצירתן של כמה אגדות בעלות משמעויות אזוטריות ואקזוטריות ולהפצתן.[62] הוא חיבר את ספריו כשכיהן בתפקיד מאסטר אזורי בכיר (Provincial Grand Master), וכתב את המדריך השלם לבנייה החופשית (The Complete Manual of Freemasonry) ואת סיפור הקשת המלכותית.[63] לפי הרווי, חירם הוא דמות מרכזית בבנייה החופשית משום שהוא הדמות המקבילה לדמותו של אוסיריס, בעלה של איזיס.[64] לאוסיריס היה אויב, טיפון שמו, ואם לאוסיריס היה אויב בשם זה, הרי שבהקבלה גם לחירם היה אויב דומה.

השם המיוחס לו, חירם־אבי, מייחס לו מעמד רם שכן משמעות השם אבי הוא "אבא שלי", במובן מאסטר. לעומת זאת, התיאור בספר מלכים שונה בכל הנוגע לשורשיו המשפחתיים. שם נכתב (מלכים א', ז' י"ג-י"ד) כי הוא בן אלמנה: "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיִּקַּח אֶת-חִירָם מִצֹּר. בֶּן-אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי, וְאָבִיו אִישׁ-צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת, וַיִּמָּלֵא אֶת-הַחָכְמָה וְאֶת-הַתְּבוּנָה וְאֶת-הַדַּעַת, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת; וַיָּבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיַּעַשׂ אֶת-כָּל-מְלַאכְתּוֹ". הטענה שחירם הוא בן אלמנה ממטה נפתלי ובן לאבא צוֹרי נתפסת בעיני הבונים החופשיים בצורה מהודרת יותר, היות שמוטיב האלמנוּת נתפס כעניין מכונן בדוקטרינה שלהם. מסיבה זו הם מכנים את עצמם "בני אלמנה", וביטוי זה נשאב בעיקר מהאגדה המצרית על איזיס, שהיתה אלמנתו של אוסיריס.

ההקבלה בין חירם היתום לאיזיס עולה בקנה אחד עם האמונה שהיא אלמנתו של אוסיריס, שנרצח כמעט באותו האופן. עובדת היותו חרש נחושת מחזקת את הקשר הנרטיבי בין שתי האגדות הללו. לפי יוסף בן מתתיהו, עם זאת, חירם היה מומחה בתחומים נוספים מלבד בנייה – בעיסוק בכסף, בזהב ובנחושת. כאשר מסתיים הפרק של חירם בתנ"ך מתחילה האגדה המסונית. בהסתמך על התיאור בדברי הימים טען גולד כי "הוא בהחלט היה בחיים כשסיים לבנות את בית המקדש"[65]. מתוך אוסף העובדות המצומצם הזה יצרה הבנייה החופשית דמות מופלאה ומלאת חיים. המסדר מחזיק בעמדה כי הוא היה הארכיטקט הראשי של בית המקדש. הוא, חירם מלך צור ושלמה המלך נחשבים לדמויות הנערצות ביותר בבנייה החופשית, והמסורת גורסת כי סודותיו של הרב־בונה (master mason) נתקבלו בירושה מהם, כי הם המציאו אותם וכי הם לא היו יכולים להתגלות לאיש בלי שתתקבל הסכמה בין שלושתם. בבית המקדש נכחו רבי־בונים רבים, אך איש מהם לא זכה לקבל את סודות המסתורין של הדרגות הגבוהות והנעלות. לכן, אם מישהו בדרגת בונה־חבר (fellow craft) שאף לקבל את הידע הנסתר, הוא היה חייב לגשת לאחד משלושת הרב־בונים. כאשר שלושה ארכיטקטים מדרגת בונה־חבר רצו לעלות מדרגה, הם בחרו בחירם הארכיטקט. כאשר סירב לבקשתם, הם רצחו אותו באופן המתואר בטקס המסוני. השלושה היו בריונים שרצו לקבל את הידע, את הסודות ואת המילה האבודה.

באיזה ידע מדובר? באילו סודות ובאיזו מילה אבודה? הסיפור על הידע בבנייה החופשית מזכיר לנו את סיפור עץ החיים ועץ הדעת מספר בראשית. כפי שעל אדם וחוה נאסר לגעת בהם, כך הסודות של הבונים החופשיים היו אסורים. ברם, כפי שטוענים חוקרים מסוימים, אין הדבר מחייב הנצחה של כמעט שלושת־אלפים שנה,[66] ואין לכאורה דבר מיוחד בדמותו של חירם שראוי עד כדי כך להנצחה באופן פולחני וטקסי. מותו של ארכיטקט אינו כה חשוב ולא מגיע לו יותר כבוד מפילוסופים ומלומדים רבים כל כך אשר תרמו לאנושות ואולי אף הקריבו את החיים בעשותם זאת. האגדה האלגורית נוצרה על־ידי המסדר הספקולטיבי, והחלק הדרמטי הוא כבר מימי קדם בגדר מסתורין שתמיד נתמך בצער וביגון או במותו של אדם שהקריב את חייו למען האור ותבוסת הרוע. דמות כזו תמיד תזכה במותה לקיום מהולל יותר ונערץ יותר. במסדרי הסוד העתיקים נתקלים תמיד בעדות על אירוע מצער, פשע אשר מטביע אומות בתוך צער וכאב שתחתיהם יבואו השמחה והצהלה.

נתעלם לרגע מהמשמעות האלגורית של אגדת חירם ונבחן מתי שולבה במלאכה המסונית. גולד טוען שקשה לדעת במדויק, אולם לדעתו הדבר קרה בין השנים 1723 ו־1729. כידוע, בתקופת הזמן שבה נוקב גולד, סוף הרבע הראשון של המאה השמונה־עשרה, ההיסטוריה המסורתית הורחבה והטקסיות אורגנה מחדש. אגדות אלו שהומצאו נקראו "אגדות הסתר".[67] השם הזה, וכפי שאנו למדים ממאמרו של בייברשטיין, נתקבל על־ידי עמנואל קאנט שהיה בעצמו בונה חופשי.

אם כן, לאילו מקורות פנו הבונים החופשיים לקבלת מידע? מעבר לכמה התייחסויות כלליות בנוגע לאגדת חירם, המקורות העתיקים לא מספרים כמעט דבר על דמותו ואינם כוללים דבר המצביע על סיבה להנצחת זכרו. הוא פשוט מומחה לגיאומטריה והמנהיג של כל הבונים החופשיים מכל המעמדות אשר עמלו על בניין בית המקדש. הוא אפילו בולט קצת יותר בטקסיות של מסדר צלב הוורד. הדבר מחזק את הקשר ביניהם ומציג את המסדר כזרם המשתייך לבנייה החופשית.[68] לפי הקתרון,[69] חירם הוא צאצא של תובל־קין, הראשון שבנה כבשן ממתכת, וכך הוא עצמו הקים מבנה מופלא – מקדש שלמה. אך בניגוד לגדולתו חייו שררו עצבות. הוא חי לבדו, בודדים הבינו ואהבו אותו, ורבים שנאו אותו, בכללם שלמה (היהודי) אשר קינא בגאונותו ובתפארתו.

הכל החל כאשר בלקיס, מלכת שבא, הגיעה לירושלים. שלמה הראה לה את בית המקדש והמלכה נאלמה דום מרוב התפעלות. המלך, שנשבה ביופייה, הציע לה את ידו והיא נענתה. כאשר ביקרה שוב במקדש, היא עמדה על רצונה לראות את האדריכל שהיה אמון על בנייתו. שלמה התחמק ככל יכולתו, אך לבסוף נאלץ להציג את חירם למלכה. לבקשתה לפגוש בכל העובדים אשר השתתפו בבניית המקדש הסביר שלמה כי אין זה אפשרי לקבץ את כולם בבת אחת. אך חירם, שקיפץ על גבי אבן כדי להיראות ברור יותר, סימן באוויר בידו הימנית את סמל "התאו", הנראה כמו האות T הלטינית המייצגת את הפטיש של תובל־קין ואת הפטיש של תור (אל הרעם במיתולוגיה הנורדית), אותו הפטיש שבו משתמשים הבונים החופשיים. מיד התקבצו כל הפועלים בקרבת אדונם חירם. המלכה תהתה רבות על הדבר והתחרטה בלבה על ההבטחה לשלמה, שכן לבה יצא אל חירם, הארכיטקט הדגול. שלמה שם לו למטרה לשים קץ לחיבה זו ולהביא להשפלתו ולמפלתו של יריבו. למען זאת הוא קיבץ שלושה חניכים שנטרו לחירם מכיוון שסירב להעלותם בדרגה, לדרגת הרב־בונה. המשך הסיפור מוזר למדי. אל מול עיני מלכת שבא נפתחות הדלתות ואת החדר שבו נמצא חירם מציף מעין ים מתכתי לוהט. כולם נסים על נפשם בעוד חירם "רגוע ושלו כמו אל נחוש לעצור את התקדמותו של הים הלוהט והיוקד, אך ללא הועיל".

הים המתכתי שלתוכו נופל בסופו של דבר חירם מייצג את החתונה ההרמטית בין השמש לירח, וכאן למעשה נחשפים היסודות הראשונים בדוקטרינה של הבנייה החופשית. הרמטיקה (Hermetica)[70] הוא מעין מדע שהתפתח באלכסנדריה, מצרַיִם, על־ידי פילוסופים מצרִים עתיקים. מדע זה מגיע עם כיסוי כבד של היהדות ההלניסטית והחשיבה הנוצרית.[71] נושא החתונה בין השמש לירח, שהקסים את דוכס ססקס (Duke of Sussex) באנגליה והופיע זמן רב לפני הנצרות,[72] מייצג את המפגש בין איזיס לאוסיריס שמעולם לא נישאו ובכל זאת הולידו את הורוס – השמש. הים המתכתי מייצג גם את האש, וזה מה שמתואר למעשה באגדה. במובן האזוטרי, זוהי הסיבה למותו של חירם, וכפי שנהוג בבנייה החופשית, בטקסים ובפולחנים, הוא קם לתחייה. פולחן תחייתו מתבצע בצורה סימבולית בהיכלים של הבונים החופשיים בטקס אחיזת האריה (the lion's grip), המייצג את תחיית העידן שאליו שואפים הבונים החופשיים, תור הזהב והתפארת המדעית. הטקס עצמו מסמל את הנוסח העתיק ביותר של מוות וקימה לתחייה. האמונה בתחייה מן המתים קיימת עד ימינו אלה בדתות רבות וגם בבנייה החופשית, כאשר החניך עובר שלב ממתחיל (novice) למקצועי (professional).[73] אם כך ואם כך, בהמשך האגדה העניינים מתבהרים.

בהמשך האגדה נאמר: האומן שבוזה לא יוכל להימלט ממושא השפלתו. פתע נשמע קול מוזר ממעל ואמר לו: חירם, חירם, חירם. הוא (חירם) נשא את מבטו וראה דמות אדם ענקית. הקול המשיך: בוא בני, הֱיֶה ללא פחד, אני מגיש לך מגן מפני האש, השלך את עצמך אל תוך הלהבות. חירם השליך עצמו אל הכבשן, ובמקום שבו אחרים מצאו את מותם הוא טעם תענוגות בל יתוארו, ובשל כוח שאינו בר־התנגדות הוא לא יכול לעזוב אותו. חירם שאל לזהותו של המושך אותו אל תוך האבדון. אני אבי אבותיך, השיב לו הקול, אני הוא תובל־קין. על־פי המקרא, תובל־קין הוא לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל (בראשית, ד' כ"ב). בהמשך האגדה מציג תובל־קין את מסתרי הקודש של האש בנוכחותו של קין, אבי השושלת. כאשר חירם עומד לשוב בחזרה אל החיים מוסר לו תובל־קין את הפטיש שאיתו יצר דברים מופלאים ואומר: הודות לפטיש זה ולעזרתה של האש, רוח האש, תוכל אתה להשלים עד מהרה את העבודה שנותרה לא גמורה בגלל טיפשותו ורשעותו של האדם. וכך המילה שהבנייה החופשית מאמצת כחלק מהחניכה בהעלאה לדרגה השלישית היא תו־בל־קין.

אשמת הירצחו של חירם נופלת על שלמה, מלך היהודים. במובן העמוק של האגדה חירם מייצג את אוסיריס, ומכאן ששלמה המלך מייצג את אויבו של אוסיריס – טיפון. ההקבלה בין האגדה המצרית לאגדת חירם באה לידי ביטוי במישורים נוספים. באגדה המצרית האשמה על מותו של אוסיריס נופלת על האנושות וכך גם מותו של חירם. באגדה המצרית, המהווה עמוד תווך לא פחות חשוב מאגדת חירם בבנייה החופשית, מסופר כי לאחר הירצחו הושלך אוסיריס לנהר לאחר שגופתו בותרה לארבע־עשר חלקים. חלקי גופו משוחזרים בידי נביס, אחותה של איזיס, מלבד איבר מינו. הוא נאכל על־ידי דגים משלושה סוגים. האובליסקים העומדים בחצר הבירה בוושינגטון ובערים אחרות במערב ייצגו את איבר המין של אוסיריס. העורלה שרוצחי חירם דרשו והוא סירב למסור להם, ובשל כך נרצח, ידועה בפולחני החניכה המסונית בשם המילה האבודה. כלומר, חלק מגופו של אוסיריס עדיין אבוד מכיוון שנבלע בפי דג המייצג את האנושות. לכן המילה המועברת בטקסי החניכה לדרגה השלישית עדיין מוגדרת סודית. עבודתו של אוסיריס לא הושלמה ועל חירם להשלימה, ולכן הוא מוקם לתחייה. באלגוריה זו בני הגזע האחר, האנושות, מיוצגים במוטיב הדג. לעומת זאת בני האור – הבונים החופשיים – הם בני הגזע האחר שעליו מוטלת מלאכת התיקון, כפי שהדבר מופיע בשתי האגדות. השאלה שעלינו לשאול היא באיזו שושלת מדובר ומי הם בני הגזע האחר. התשובה היא כי לאחר שקין רצח את הבל אחיו, אדם וחוה ילדו בן נוסף תחתיו ושמו היה שת (בראשית, ה' ג').[74] מדובר אפוא בשושלת של שת, שאליה משתייכים כל בני הדתות המונותיאיסטיות והיהודים בראשם.

האגדה ממשיכה: האומן חש אושר רב ויום לאחר מכן, כאשר המלכה בלוויית עוזרתה יצאה אל מחוץ לירושלים, היא פגשה את חירם מהרהר לבדו והם התוודו על אהבתם ההדדית. כאן נכנסת לפעולה מזימתו של שלמה המלך. כאשר הארכיטקט נכנס אל תוך בית המקדש הסתערו עליו הקושרים ורצחו אותו. הם עטפו את גופתו, קברו אותה ושתלו על קברו ענף של עץ השיטה (Acacia). חירם, שלא נראה שבעה ימים, גרם לשלמה לשלוח אנשים לחפשו כדי לספק את דרישת הציבור. הגופה נמצאה על־ידי שלושה רבי־בונה והם חשדו כי הוא נרצח בידי שלושה חברים למלאכה. הרוצחים שלחו יד בנפשם, ובמקום להציג את גופותיהם לראווה ראשיהם נערפו והובאו בפני שלמה המלך. כאן מסתיימת האגדה.

לסיכום, אם נערוך הקבלה בין שתי האגדות – המצרית על אוסיריס וזו על חירם – ניווכח עד כמה הסיפורים דומים. אגדת חירם אולי מוסווית בדמות מקראית אך מדובר בפולחן מצרי עתיק. הרבה מאוד מהטקסיות המורחבת מפגינה דמיון לסגידה הקדמונית לשמש. באגדת אוסיריס מצאו יוצרי הטקס של הדרגה השלישית דבר שתואם היטב את תוכניתם שלהם, וכפי ש־H.I.R.A.M היא מילה המיוחסת לבנו של אלוהים בקרב אנשי צלב הוורד, המכונה אור העולם, באותה המידה מייצג חירם את האלוהים של הבנייה החופשית. שלושת החברים למלאכה, כפי שהם ממוקמים בטקס של הדרגה השלישית, מייצגים את שלושת סוגי הדגים שבלעו את איבר מינו של אוסיריס.[75]

1.4 עיקרי האמונה ההיסטוריים של דת הבנייה החופשית

הבנייה החופשית מבססת את הדוקטרינה שלה בראש ובראשונה על האגדות, ובעיקר על המיתוס המצרי "איזיס ואוסיריס" המייצגים את הירח והשמש. חוקיה נשענים על מוטיבים אסטרולוגיים הבאים לידי ביטוי בסימבוליקה, שלטענת חלק מהחוקרים מבוססת על הכתבים ההרמטיים (Hermetica) שנוצרו באלכסנדריה סמוך להתפתחות הנצרות.[76] פלוטרכוס (Plutarch)[77] בספרו מוראליה מתאר את המיתוס המצרי במושגים יווניים, מסביר את חשיבות המיתוס המכונן ומביא הקבלות מהמיתולוגיה היוונית. [78] הבנייה החופשית אימצה מוטיבים רבים מהאגדות היווניות בעיבודן הסינקרטיסטי. כל הסמלים שאומצו נראים בגלוי בכל הלשכות ברחבי העולם, והם גם משמשים באמצעי התרגול בפולחנים.[79] הסמלים הללו, בהם הפירמידות, העין הצופה, קורי העכביש ברקע, הינשוף למרגלות הנשר וההקסגרמה, מדברים בעד עצמם וניתן ללמוד מהם את נדבכי האמונה של המסדר.

הבנייה החופשית מחזיקה בעמדה הדוגלת באמונה באל אחד, כלומר היא מציגה עצמה כדת מונותיאיסטית הדוגלת בשוויון ובאחווה. נוסף על כך, הבונים החופשיים מאמינים כי הם שומרי האמת האזוטרית, שהיא טהורה בעיניהם ומעולם משתנה.[80] ברם, מאותם הסמלים שהם מאמצים ניתן להבין אחרת. הם מציגים את הדמויות העיקריות במיתולוגיות שלהם, וכן את הסמלים וחלק מהפולחנים שלהם, כאנטגוניזם לדמויות בסיפורי המקרא. יש לציין, ואף להדגיש באופן ברור, כי האנטישמיות בקרב הבנייה החופשית היא אנטישמיות ממוסדת שיצרה אנטישמיות אידיאולוגית, ומשם הפכה להיות אנטישמיות מטאפיזית. הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו הם מצליחים להקביל את הנרטיבים שלהם לכתוב בתנ"ך. להלן ההקבלות כאשר האלגוריה באה לידי ביטוי בצורה מוסווית בנרטיבים של הבנייה החופשית:

 הבנייה החופשית מאמינה בחשיבות פולחן האש, כפי שראינו באגדה המכוננת על חירם הארכיטקט. האור הוא מוטיב שתופס חלל חשוב למדי בדוקטרינה, כך שלא מן הסתם הם מכנים עצמם "בני האור". הבנייה החופשית מאמינה גם במיזוג הניגודים, בחיבור בין המדע לפילוסופיה הקוסמית. הם מאמינים כי על כל הדתות המונותיאיסטיות להשתנות או לעבור רפורמה ובמקומן תונחל הדת החדשה – הדת המדעית. רוב הפילוסופים הגדולים של הבנייה החופשית דנים בחלק ניכר מכתביהם באסטרולוגיה ובחשיבות המזרח הקדום: אליפז לוי (1875-1810), אלברט פייק (1891-1809), הלנה פטרונה בלבצקי (1891-1831), רודולף שטיינר (1925-1861), אליסטר קראולי (1947-1875), אליס ביילי (1830- 1949) ומאנלי פאלמר הול (1990-1910). הם מציגים את התכנים בצורה שונה מאלו המשתייכים היום למסדר, בעיקר בכל הקשור להשפעת העבר הקדום על עריכת החוקים שעיצבו את אמונת הבונים החופשיים. זאת ועוד, הבנייה החופשית אימצה את השימוש במאגיה השחורה.[81] הם מאמינים בקדושת העז, עד כדי כך שבחלק מהחניכות שלהם נוגעים בחשיבות החיה הזו והופכים את קיומה העתיק לחלק אינטגרלי מהידע שהם מעבירים לחניכיהם. הם אינם מאמינים בקיומו של אלוהים המוכּר לנו, לא בישו, לא במשיח, ובוודאי שאינם מאמינים בקיומו של מוחמד.

הסודיות האופפת את קיום המסדר כרוכה בגודל הסודות ובסכנה שעליה מתבססת הדוקטרינה מקדמת דנא, ואחד הטקסים הידועים שלהם נקרא טקס ההתבוננות המדומה. בטקס זה הם נכנסים לחדר ושוהים בו זמן־מה בהתבוננות מיסטית.[82] האלכימיה מהווה ידע מרכזי בדוקטרינה שלהם, והם מקדישים עצמם יותר להשגת שלמות אנושית ועושים לסיפוק סקרנותם המיסטית ואף להרפתקנותם האלכימית.[83] המיסטיקה שבה מחזיק המסדר, כאחד מעמודי התווך של האמונה, מגיעה מזרמים אחרים אשר יש להם קשר הדוק עם הבנייה החופשית. כ"ץ מספר כי הדמות הראשונה שיצרה את עניין המיסטיקה בהיכלי הבנייה החופשית היתה הנס היינריך פון־אקר.[84] הוא היה פעיל במסדר צלב הוורד בבוואריה ובאוסטריה, והוא שייסד בשנת 1781 את מסדר אחים האסיאתים (Asiatische Brüder) שרוב פעילותו היתה כרוכה באלכימיה. על־פי עקרון העיסוק באלכימיה, ומתוך האיחוד ההרמטי בין השמש לירח, השבתאות שממנה יצאו יהודים רפורמיסטים עוסקת באלכימיה ובקבלה.[85]

עוד נאמר על אמונתם של הבונים החופשיים באותו מקור של קץ, כי חלק ניכר מתכני הדוקטרינה מסתמך על הקבלה היהודית אשר התפתחה בשלהי תקופת האינקוויזיציה הספרדית. כתבי היד הקבליים סופקו למסדר בידי היהודי אפרים יוסף שנפלד, שהעביר את הידע לבונה חופשי ששמו יוסטוס. מסדר צלב הוורד הוא זרם אוקולטי (אוקולטיזם: חוכמת הנסתר) נודע לשמצה בשל הוצאת כספים מידי פתאים ומעשי תרמית ותעתועים. לעתים הפריכו הבונים החופשיים את הקשר שלהם לזרמים אחרים, אך לאמתו של דבר בני מינם הם. ההבדל בין הזרמים לבנייה החופשית הוא שמסדר האסיאתים, למשל, מכיל דרגות גבוהות יותר. ובלאו הכי, החניכה דרך לשכת הבונים החופשיים היא תנאי מוקדם לעלייה לדרגות גבוהות יותר. הסמלים הנפוצים והקשורים לשני המסדרים, בעיקר בבנייה החופשית, חושפים רבות מתוכן אמונתם.

בספרו של אנטלמן, להשמיד את האמונה הישראלית,[86] ישנה פרשנות מעניינת לְמה שמכילים הסמלים. הפירמידה הבנויה משלוש־עשרה שכבות, המרמזות לשלוש־עשרה הקולוניות הראשונות בארצות הברית, ומעליה העין הצופה (the all seeing eye), או העין הנחה, מסמלת את החיבור בין הבנייה החופשית למסדר האילומינטי (Illuminati, הנאורים) שבראש המשולש. ספינסר אומר בספרו[87] כי העין היא עינו של האל הפגאני בעל, שגם במצרים השתעבדו לו וכינוהו בעל פְּעוֹר. הסמל גם זוהה עם אוסיריס המצרי, עם שמס (אל השמש) ועם אשתו אנונית (אלת השמש). אנונית ושמס הם אלי השמש המושאלים מהתרבות הבבלית, אם כי במעטה אחר ובשמות אחרים. עשתורת ותמוז הם הדמויות המיתולוגיות הקודמות לשמש ולאנונית. הם גם הגלגול של איזיס ואוסיריס המצריים. שרשרת היוחסין כלולה גם בספרו של בוסנברק,[88] המעניק פרשנות לסימבוליקה ולדמויות פגאניות רבות אשר להן קשר לדוקטרינה של הבנייה החופשית.

המשולש המקיף את העין הוא הסמל של אפלטון, אשר מחלק את האנושות לשלושה מעמדות. מעל האיור מופיע הכיתוב בלטינית ANNUIT CŒPTIS שמשמעו "האל רואה בעין יפה את משימתנו". המילה Annuit נבחרה בגלל הדו־משמעות העולה מהאנגרמה (שיכּול האותיות) של ה־N השנייה, שכן אז מתקבלת המילה Anunit, שהיא אלת השמש הפגאנית. בתחתית השטר מופיע הכיתוב בלטינית NOVUS ORDO SECLORUM ("הסדר החדש של הדורות").[89] במיתולוגיה מדובר בתור הזהב שבו תיכון ממלכת הרפובליקה של שבתאי (סטורן). שבתאי היה אביו של אוסיריס ותקופתם נודעה בשגשוגה. הדבר מתקשר לאידיאולוגיה של תור הזהב והשפע של אפלטון, או לשלטון מעמד העשירים האינטלקטואלים על עולם קומוניסטי חדש. שתי האגדות הלטיניות לקוחות מבתים בשיריו של ורגיליוס:[90] "ראה בעין יפה את משימתי הנועזת" ו"זמנים גדולים מתחילים מחדש"[91]. כאשר משווים בין הסמלים ופרשנותם לְמה שנכתב בספרות המקצועית האנטי־מסונית עולה כי הבנייה החופשית מחזיקה ברעיון ההשתלטות על העולם[92] באמצעות שלוש־עשרה משפחות השולטות בכמה וכמה ממשלות. הפירמידה מורכבת משבעים ושתיים אבנים המרמזות לשבעים ושניים שמות של אלוהים הלקוחים מהקבלה היהודית. בתחתית הפרמידה מתנוסס המספר MDCCLXXVI והוא מרמז לשנת 1776, יום ההולדת של מסדר האילומינטי וכן שנת העצמאות של ארצות הברית. ייתכן שזהו צירוף מקרים בלבד.

ישנו איור נוסף המכיל סימבוליקה מעניינת. בתוך המעגל נראה נשר, אולם לא מדובר בנשר רגיל אלא ביצור מיתולוגי, הפניקס (עוף החול), המסמל את התקומה מן האפר והחזרה לחיים. האיור מסמל את הבורוּת החולשת על האנושות בצד האמת, הידועה אך ורק למסדר הבונים ולאילומינטי. בתחתית השטר נראות תשע נוצות המסמלות את תשע הספירות ואת החזרה למלכות השמים. גדול הפילוסופים של הבנייה החופשית, אלברט פייק, ראש ענף הפולחן הסקוטי ומייסדו, הנחשב גם למייסד הקו־קלוקס־קלן (Ku Kux Klan ובקיצור KKK), מחדד את הרעיון המיסטי הזה[93] ואומר כי שבתאי מייצג את הנשמה הנמשכת כלפי מטה דרך גלגל המזלות ועוברת אל שביל החלב עד לספירות הנמוכות (הכוונה לכדור הארץ, הספירה הירחית שעליה בנוי העיקרון היהודי). בשבתאי, הוא אומר, הנשמה רוכשת את הרוח, את ההיגיון, את האינטליגנציה ואת היכולת הלוגית, שהיא עניין פילוסופי שללא ספק משליך אור בוהק למדי על תכלית האמונה המסונית ועל כינונה.[94] מכוכב צדק הנשמה מקבלת את יכולת הפעולה וממאדים – את כוח הגבורה. מהשמש היא מקבלת את החושים ואת הדמיון היוצרים תחושה, תפיסה ומחשבה (הכוונה לעולם החומרי יותר). מכוכב נגה (ונוס) היא מקבלת את כוח ההשערה בעזרת התאוות, מכוכב חמה (מרקורי) – את היכולת לחשיבה ולהרגשה, ובספירת הירח היא מקבלת את היצירה ואת הצמיחה. לטענת פייק, כוכב שבתאי מייצג את הדעת, את הגנוסטיקה, ושאר הספירות הן מעין סולם שבנקודה הגבוהה שלו נמצא שבתאי. ברקע של כל הסמלים ניצב סמל המחזק את אמונת הבנייה החופשית במיתולוגיות היווניות הפגאניות.

סמל קורי העכביש מייצג את מוטיב המאבק שהבונים החופשיים ושאר הזרמים המסתוריים מנהלים נגד העולם החיצוני. באחד הספרים נשאלת השאלה "כיצד החוכמה מיוצגת בדרך כלל",[95] והתשובה היא "מינרווה". הבונים החופשיים משתמשים בפסל של מינרווה בהיכליהם המייצגים תבונה וחוכמה. המיתולוגיה מלמדת אותנו כי יופיטר (Jupiter) פתח את גולגולתו כדי ללדת את מינרווה, ועל־כן היא הסמל לכל המחשבות הנוצרות בראשו של האדם. היא הפטרונית והמגִנה של כל האומניות והמדעים. לרוב היא מיוצגת בדמות אישה צעירה בתלבושת יוונית ולידה ניצב ינשוף כסמל ללמידה ולהתבוננות. ואכן בעיני הבונים החופשיים הינשוף הוא סמל מרכזי ולכן פסלי ינשוף ממלאים את לשכותיהם. הינשוף מסמל את אחת הדרגות של הבנייה החופשית – מינרוול (Minerval),[96] והוא סמל מוכּר גם בארכיטקטורה של וושינגטון, בבוהמיאן גרוב (Bohemian Grove) בקליפורניה וגם במסדר האילומינטי, שלפי ליאופולד אלואיס הופמן, וכפי שמלמד אותנו ביברשטיין, נוסד בגרמניה וממנו צמחו מועדון היעקובינים ופעולותיהם המחתרתיות.[97]

רבים רואים בינשוף של מינרווה חכם האמור להופיע כדי לשחרר לחלוטין את אותה זהות־על כל־יכולה המלפפת בעוצמה את מכלול המבעים הקולקטיביים בזמן המודרני.[98] באחד התיאורים המיתולוגיים מגדיר אותה לוקיוס אפוליאוס (Lucius Apuleius),[99] שהיה חניך המסדרים הסודיים במצרים, בקטע שכתב בעבורה בעקבות התגלותה בחזיונו: "הבט, לוקיוס, הנה אני, תפילותיך והתייפחותך הביאוני לעזרך. אני זו האמא הטבעית של כל הדברים, המורה והשליטה של כל האלמנטים, האב הראשוני של כל העולמות, מנהיגת כוחות הרוחניות, מלכת כל אשר בגיהנום והעיקרון של כל השוכנים ברקעים, מתגלה לבד ובצורה אחת של כל האלים והאלות. תחת רצוני הכוכבים שבשמים, הרוחות של כל הימים, שמי ואלוהותי נערצים ברחבי תבל, בדרכים שונות ובמנהגים שונים ובשמות שונים. הפריגים (Phrygians), ראשוני בני אנוש, קוראים לי סרקופיאן מינרווה (Cercupian Minerva);[100] אנשי קפריסין, היכן שגובלים בים, קוראים לי ונוס (Paphian Vinus) אשר נולדה מגלי הים; אנשי כרתים (Cretans), אשר נושאים חצים, קראו לי דיקטניאן (Diana Dictanian), הסיציליאנים (Sicilians) שמדברים שלוש שפות קראו לי פרוסרפין (Proserpine), האלוסיאנסים (Eleusians) קראו לי בשם אלתם הקדומה סיריס (Ceres), אחרים קראו לי ג'ון (June), ואלה בלונה (Bellona) ואחרים היקטה (Hecate). אחרים נוספים קראו לי רמנוסיה (Rhamnusia). שני העמים האתיופיים השוכנים במזרח והמוארים בידי קרני השמש, וגם המצרים אשר טובים הם בכל סוגי הדוקטרינות הקדומות בעזרת טקסים ופולחנים, כולם עובדים אותי וקוראים לי בשמי האמתי – המלכה איזיס".[101]

בחיזיון זה מתאר אפוליאוס את מינרווה, המוצגת בסמלי הבונים החופשיים, בהיכליהם, בפולחניהם ובכל מקום אשר בחזקתם. הוא גם מרחיב על האלה איזיס בגלגוליה הקדומים והמאוחרים. איזיס מזוהה גם עם אלת האדמה. חשיבותה כאלת הפריון כחלק מתפיסתם של הקדמונים מודגשת על־ידי זהויותיה הרבות הכוללות יותר מארבעים תארים שניתנו לה בתקופות ובאזורים שונים לאורך ההיסטוריה, תארים כגון האלה הנעלית שניתן גם לנינטוד (Nintud), מלכת האלים ואם הלידה, ורבים אחרים.[102] גם אלה זו יוצגה בדמות אישה החובשת קרני פרה – כדי להדגיש את איכויותיה. הקרניים נראו לקדמונים כמו הירח שייצג את האלה ואת האיכות הנשית הפסיבית, לעומת האיכות הגברית האקטיבית של השמש. לימים השתנה שם האלה לוונוס הרומית או לגאיה היוונית. היא נתפסת כאלת האדמה ומייצגת את כדור הארץ – הרחם שממנו נולדים כל הדברים.

ישנם סמלים נוספים בתוך ההיכל המסוני המשקפים חלק ניכר מהאמונה של הבנייה החופשית. פייק[103] מונה קרוב לעשרים וארבעה סמלים שברובם נרמזים המוטיבים האסטרולוגיים, הפילוסופיים והפוליטיים המגלמים, כך נראה, את הכללים שעל־פיהם ניסח פייק את מה שידוע בבנייה החופשית בשם "הנוסח הסקוטי". למשל, סמל הסרגל המכיל בתוכו עשרים וארבע שנתות והמַקֶּבֶת מסמל את היכולת להשליט, לנהל ולארגן את הכיוון ואת השלמוּת. המקבת מסמלת את הכוח המתפרץ והבלתי נשלט, הכוח הגס, הרע וההרסני, הטמון בגורמים שונים בכל הדרגות בחברה האנושית והמאיים לכלותה. הסרגל מעניק לה את הכיוון על־פי חוק הצדק והשוויון. אבן הגוויל מסמלת את ההמון הלא־מאורגן והמוסת. מוטיב זה הופיע גם באגדה המצרית וההמון הוצג בה בצורת הדג שבלע את איבר מינו של אוסיריס,[104] והכוונה היא שההמון יחדל מלהתקיים בשלב מסוים לנוכח הכאוס שבו הוא חי. מוטיב זה גם עולה בקנה אחד עם האמונה של חברי האילומינטי ושל אנשי מסדר המקדש המיסטי (Shriners), שאליו כאמור השתייך נשיא ארצות הברית רוזוולט, כפי שכתבה קרובת משפחה שלו ממדרגה ראשונה, אדית קרמיט רוזוולט ( ישנם שתי דמויות בשם אדית, ואני לא מתייחס לזאת שנפטרה בשנת 1948), שחשפה את מקדש ההבנה (Temple of Understanding)[105] וגם חלק מפעילות הכת.[106] האמונה מבוססת על רעיון ספקולטיבי. הסימבוליקה מציגה את האמונה שבה מחזיקים הבונים החופשיים ואחוות סודיות נוספות ואשר משערת כי ארצות הברית, האומה החזקה מכולן, תיפול וכוחות הרוע ישלטו וכך העידן יגיע לקצו. מדובר למעשה בסוג של אפוקליפסה אסכטולוגית המסתיימת בהופעת הזונה המסתורית מבבל. יש לציין כי כל הסמלים הללו מופיעים על שטר הדולר האמריקאי.

המונאדה, הנקודה בתוך עיגול [107], מסמלת את ההתבוננות של האדם ואת ריכוז מאמציו במטרה מסוימת. לפי פייק, האל הוא הנקודה והדרכים אליו מגוונות, והתפילה היא אחת מהן. לעמודים, עמודי ההיכל ועמודי המפקחים והנשיא בכל לשכה מסונית, שני פירושים: האחד אזוטרי והאחר אקזוטרי. הבנייה החופשית הספקולטיבית מציגה פרשנות שטחית שמתחת למעטה שלה קיים הסבר עמוק יותר. לדידה, מעבר לכוח מייצגים עמודים אלו גם חוכמה, יופי, ביטוי להתבוננות האלוהית הנמצאת בהרמוניה. ברם, הפרשנות הפנימית לקיומם של עמודים אלו רחבה בהרבה. העמוד השבור במרכז מייצג את איזיס המצרית,[108] שעליו היא עומדת ומפגינה את כאבה ואת סבלה לנוכח מותו של אוסיריס בטרם סיים את מלאכתו, שעיקרה תִרבות ההמונים. שני העמודים האחרים מייצגים את עמודי הרקולס מהמיתולוגיה היוונית שעליהם נכתב כל הידע שהעביר פרומתאוס לבני התמותה ובגין זאת הוצא להורג. לוח הדגה, הסולם ושלושת שלביו מייצגים אמונה, תקווה וצדקה. אלה הם למעשה השלבים הנחוצים בתוכנית ההתקדמות של הבונה החופשי, בהתקדמותו מעלה לעבר הנשגב. שבעת הכוכבים, כוכבי הלכת, מסמלים הדים רחוקים למנהיגים במסדרים קדומים וכן את הדרך ואת השלבים שהנשמה עוברת בדרך להתעלוּת. הספר הקדוש, הזווית והמחוגה, מסמלים ציוד הכרחי בלשכה ומתווים את דרכו של הבונה החופשי. כל אח יכול להשתמש בספר הקדוש שמונח על המזבח בתוך הלשכה. הזווית מסמלת את עקרון הגשמיות והארציות ואילו המחוגה מסמלת את העיקרון השמימי ואת הנשמה. הנשיא, הירח והשמש, הנקראים גם המאורות הנשגבים, מסמלים את האלוהות, מרכז הגבורה הבלתי משתנה בין העיקרון הפסיבי והאקטיבי השולטים בחיי כל היצורים. על הנשיא מוטלת החובה לחלוק את האור באמצעות נציגיו המפקחים. רצפת המוזאיקה, הציצית המשוננת והכוכב הבוהק בכל היכל מסמלים את מקדש שלמה. הציצית מסמלת מתינות, אומץ לב, זהירות וצדק. הרצפה השחורה והלבנה לחלופין מסמלת את המלחמה בין הטוב לרע. הכוכב הבוהק מסמל את ניצוץ החיים, מקור הכל, חירות, חופש ויציבות. האות הראשונה בשמו של האל (האות י') היא סמל מן הקבלה – אחדות אלוהית, המקבילה לסמל הנקודה בעיגול.

לסיכום, האמונה הרוחנית בדת הבנייה החופשית מהווה את הפלטפורמה לקיומו של סממן אנטישמי. אמנם אנטישמיות זו לא היתה כרוכה במעשים אופרטיביים גרידא, קרי מרדפים ופוגרומים, אולם יש מקום לומר, על־פי הממצאים שאציג בפרק הבא, כי אכן קיימת אנטישמיות בקרב הבנייה החופשית, גם אם היא קיימת ברמה הפסיבית. היא אף מושתתת על שנאת חינם לנוכח הרוח המזוהמת שעטפה בדפיה את הסטריאוטיפים, הדעות הקדומות, והתיעוב נגד היהודים מקדמת דנא. אין כל ספק שאותן הדעות והתפיסות המסתוריות, אשר גיבשו בחברה הנוצרית את היחס העוין כלפי יהודים, מצאו את דרכן אל תוך גופים שונים כמו הבנייה החופשית. כשם שיסודות האנטישמיות המודרנית נעוצים עמוק במאות הקודמות, גם לאנטישמיות הרווחת בקרב מסדר הבונים החופשיים שורשים חזקים היונקים מעלילות הדם ומכתבי הפלסתר שרווחו באירופה בימי צמיחתו של המסדר והתפתחותו. שורשים אלו יבואו לידי ביטוי בפרקים הבאים הלכה למעשה.

פרק 2: היהודים והבנייה החופשית

האנטישמיות כלפי העם היהודי באירופה היא נושא מורכב לנוכח העובדה כי לא היה שום גוף נטול שנאה, היות שהכל צמח על קרקע נוצרית שהיתה המקור לאנטישמיות.[109] האנטישמיות המודרנית היא נושא סבוך לנוכח התרחבותה מאירופה כמעט לכל העולם [110]. מאז ומתמיד, ביסוד של כל תרבות בעולם אנו מוצאים ספר תיאולוגי בסיסי אשר מעצב את תרבות העם למשך דורות, וכפי שאנו מוצאים את התנ”ך כבסיס לתרבות היהודית והקוראן לתרבות המוסלמית, נראה שספריו של הומר, אליאס ואודיסיאוס, כמעצבים את התרבות היוונית. הברית החדשה, הספר הבסיסי של תרבות ימי הביניים[111], וכך הוא המצב לגבי האנטישמיות באירופה. היא תולדת התרבות הגרמנית הלותיראנית שהתגבשה בין המאות ה16 ועד למאה ה20. עם בואו של הרייך השלישי, האנטישמיות הגיעה למימדיה הכי גדולים שיכלו להיות ובוצעה הלכה למעשה. התרבות הגרמנית הרוויה בשנאה הייתה בשיאה, וזאת לנוכח אידיאולוגיות של הוגי דעות מושפעים מהשקפות דתיות לותיראניות.  דעות אלו התפתחו בעיקר בחלק השני של המאה ה17, במאה ה18 ובמאה ה19. עד אז, כמעט כל פינה באירופה הייתה רוויה באנטישמיות, כולל אחוות סודיות, כמו הבניה החופשית, שהתגבשו על קרקע נוצרית .

לא רבים הם הסופרים שכתבו על הבנייה החופשית והציגו את חלקה באנטישמיות. רובם אף הציגו אותה כחפה מאנטישמיות. חוקרים אלה, שרובם השתייכו למסדר הבנייה החופשית, הציגו את הדברים בצורה אפולוגטית למהדרין. אמנם המחקרים האקדמיים, כתבי העת, המאמרים והספרים מלאים בפרטים, אך הם אינם מעלים את מה שהועלה בעבודה זו עד כה. רובם נכתבו בצורת סקירה היסטורית והם עוסקים בנדבכי ההתפתחות ההיסטורית של המסדר בעולם ובארץ, ותו לא. פרט למה שנזכר בספרו של כ"ץ, ואף זאת בקיצור נמרץ, אין הם נוגעים באנטישמיות כלפי היהודים שחיו בחברה הנוצרית באירופה במאות הללו. אפילו כ"ץ, שכתב את ספרו עב הכרס על הבונים החופשיים והיהודים, אינו מציע בסיס להדרת היהודים מקרב מסדרים חשאיים, במיוחד על רקע האמונה היהודית או בהתבסס על הרקע האתני שלהם. חוקרים שונים אחזו בדעה כי כל מה שנכתב על מסדר הבונים החופשיים מוטל בספק ונופח בשקרים על רקע קונספירטיבי. מאידך גיסא, רובם לא התייחסו לפרשנות האזוטרית של גדולי הפילוסופים בקרב הבנייה החופשית עצמה, כאילו הדברים לא נכתבו מעולם. וכפי שלא יכלו האירופאים להסביר את שנאתם ליהודים ועקב כך חיברו נרטיבים גדושים בדעות ובאמונות שלא היה להם בסיס, לא ניתן להבין מדוע תומכי הבנייה החופשית אינם מודים בעובדה כי אין עשן בלי אש.

רבים הם הספרים שחוברו על מזימות הבנייה החופשית, על זרמיה ועל חיבוריה עם מסדרים אחרים התומכים באותה האידיאה. האם ייתכן שכולם טועים? האם לתחושות הנובעות מהרצון לחשוף את הסודיות האופפת את המסדרים הללו אין כל בסיס? האם רוב החוקרים וההיסטוריונים הידועים ברחבי העולם, אשר הציפו את מדפי הספריות בכתביהם, טענו טענות שווא, או אף נשאו דבר שקר, או בדו עלילות נגד מסדרים אלה? איני סבור שהכל נוצר יש מאין. באשר ללב מחקרי, ניתן לומר כי חסידי הבנייה החופשית נמנעו מאז ומעולם מלגעת בלב האמונה האמתית המניעה את מסדרם לנוכח הסודיות האופפת אותו ואשר לה הם נשבעו.

האנטישמיות בקרב הבנייה החופשית מתחילה לבעבע כבר במאה השמונה־עשרה. האנטישמיות האופרטיבית, עם זאת, מתחילה סמוך לתקופת אביב העמים (1849-1848) עם הסתייגות המסדר מקבלת יהודים לשורותיו.[112] כבר בחלק השני של המאה השבע־עשרה, אגב, ניכרת הסתייגות פסיבית שבאה לידי ביטוי אך ורק בסירוב לקבלם. עולה, אם כן, השאלה מדוע חפצו היהודים בהצטרפות למסדרים חשאיים ובכלל זה לבנייה החופשית, מה היה המניע הראשוני שלהם להצטרפות ומה היה מצבם הרוחני, החברתי, הכלכלי והמדיני. לפני שניתן לענות על שאלות אלו יש לציין כי המסדר בייסודו בנוי על קבלת נוצרים בלבד שהיו חלק אינטגרלי מהחברה באירופה שרחשה שנאת חינם ליהודים. מכאן שהאנטישמיות המובנית מתחילה לגלות יחס עוין יותר רק משעה שמספר רב של יהודים חפצו להצטרף למסדרים אלו. במלים אחרות, הרצון של היהודים להצטרף למסדרים חשף את כוונות המסדרים עצמם, שעד אז נותרו חבויות. ככל הנראה, כבר בקירות הבית של העם היהודי באירופה נפערו סדקים שמהם יצאו מגמות שערערו על מדיניות התורה,[113] אשר הביאה לחורבנם בארץ הקודש ובגולה. התרבות האירופית אשר כבר הייתה ספוגה ברוח השנאה והאנטישמיות הלכה והתגברה מזמנו של מחולל הרפורמציה מרטין לותר, שכתב את הספר על היהודים ושקריהם בחצי הראשון של המאה השש־עשרה. בחלקה השני של המאה התשע־עשרה נכתבו ספרים אנטישמיים רבים שהיו גדושים בדברי שנאה, דוגמת ספרו של וילהלם מאר (Wilhelm Marr) מ־1879 הדרך לניצחון הגרמניות על היהדות (Der Weg zum Siege des Germanenthums über das Judenthum), הספר קדמוניות הודו (Indische Altertumskunde) של כריסטיאן לאסן (Christian Lassen) ב־1847, ולא פחות אנטישמי היה ספרו של אדוארד דרימון (Édouard Drumont) צרפת היהודית (La France juive) שיצא בשנת 1886. כל הספרים הללו הציפו את האומה האירופית הנוצרית בגלים של דעות קדומות טעונות שנאה ותיעוב, שאף התגברו עם הפצת ספרו של פיוטר איוונוביץ' רצ'קובסקי הפרוטוקולים של זקני ציון בשנת 1903.

הפרשנות השונה לענייני התורה, אשר בה החזיקו כמה מהדמויות הרפורמיסטיות היהודיות כגון שבתי צבי שנולד בתחילת המאה השבע־עשרה (1626), היתה הניצוץ לפלגנות הקיצונית בקרב העם היהודי. תנועתו המשיחית של צבי היתה התנועה הגדולה והמשפיעה ביותר בתולדות העם היהודי בראשית העת החדשה. היא צמחה לאחר גזֵרות ת"ח ות"ט שבהן נרצחו קרוב לשלוש־מאות אלף יהודים[114] בידי בוגדן חמלניצקי באוקראינה ובפולין באמצע המאה השבע־עשרה (1648). הטענות נגד התורה בקרב יהודים רפורמיסטיים שהיא סיבה עיקרית לאנטישמיות עלו במאמר שנכתב לאחר מותו של משה מנדלסון, ובמאמר זה נטען כי פגמי היהדות נבעו מנסיבותיה ההיסטוריות ושניתן להפוך את היהודים לאזרחים מועילים אם ייפטרו מרוחות הרפאים האפלות של אנשי התלמוד.[115] דברים אלו נכתבו בידי אדם שענה לשם אונורה מירבו (Honoré de Mirabeau), שבאישיותו היה דומה לאנטיוכוס שהיה מוכן לקבל יהודי כל עוד היה הלניסטי. מירבו רצה שכל היהודים יתבוללו וייעלמו.

הרפורמה היהודית החלה לתסוס כשביסוד המחשבה ניצבה הדעה שמנדלסון הביא עמו. הוא היה וסל לבנייה החופשית. קשריו עם מסדר האילומינטי נחשפו כשהסכים לקבל את המטרה האנטישמית כלפי היהדות האורתודוקסית, הלוא היא המרת האמונה היהודית מתוך רציונל.[116] ככל הנראה היה למנדלסון שֵם עוד לפני ייסוד האילומינטי בשנת 1776. מפתיע למדי לגלות כי פרסומו בקהילה היהודית בא לו על רקע כתיבת המסה הפילוסופית ירושלים וביאור – תרגום התנ"ך לגרמנית, אשר נכתבו ופורסמו בשנת 1783, רק לאחר צמיחת האילומינטי בגרמניה.[117] כאשר מתמקדים בחייו של מנדלסון מוצאים שהמעגל הקרוב לו ביותר נשלט בידי פרידריך ניקולאי ממסדר האילומנטי.[118] הקשר של מנדלסון עם ניקולאי הוליד את רעיון ייסוד ספריית הפילוסופיה המשובחת. ניקולאי ומנדלסון עבדו יחד על פרויקטים ספרותיים רבים עוד לפני ייסוד האילומינטי. סביר להניח שמנדלסון ידע על כוונותיהם של ניקולאי והאילומינטי להתחבר לבנייה החופשית, אף על פי שהוא עצמו לא היה בונה חופשי.

מנדלסון נחשב בעיני רבים לאבי תנועת ההשכלה והיה גם מודל לחיקוי ליהודים מתבוללים בגרמניה. הוא ביסס את הצורך ברפורמה על תבונתו הנבואית העמוקה ועל ראיית הנולד של הרבנים, שהעריכו כי אסונות יבואו על העם היהודי כבר כמאה וחמישים שנה לפני השואה.[119] תבונתו התבססה על הציטוט במסכת סוטה ( מסכת סוטה בתלמוד הירושלמי, פרק א, דף ט'), שם מדובר באירוע מתקופת דוד המלך. במסכת זו עולה השאלה מדוע עיניו של שמשון התעוורו בעזה, ככתוב "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה; וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (שופטים, ט"ז א'). הוא נענש בעזה ככתוב "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת-עֵינָיו; וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה, וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים (הָאֲסוּרִים)" (שופטים, ט"ז כ"א). כלומר, החשש להמשיך להיות יהודי באותה התקופה הניע את הנהירה אל הנצרות באמצעות המרת דת.  השפעתו של מנדלסון על תלמידיו, שהחזיקו בדעותיו, הייתה די חזקה, וזאת מאחר שמגמת פניה של ההשכלה העסיקה את ההיסטוריוגראפיה היהודית[120], וכבר לגבי הדור הראשון אחרי מנדלסון נשאלה השאלה, אם מגמתה הייתה לבטל כל ייחוד יהודי ולהגיע לכדי טמיעה מוחלטת בחברה הסובבת ובתרבותה, שמא טמונים היו בה יסודות של התייחדות והתחדשות. כך למשל הוגבלו אנשי ההשכלה בשימוש השפה העברית כי השימוש בה חשף ביצירותיהם את הנטיה לשורשים הלאומיים, וכל אלה שהשתמשו בשפה הגרמנית מקרב היהודים נתפס כאנטי לאומני.[121]

בשנים 1843-1842, ממש לקראת אביב העמים, התנצרו קרוב לעשרים ושניים אלף יהודים.[122] ככל הנראה, הנהירה לנצרות לא היתה הפתרון האידיאלי וכתחליף החלו היהודים המתנגדים לתורה לחפש מפלטים אחרים שנראו להם בטוחים יותר. תחליף כזה, לפחות חלקית, היוו מסדר הבונים החופשיים ומסדרים אחרים שפעלו בצורה חשאית, ואליהם נכנסו רבים שחפצו בפירוק היהדות ועולם התורה בטענה כי הם מביאים חורבן ותו לא. מכאן ואילך החל להיחשף בצורה הדרגתית ועקבית מסע האנטישמיות והדרת היהודים בקרב הבנייה החופשית.

מוזר שהאנטישמיות בקרב הבונים החופשיים נבעה דווקא מהיהודים שהצטרפו למסדר או מיהודים רפורמיסטים שראו בבנייה החופשית החממה המתאימה לפירוק היהדות. יהודים ממשפחת רוטשילד, בדומה למשפחות נוצריות כמו משפחת רוקפלר, שימשו מעין מנוע ראשי לפירוק היהדות באמצעות תרומות בסכומי עתק. אחת התרומות הסתכמה בשלושה מיליון דולר במטרה לתרגם ולזייף את הפרוטוקולים של זקני ציון בידי הנזיר נילוס (Nilus) באישורו של הצאר ניקולאי השני.[123] הפרוטוקולים של זקני ציון גם קיבל חידוש בתרגום של יצרן המכוניות הידוע הנרי פורד, שהיה בעצמו אנטישמי מוצהר ובונה חופשי ידוע בדרגה הגבוהה ביותר, ה33 של הנוסח הסקוטי.

את הקשר ההדוק שהתפתח בין הבונים החופשיים ליהודים השבתאים, ליעקובינים, לפרנקיסטים ולאילומינטי כתנועה רפורמית, חשף גרשֹם שלום.[124] היעקובינים הם אלו שהוציאו אל הפועל את המאבק המזוין של המהפכה הצרפתית. הם אף תכננו לבטל את החוקים מהיסוד, לעקר את הדת ואת המוסר מהשורש ואף לנתק את הקשרים בחיי המשפחה על־ידי ביטול הכבוד לנדרים דתיים והוצאת חינוך הילדים מידי הוריהם. הם האמינו כי יש לערער על השלום ועל האושר של המדינה ולפרק כל רגש דתי, מוסרי ונאמן.[125] נאמר כי הרוזן ולדימיר למסדורף (Vladimir Nikolayevich Lamsdorf, 1907-1845) הציע לקיסר וילהלם השני ב־1905 ברית רוסית־גרמנית כדי להילחם ביהודים ובבונים החופשיים. רוב הטענות כלפי המסדר היו שהוא עוטה אצטלה יהודית שאינה יודעת להפריד בין היהדות האורתודוקסית לזו הרפורמית. כמה מהחוקרים אף טוענים שהמסדר אימץ גוון ציוני ופרו־ ישראלי, בכללם חוקרים ממוצא ערבי שאינם בקיאים בנושא היהדות וזרמיה. אין להתכחש לעובדה שהתחברות מסוג זה בין אנשי המסדר המקוריים ליהודים הרפורמים יצרה תהליך אנטישמי, שכן הבנייה החופשית וזרמיה נתפסו ככלי הטוב ביותר להפשטת התורה מכל ערכיה על־ידי חדירה ליהדות בכל המישורים, לרבות אלה החינוכיים והכלכליים. מנגד הציעו החוקרים המסונים סנגוריה מושלמת ולרוב טענו כי מדובר בקונספירציה נגד המסדר. "הסנגורים" וחסידי הבנייה החופשית דגלו תמיד בדעה כי המסדר הוא תוצר של תנועת ההשכלה השואפת לחירות, לשוויון ולאחווה. מאחר שבחוד החנית ניצבו ערכי הסובלנות וההומניטריות ורעיונות פילוסופיים נוספים שבהם החזיקו רוב האינטלקטואלים שהשתייכו למסדר, נפסלו על הסף הטענות כאילו המסדר הוא גוף הזומם נגד הדתות, ובכלל זה היהדות, ואף נגד העולם כולו.

המקרה הידוע הראשון של קבלת יהודי למסדר הבונים החופשיים נרשם בשנת 1733. יהודי שענה לשם אדמון רוז (Edmon Rose) התקבל לאחת הלשכות באנגליה, ככל הנראה בנוכחות יהודים ולא יהודים.[126] מקרה נוסף נרשם בשנת 1735 ומקרה נוסף – בשנת 1762.[127] נודע לאחר מכן כי מספר היהודים שהתקבלו לבנייה החופשית גדל בשנת 1769 לערך. קבלתם של יהודים אלו, גם אם היו מהזרם הרפורמיסטי, ככל הנראה לא היתה נטולת אנטישמיות. על כל היהודים שהתקבלו ללשכות באגליה חלה החובה להתעלם מהזיקה הדתית לחברה שממנה באו, וזהו גילוי אנטישמי מובהק. אנשי המסדר טענו כי על־מנת להגיע לשוויון חברתי ולצדק לשם מימוש הערכים האנושיים חובה על כל אחד להתנער תחילה מכבלי הדת שלתוכה גדל. אולם טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם יסודות המסדר ועם ערכי השוויון שבהם הוא דוגל, ודרישה מעין זו לא הועמדה כתנאי בפני המצטרפים הנוצרים. כך או כך, היהודים שהצטרפו למסדר באנגליה באו מרקע דתי רעוע. יהודי אנגליה חיו בשולי החברה האנגלית, כזרים מקרוב באו. הליכוד ביניהם היה רופס בין כה וכה ודבקותם במסורת היהודית היתה מעורערת,[128] כך שהיה להם קל ביותר להתנער משורשיהם האותנטיים.

לכניסתם של יהודים משולי החברה באנגליה אל תוך הבנייה החופשית היתה מקבילה, ואף גדולה ממנה, בהולנד, שהיתה אחת הארצות הראשונות שאליה התפשטו הבונים החופשיים. הלשכות ההולנדיות הלכו בעקבות הבונים האנגלים בניסוח עקרונותיהם, ואף יחסם ליהודים היה כיחס הלשכות האנגליות.[129] ברם במקומות אחרים, בעיקר בגרמניה, לא נפתחו שערי הבנייה החופשית ליהודים, אפילו לא למי שהתנער מהיהדות האורתודוקסית. ככל הנראה היתה גרמניה אֵם הגזענות ושנאת הזר. העם הגרמני, יותר מכל עם אחר, דחה את השתלבותם של היהודים בחברה המקומית  לנוכח היותה חברה מושפעת מהאידיאולוגיה של לותר המתבססת על האידיאולוגיה של פאלוס הדוגלת באי קיומם של חוקים המהווים קנה מדה לחוסר האונים של האדם, אותם חוקים המראים לאדם עד כמה שהוא שפל[130], בניגוד מוחלט לחוקי התנ”ך. הדבר יצר בלבול בין לשכות הבנייה החופשית ברחבי אירופה. אנגליה, כאמור, קיבלה אותם ואף קיימת הסברה שנפתחה שם לשכה ששמה הלשכה היהודית.[131] גם הולנד קיבלה אותם וגם שם נפתחו ככל הנראה לשכות מיוחדות לקבלת היהודים שנקראו מלכיצדק.

חילוקי הדעות בקרב הבנייה החופשית באשר לקבלת יהודים נבעו מסיבות רציניות. מחד גיסא, הלשכות בגרמניה שנמנעו מלקבל לשורותיהן יהודים רפורמים ביססו את סירובן על רקע אידיאולוגי שניסח הבונה החופשי הגרמני אוגוסט שטרק (Johann August Starck). הוא כתב סנגוריה בשנת 1770 ובה הלין על כך שהבנייה החופשית מקבלת לשורותיה יהודים שאינם ראויים לכך ושלא נהוג לקבלם. הוא אף טען כי על הבנייה החופשית לקבל נוצרים בלבד.[132] דבריו היו מגוחכים היות שעיקרון זה לא עמד בפני המוסלמים והפגאנים. מאידך גיסא, לשכות אחרות קיבלו יהודים, אם כי במידה רבה מסיבות כלכליות. אחד התנאים המקדימים לקבלת יהודי לבנייה החופשית היה תשלום דמי כניסה הגונים – ובתנאי שיגלח את זקנו! הבלבול בין הלשכות באשר לקבלת היהודים לשורותיהן הוציא את האמת לאור. לשכות שקיבלו יהודים עשו זאת מאחר שהיו מעוניינות במקור מימון. היות שחלק ניכר מאותם יהודים רפורמים היו אמידים, היה קל יותר לדלג על העיקרון האידיאולוגי, הגם שממילא יהודים אלה לא היוו סכנה לתכני המסדר ולאנשיו.

עם חלוף הזמן יותר ויותר יהודים התקבלו לבנייה החופשית ברחבי אירופה, רובם ככולם יהודים שסלדו מהיהדות האורתודוקסית ואף זממו לפגוע בה מתוך כותלי ההיכלים של הבנייה החופשית. מכך משתמע כי שררה במסדר תופעה של בריחת יהודים מהיהדות, או במלים אחרות, מעין אנטינומיזם או אפילו ניהיליזם חילוני. ההיסטוריה היהודית כבר היתה עדה לבריחה מסוג זה: בקרב הצדוקים, הנוצרים הראשונים, הקראים והשבתאים, היה ממד אנטינומיסטי שהתבטא בהתנגדות לחוקים שונים ביהדות הנורמטיבית של זמנם והם הטילו ספק בפירוש העקרוני לתורה. תקנות הבנייה החופשית, שנכתבו בשנת 1722 ונקראו "חובות קדומים"[133] ("חובות ישנים" לפי כ"ץ), מדגימות איך ביססו מחבריהן את תנאי הקבלה לבנייה החופשית. עם זאת, יש לציין כי לבנייה החופשית היתה מטרה נוספת בקליטת היהודים – הרצון להתגבר על הניגודים בין בני הכִתות הנוצריות השונות.

יהודים רפורמיסטים דוגמת מנדלסון, שהיו לו קשרים עם אנשי האילומינטי, חתרו נגד היהדות המסורתית. עם הצטרפותו של מנדלסון שאפו משכילים בני דורו להסיר את המחיצות בין היהודים הרפורמים לבונים החופשיים. שש שנים לפני מותו (1780) התפתחו מגעים חשאיים בין הבונים החופשיים לחסידיו של מנדלסון. הם באו במגע עם המסדר־הבן האחים האסיאתים במטרה למצוא דרך שבה היהודים יקבלו מקום בבנייה החופשית.

מסדר האסיאתים היה פלג שבתאי[134] שכל מטרתו היתה לחרב את התורה. המסדר הוקם בשנת 1780/1 ובראשו עמד הנס היינריך פון־אקר. פייק, בונה חופשי וגנרל בצבא האמריקאי, ראה בו מסדר שטני המחובר למסדר האילומינטי. בספרו של הנסון ליוית (Hanson Levett,), A Historical Inquiry In Regard To The Grand Constitutions Of 1786 משנת 1833, שפייק כתב שהאילומינטי המתפרק המשיך לפעול בקרב מסדרים אחרים, ובכלל זה מסדר צלב הוורד ומסדר האחים האסיאתים,[135] וכי פון־אקר שימש המתווך בין שני המסדרים. היפוכונדרייה מופלגת היתה מושרשת בקרב השבתאים כבר בראשית המאה השמונה־עשרה ומטרתם היתה ברורה, וכאן הם הגיעו למקום שבו הם קיבלו חממה ליצירת תוכניות לביטול היהדות.

יש לזכור כי התקופה היא תקופת הנאורות שחוללה מהפכים תודעתיים במרוצת המאה השמונה־עשרה ואשר זכתה גם לכינוי עידן התבונה (The Age of Reason). ליהודים היה חלק בלתי מבוטל בהנעת גלגל ההשתחררות ממשטרים אבסולוטיים כמו מעורבותם באביב העמים. מעורבותם של היהודים ככל הנראה הוסיפה שמן למדורה והאנטישמיות התפתחה אף יותר, בניגוד לצפוי.[136] החשיבה, הרעיונות הליברליים והחירות יצרו מהפכות כמו המהפכה הצרפתית ב־1789 שבה השתתפו גם היהודים.[137] אף על פי שאין הוכחה מוצקה לכך שנפוליאון היה בונה חופשי, רבים מקציניו כן השתייכו למסדר.[138] הם עזרו בהרחבת עקרון הסובלנות, והודות להתרחבות האימפריה הצרפתית בהנהגתו הפיצו רבים מן האידיאלים הללו באירופה, ובכלל זה בגרמניה, כאשר אחת הדרישות היתה ביטול ההפרדה וההדרה של יהודים בחברה בכלל ובלשכות הבונים החופשיים בפרט. גם כאן מעורבותם של יהודים רפורמיסטים בהכשרת הקרקע לביטול התורה והאמונה היהודית מקבלת נפח ותנופה.

האם נכונה טענת כמה חוקרים כי ברוב המהפכות באירופה היו מעורבים יהודים רפורמיסטים? לצורך התשובה אציג כמה מהדמויות היהודיות העולות מהספרות האנטישמית.[139] אשר לנוסטרדמוס, שהיה ממוצא יהודי[140] וכתב שירה אפופת מסתורין על נבואות עתידיות המתייחסות לאירועים עולמיים מכוננים פרט לתקופה אחת בלבד, שככל הנראה היתה קשורה בתכנון מסוני־יהודי, ישנה הטענה שהוא עצמו היה בונה חופשי. הדבר סותר את כל התיאוריה המדברת על השתייכותם של בני אדם ממוצא יהודי לבנייה החופשית לא לפני 1781. סביר להניח שמצבם השולי של היהודים באנגליה באמצע המאה השמונה־עשרה, שנבע מהנבואות נגדם שתורגמו בהמשך הלכה למעשה, הביאם לחפש מפלט במקומות חוץ־יהודיים. טענות ונבואות נגד יהודים נתמכו בעלילות ובכתבי פלסתר. באנגליה, מהראשונות לקבל יהודים בכל רובדי החברה, כולל בלשכות הבנייה החופשית, לובתה העוינות ככל הנראה גם ברצונו של המלך אדוארד הראשון לגרש את היהודים לנוכח המזימה שתפרו לכאורה היהודים המסונים נגדו.[141] בזירה הצרפתית כמאה שנים לאחר מכן, עם התרחבות הספרות המסונית של וולטר, ז'אן־ז'אק רוסו ואחרים שהשתייכו לאחוות הסודיות, התחזקה הטענה כי מי שעומד מאחורי המהפכות הם דווקא יהודים העוטים מעטה מסוני. לרוב, הבנייה החופשית בצרפת נענתה בסופו של דבר לקליטת יהודים לאחר שנפתחו שערי הלשכות, ושם נקלטו בעיקר רבים מזרם היעקובינים.[142]

האנטישמיות בקרב הבונים החופשיים כלפי היהודים האורתודוקסים ברחבי העולם, ובכלל זה מדינת ישראל, התרחבה במאה העשרים ונשאלת השאלה כיצד ייתכן שקיימת אנטישמיות כלפי יהודים אורתודוקסים אם בישראל קיימים שבעים ושמונה היכלים של הבנייה החופשית שהוקמו בשנים 1956-1868.[143] קשה לענות על שאלה זו, בייחוד שלשכות בונים חופשיים היו קיימות בתורכיה ובמצרים בזמן השלטון העות'מאני.[144] למסדר הבנייה החופשית השתייכו רוב המנהיגים העות'מאנים, למשל אחמד פאשה ומהמט באשא, שהיה בעצמו בונה חופשי ונעזר בבונים החופשיים במהפכת 1908, ברם סביר להניח שעד 1853 לא היה לבנייה החופשית עניין בארץ הקודש. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה ניצבו לשכות הבונים החופשיים בארץ־ישראל בפני בעיות רציניות. הממשלה העות'מאנית חששה שהתושבים הזרים יסייעו לצבאות בעלות הברית שהחלו לנוע במצרים וצפונה. המכה המוחצת הייתה בשנת 1916, כאשר השלטונות העות'מאניים סגרו את כל הלשכות בארץ ובתוקף סמכויות החירום אסרו את קיומן של כל האגודות הסודיות, ובכללן הבונים החופשיים.[145] הסגירה חידדה את הטענה כי באגודות אלו נשבה רוח החתירה המהפכנית תחת משטרים למיניהם. צו דומה הוציאה ממשלת בריטניה באותה התקופה והוא היה בתוקף עד 1924, כאשר הרברט סמואל הגיע בלוויית מזכירו האישי גילברט פלקינגהם קלייטון, שהיה בעצמו בונה חופשי,[146] לשמש הנציב העליון הראשון על ארץ־ישראל בזמן המנדט הבריטי.

ככל הנראה אחת השיטות של האחוות הסודיות היא אכן החתירה תחת משטרים ודתות, כפי שנראה בצורה ברורה יותר בהמשך, כאשר ענפי הבנייה החופשית מתרחבים לכל עבר בעולם במרוצת המאה העשרים. מעשי היהודים הרפורמיסטים בתוך הבנייה החופשית, בתוך האילומינטי, במסדרים המקדש המיסטי והאחים האסיאתים, נגד יהודים אורתודוקסים, שהיו ביטויי אנטישמיות לכל דבר ועניין, יתוארו בפרוטרוט בהמשך. אך לפני כן יש מקום לומר שחתרנותם מתחילה עוד קודם לכן, בעצם הכניסה אל תוך מסגרות היעד ששימשו להם מטרה. משם הם יצאו במסע להרס החברה, וכך ככל הנראה היה המצב גם בארץ. כפי שראינו בספרו של כ"ץ, על היהודים המבקשים להצטרף לאחווה זו או אחרת להתנער מזיקתם הדתית, וזהו התנאי הראשון. האם ייתכן שכאשר הבונים החופשיים טענו בגרמניה ובצרפת שהמצטרפים לבנייה החופשית חייבים להיות נוצרים הם גם ביטלו בכך את זיקת הנוצרים כלפי דתם? באופן כללי כן, אך ככל הנראה תנאי זה, שהועמד בפני המבקשים להצטרף, נבע מרמת הקִרבה בין סודות הבנייה החופשית לנצרות ומהמטרה להעלים את המחיצות בין הזרמים הנוצריים השונים. הרעיון היה לקבל נוצרים וללמוד את סודות הזרם שאליו השתייכו, ובכלל זה המניכאיות, שהיתה תנועה דתית סינקרטיסטית שמיזגה בין נצרות גנוסטית, דת זרתוסתרא הפרסית ויסודות הודיים שבאו לידי ביטוי בתורתו של לותר המורכבת בעיקר מאלמנטים גנוסטיים-מיסטיים המפרידים בין הנפש לגוף[147]. התנועה התפשטה בפרס וברחבי האימפריה הרומית בשלהי העת העתיקה, ומאוחר יותר השפיעה על זרמים אסלאמיים ובמיוחד על זרם הבקטשיה. זוהי הסיבה לשנאתם של הבונים החופשיים היום כלפי הנצרות, כפי שנראה בפרק הבא המדבר על "רפורמה נוצרית". האם ייתכן שיותר משלושת־אלפים יהודים[148] במדינת ישראל המשתייכים למסדר לא נשבעו אמונים עם הצטרפותם כתנאי ראשון, כפי שנשבעו במאה השמונה־עשרה באנגליה ובהולנד? ייתכן, אך אין זה מבטל את מטרתם הכללית לאור העובדות שלהלן. אם יהיה על הבונים החופשיים לוותר על כמה מתנאי הקבלה של יהודים אל שורותיהם, אין זה אומר בהכרח שמטרתם בוטלה.

הפעילות האנטישמית של האגודות הסודיות היתה רבה. הם פעלו כארגונים סודיים מחתרתיים שזממו לפגוע ביהודים, ארגונים כמו Bund Der Gerechten (ברית הצדיקים), שהוא במקורו ארגון קומוניסטי בינלאומי אשר הושפע רבות מחזונו של קרל מרקס, שרחש שנאה כפייתית ליהדות אף על פי שנולד יהודי. מספרה של רבקה שכטר, אנו למדים שמרקס כתב את הספר עולם ללא יהודים[149]. מרקס, כיהודי מומר וכגרמני בתרבותו, היה תוצר של אידיאולוגיה גרמנית שהחזיקה בדעות לותראניות, ובכך סייע להסלמת האנטישמיות ברחבי העולם. הוא היה הראשון שקרא ליהודים "כושים" כדי להשפילם ובכך זיהה את הביטוי "אורתודוקסי" עם הביטוי "כושי", המביע קונוטציה גזענית ומשפילה. באורח לא פחות קיצוני, במאה התשע־עשרה צירוף המילים "בונה חופשי ויהודי" היה ביטוי גנאי בשפות רוסית, גרמנית וצרפתית. הדבר הגיע לשיא כשאריך לודנדורף (Erich Ludendorff) אמר "סוד הבונים החופשיים טמון בכל היהודים ובונה חופשי הוא יהודי מלאכותי".[150] יתרה מזו, וכפי שאנו למדים מדויד האריסון (David Harrison), חוקרים כמו רוברט אוון (Robert Owen), שכתבו על הבנייה החופשית, מביאים עדויות לכך שהם סירבו לקבל אנשים שמקורם מעבדות, בין שהיו שחורים או יהודים או בני גזע אחר,[151] מאחר שהדבר עלול ליצור אנדרלמוסיה. קבלתם לבנייה החופשית היתה הסיבה להפסקת פעילות הבנייה החופשית באיים הקריביים בשנת 1850.

בתוך הבונד פעלו יהודים רפורמיסטים נגד היהדות האורתודוקסית, יהודים כגון אברהם גייגר, מקס ליליינטל יעקב שיף[152] וישראל יעקובסון. יעקובסון היה איש האילומינטי בתוך הבונד והוא היה הראשון לבצע רפורמה במקור האלוהי של התורה. הוא יזם את תרגום התפילות יקום פורקן[153] מארמית לגרמנית.[154] שיף וליליינטל פתחו בתי ספר רפורמיים בשנת 1883 על־מנת להחליש את היהדות. איתם היו גם קתולים ופרוטסטנטים שהגו תוכנית לביטול היהדות לאורך מאה שנים.[155] ליליינטל הציג בבונד, חברת ההשכלה בגרמניה, תוכנית שעיקרה הבנת חשיבות התקשורת, החינוך ובעיקר פיזור הדת. הוא קרא לסגירת בתי הספר, להשכחת הספרות והמוזיקה ולהקמת בתי ספר ללימוד שפות כמו רוסית שנוכחות היהודים בהם תהיה חובה.[156] בין גייגר לליליינטל היתה חליפת מכתבים ענפה ובאחד מהם הוא כותב לו,[157] "על הארגון הפנימי הזה מוטלות משימות כבדות למען הפרדת הדת האמיתית מהאמונה הטפלה וליקוי היהדות מהפסולת המכבידה עליה". המכתב נשלח בעקבות כישלון הבונד בביצוע הרפורמות ברוסיה ובגרמניה וההשפעות של כישלונות אלו על ההתקדמות במדינות אחרות. אם היו צריכות לחלוף אלף שנים כדי שהנצרות תתפשט ותהפוך לדת עולמית, פרק זמן דומה יעבור עד שהבונד יחסל את היהדות.

הבונד פעל בחסות מסדר האילומינטי ובכך קיבל את תמיכת הבנייה החופשית, והיה לו ארגון חזיתי, Gesellschaft Der Brüder (אגודת האחים) שנוסד בשנת 1779[158] ועבד במקביל עם הבנייה החופשית. את מסדר האילומינטי ייסד ב־1 בינואר 1776 אדם וייסהאופט.[159] הוא היה יהודי במוצאו והושפע מהאידיאולוגיה של אפלטון, שקרא בספרו המדינה לביטול מוסד הנישואים והמשפחה כדי שכל הנשים יהיו שייכות לכל הגברים וכל הגברים יהיו לכל הנשים. המדינה תגדל באופן אוטונומי ותשמיד כל פגם. ישנה סברה שווייסהאופט נהג למנות יהודים רפורמיסטים של הבונד שפעלו בחסות האילומינטי והבנייה החופשית, בהם ברתולד אוארבך (Berthold Auerbach, 1882-1812) והרוטשילדים, בעיקר ג'יימס רוטשילד, צעיר בניו של מאיר אנשל שהשקיע הון רב במהפכת 1848 ויצא בהפסדים רבים. [160]

הגדלת המימון, המטרה והנחישות בכוונות, באו לידי ביטוי בחיזוק מערכת הקשרים המשפחתיים. האנציקלופדיה היהודית מלמדת כי מתוך 58 חתונות במשפחת רוטשילד – 29 היו עם בני דודים. כאשר מאיר אנשל רוטשילד, המממן הגדול, מת בשנת 1812, הוא הוריש את שרביט המנהיגות לידי אברהם גייגר. דבריו של גייגר מופיעים בספרו של ווינר.[161] בטקס לזכרו של רוטשילד ב־29 בנובמבר 1868 דיבר גייגר ועיקר דבריו היה להמשיך בגיוס העשירים מקרב היהודים שיכולים לעזור בהחלשת היהדות האורתודוקסית.[162] גייגר, הבונה החופשי היהודי, פתח סמינר בברלין בשנת 1871 וממנו יצאו אויבים של היהדות האורתודוקסית כמו פליקס אדלר (1851- 1933), שהיה תלמידו של גייגר[163] ומייסדהּ של Ethical Culture Society, שעד היום תומכת בתנועות מהפכניות ברחבי העולם. מתוך הסמינר הזה צמח גם סולומון שכטר, שעמד בראש הסמינר היהודי־תיאולוגי באמריקה והיה מנהיג חשוב של התנועה הקונסרבטיבית.

לפי  החיבור האגדי עלילות זנון (Zeno Narrative), בשנת 1398 יצא אנטוניו זן בראש צוות של כ־200 איש לארצות הברית.[164] מסען של כמה ספינות ועליהן אבירים טמפלרים, המזוהים במסורת עם הבנייה החופשית, הגיע לסיומו באמריקה בשוגג בשל מזג האוויר שפקד אותם. לפי מסורת אחרת, קצת פחות אגדית, הבונים החופשיים החלו את פעולתם המסונית באמריקה בשנת 1793,[165] כאשר ג'ורג' וושינגטון בכבודו ובעצמו חנך את מושב הרשות המחוקקת בגבעת הקפיטול שנקראה על שמו עוד בחייו. הוא הופיע לבוש במדי הבונים החופשיים ותמונתו מתנוססת על שטר הדולר האמריקאי. כפי שיצאו מתוך היהדות דמויות שפעלו נגדה, כך קמו בקרב הנוצרים דמויות מתוך הבנייה החופשית שחתרו תחת הכנסייה, דוגמת לי ה' בול (Lee H. Ball), המזכיר בפועל של הפדרציה המתודיסטית לפעולה חברתית שהוזמנה לדין כחזית קומוניסטית על־ידי הוועדה לביטחון הפנים של הסנט ב־1956. בול נחשב לאחד הראשונים שהיו מעורבים בקונספירציה הקומוניסטית. איתו היו אנשים נוספים מבוסטון דוגמת רונלד ב' גיטלסון (Gittleson), לואיס פינקלסטין (Finkelstein), נורמן גרסטנפלד (Gerstenfeld), מוריס אייזנדרת (Eisendrath) ונלסון גלוק (Glueck).

בשביל לחדד את הטענה שהבונים החופשיים היו חלק מכל המזימות שנרקמו ומכל המעשים שננקטו על־ידי האילומינטי נגד היהדות האורתודוקסית, אני רואה לנכון להציג את הקשר העמוק בין שני המסדרים גם בארצות הברית. המקור העיקרי שעליו אני מסתמך הוא ספרו של ג'ון רוביסון,[166] שעליו מסתמכים גם אנטלמן, גרשֹם שלום, פרסקוט ואחרים. המחבר מספר לנו על חווייתו האישית כבונה חופשי. הוא היה עֵד להסכמים חשאיים בין שני המסדרים ומספר לנו גם על התפתחותו של מסדר האילומינטי ועליית כוחו, שבא לידי ביטוי בין היתר בהקמת אגודות נשים ובקידום חירות האישה. רוביסון אומר שהמוח הנשי מותאם היטב לעיבוד דת ושבזכות הרכות וטוב הלב הנשיים והמידות הטובות שבאמהוּת הנשים תמיד תוכלנה לדחוף את הגברים למעשים נעלים יותר ולעבר הדת. הוא כתב רבות על מסדר האילומינטי, שהיה למעשה זרם בלתי נפרד מהבנייה החופשית, ומספר לנו כי פעלו במסגרתו כמה אנשים ובהם ספרטקוס לקטו ששלח תזכיר מוויסהאופט (Weishaupt) לעורך דין בשם זווק ב 13 למרץ 1778, ובתזכיר הזה מעלה וויסהאופט תוכנית לעיסוק בריגול.

על הקשר של האילומינטי לארגונים אחרים, כגון היעקובינים, ולטרור שהתרחש בזמן המהפכה הצרפתית ניתן לקרוא גם למצוא בספרו של האב אוגוסטן דה־בארואל, המציג בפנינו זיכרונות המתארים את ההיסטוריה של היעקובינים ב־1799.[167] היעקובינים, שהבולטים שבהם היו משפחות גדולות ועשירות כמו משפחת טוביאד (Tobiad) שהשיגו הון עצום, החליטו לפנות לפוליטיקה, תחום שלא ממש משפחה זו היה לה בו כל עניין, אך כאשר סוקרים את ההיסטוריה, נבין שיישום רעיונות גדולים כמו זה של הבניה החופשית והאילומינאטי מחייב מעורבות פוליטית עם הון כלכלי יציב, וכך פעלה משפחה זו. ללא ספק זה היה המצב כאשר נלחמו ההלניסטים בחשמונאים והובסו על ידי המכבים. אך כשמנתחים את הקונפלקט, יהודה המכבי לא נלחם עם חייליו נגד ממשל זר, אלא נלחם בחתרנות במדינתו ביוזמת העשירים ביותר. משפחת טוביאד היו נחושים בדעתם להביא סדר עולמי חדש לארץ ישראל[168].

נסטה וובסטר מספרת לנו שכל האחוות הסודיות הן אחוות מהפכניות שבלטו במאות השמונה־עשרה והתשע־ עשרה. היא מצביעה על יחסן השלילי כלפי הדתות המונותיאיסטיות, לרוב הנצרות והיהדות.[169] רוביסון חושף [170]כבר בפרק הראשון של ספרו תוכנית של הברון קניגי (Knigge) ואחים קוסמופוליטיים אחרים ואומר שהם גיבשו מזימה לאיחוד לשכות רדיקליות של שני המסדרים. האילומינטי התפשטו למקומות רבים ואף השתלטו על הבונים החופשיים והקימו לשכות נוספות. האחים האסיאתים, למשל, היוו מקום מפגש לפרנקיסטים רבים בווינה.[171] כאשר נעשו ניסיונות החיבור עם הבונים החופשיים מצד האילומנטי והיעקובינים, זה לא היה מתוך אהדה לבונים אלא מכיוון שהם רצו לנצלם ולהשתמש בהם ככיסוי וכדרך להפצת הדוקטרינות המהפכניות שלהם. באנגליה, למשל, כאשר הממשלה הבריטית מנעה את ההתאגדות וההתאספות של הבנייה החופשית בחדרי חדרים על רקע רקימת מזימות, בעיקר במרד האירי בשנת 1797,[172] החלו הבונים לחזק את הקשר שלהם עם אחוות סודיות אחרות. בתקופתו של הדוכס מססקס (1843-1801) אף גברה באנגליה הכוונה לאחד בין מסדרים מסתוריים אלו לנוכח ההגבלות שהטילה עליהם ממשלת אנגליה.[173] שוב אנו רואים שהבונים החופשיים משמשים כלי מוכשר ומתאים למימוש הדוקטרינה לפירוק היהדות, ומצדם של הבונים לא היתה שום התנגדות לכך. האחים האסיאתים, שדאגו לקבל יהודים לשורות הבונים החופשיים, קיבלו כאמור מימון מבן משפחת רוטשילד. האילומינטי השתלטו יפה על עמדות מפתח בשורות הבונים, והאחים האסיאתים קיבלו מימון מהדוכס פרידריך מברונסוויק (Duke Friedrich of Brunswick) עד יום מותו ב־1792.[174] אחת הלשכות המשותפות של הבונים והאילומינטי נקראה Mayence Masonic Illuminati Lodge,[175] והדבר חיזק את שיתוף הפעולה בין שני המסדרים.

הפרנקיסטים כבר היו במגמת עלייה כלכלית מאז שנת 1845 וכך הם בנו מפעלים ונהיו פעילים בתוך הבנייה החופשית.[176] בכל מקום שאליו הגיעו הפרנקיסטים הם זרעו חורבן וייאוש בקרב הקהילות היהודיות. הם הסיתו לשריפות פומביות של התלמוד. אלפי ספרי תלמוד נשרפו בעיר קמניץ ביום האחרון של חודש מרחשוון בשנת 1757.[177] שרשרת שריפות של ספרי תלמוד נרשמה גם בלבוב ובערים אחרות. בדומה לפרנקיסטים, היעקובינים והאילומינטי רצו באמצעות הבנייה החופשית לראות את היהודי נטמע בצורה מוחלטת. עד שנת 1789 חיו בצרפת כארבעים אלף יהודים בקירוב, שלושים אלף מהם בגטאות. בזמן שלטון הטרור כל בתי התפילה נסגרו בהתאם למדיניות האנטי־דתית שלהם. וולטר, שהפך לבונה חופשי זמן קצר לפני מותו, האמין ככל הנראה בדעות ובאידיאולוגיה של הבנייה החופשית והשפיע רבות על רוסו, שאף הוא היה בונה חופשי מוצהר ומובהק שדגל באנטישמיות. דעותיהם של פילוסופים אחרים שבאו אחרי רוסו, דוגמת קנט, גתה, הגל, מרקס, ניטשה וגם רודולף שטיינר, לא היו שונות מאלה של וולטר, שככל הנראה הנחתה אותם אידיאולוגיה לותיראנית שאימצה הרס ומלחמה[178]. וולטר נטה לייחס ליהודים מזימות. הוא האשים, למשל, יהודי שענה לשם סלומון לוי בריגול עבור קיסר אוסטריה.[179] הוא אמר על היהודים כי אינם שייכים לשום מדינה מלבד זאת שבה הם יכולים להרוויח את כספם, ובאותה המידה שיהודי יכול לבגוד במלכו הוא יכול גם לבגוד בקיסר. וולטר נטה להביע הערות משפילות כלפי היהודים ולהשוותם לברברים, זאת נוסף על הביקורות הנוקבות שמתח על התנ"ך ועל הרקע היהודי שלו, ולמעשה על כל הדתות, דבר האופייני לרטוריקה היעקובינית.

כאשר החלו כוחות מורכבים מכל מיני מסדרים לפעול נגד יהודים, קמו היהודים האורתודוקסים והקימו אגודות משלהם, בדומה לבני ברית ובני משה שהוקמו באירופה במרוצת המאות התשע־עשרה והעשרים, בהן JSL (Jewish Security League) ו־JDL (Jewish Defense League) שקמו ב־1970 על־מנת לשמור על קיומם ועל זכויותיהם.

פרק 3: סדר עולמי חדש

בספרו מתאר בנג'מין קרים תכנון עולמי חדש ואיתו דת עולמית חדשה.[180] אבל כדי להבין טוב יותר את הנאמר בספרו עלינו להכיר כמה מהדמויות החשובות הפועלות בצורה אנטישמית מוסווית. למשל רוברט מולר (Robert Muller, 2010-1923), לשעבר סגן מזכ"ל האו"ם שכּונה "הפילוסוף הגדול של האו"ם", שהושפע בעיקר מאליס ביילי ומהתיאולוגיה האנטישמית והניו־אייג'ית שלה, ומהכומר הישועי פייר טיילר דה־שרדן (Pierre Teilhard de Chardin), אבי הטרנס־הומניזם. הקשר של קרים עם התיאוסופיה נוגע לשני ארגונים. הראשון הוא קרן לוסיס (Lucis Trust), לשעבר קרן לוציפר (Lucifer's Trust),[181] שבבעלות ביילי ובעלה פוסטר, בונה חופשי דרגה 32. שם הארגון שונה בשנת 1924 כדי למנוע התבלטות יתר עקב מעורבותו בכִתות שטניות. הארגון השני הוא Tara Center, ששמו הוחלף לאחר מכן ל־Share International. בראש הארגון עומד עד היום קרים עצמו, גם הוא חסיד אדוק של ביילי וגם של מדאם בלבצקי. הקשר של מולר עם הארגון החל בשנות השמונים של המאה העשרים. במרס 1982 הדפיסו ב־Share International את אחת הכתבות שלו, "The Future of The UN" שמה. מולר עצמו נתן להם את האישור לפרסם את הכתבה שוב באתרם הרשמי ב־1998, לאחר שב־1993 הוא התראיין לכתב המגזין Share International מונטי ליץ'.[182] בגיליון מאי 1999 נכלל תמליל של הרצאתו שהכותרת שלה "when the human species decides, it will succeed".[183] ב־28 באוגוסט 2003 התראיין מולר לפליסיטי אליוט (Felicity Eliot), שללא ספק קשורה לארגון Share International והושפעה מהתיאוסופיה שלו.

מה שמעניין בקרים ובארגונו, עד כמה שידוע לנו, הוא החיבה המיוחדת של ה"תיאוסופים" להשיג את המידע שלהם בעזרת Spiritism, כלומר תקשור עם ישויות ורוחות. ביילי, למשל, תקשרה עם ישות שנקראהDjwal Khul ושהכתיבה לה את כל המשנה של הניו־אייג'. הם תמיד כתבו את הדוקטרינות שלהם בעזרת תקשור, כמו מדאם בלבצקי וספרה הדוקטרינה הסודית שממנו רבים שואבים. ספר זה הוכתב כביכול מפי ישויות שנקראות Ascended Masters או המאסטרים הטיבטיים. קרים מתקשר עם הישות מייטריה (Maitreya), הנחשבת לבכירה מכל הישויות שאיתן מתקשרים אבות הדוקטרינות של הבונים החופשיים. החשוב בעניינה של מייטריה הוא האמונה כי היא עומדת להופיע. לפי קרים, היא עתידה להיות המקבילה לישו של הנוצרים, למשיח של היהודים ולמהדי של המוסלמים, והיא־היא בודהה שיחזור למאמיניו. היא תהיה למעשה המשיח של כל הדתות.

התפרסמה ידיעה ב־Share International על־כך שבקרוב יגיע המורה העולמי, ג'ידו קרישנמורטי (1986-1895) מהאגודה התיאוסופית, אך לבסוף הוא החליט לא להחדיר לתוכו את הישות. יתרה מזו, קרים טען כי מייטריה החליטה לא להתגלגל אל תוך גוף אנושי אלא להופיע הפעם בכבודה ובעצמה. אחת הפעמים היחידות, אולי, שבהן הופיעה מייטריה נרשמה ב־11 ביוני 1988 בניירובי, בירת קניה. היא הופיעה פתאום במקום שבו מארי אקצה (Mary Akatsa) ניהלה תפילה. אור סבב אותה והוכרז כי המשיח בא לביקור.[184]

בספרו שובם של מורי החוכמה, בפרק "המאסטרים וההיררכיה",[185] כותב קרים על תפקידה העיקרי של ההיררכיה הרוחנית. תפקידה הוא לפתח תודעה עצמית בכל ההוויות ולפתח תודעה בממלכות הנמוכות, לשמש דוגמה לאנושות ולשדר את הרצון של הלוגוס הפלנטארי (Planetary Logos). המאסטרים מכינים את תלמידיהם לחניכה ומספקים להם תחומי שירות. הם מגִנים מפני השפעות אפשריות של אירוע קוסמי מופרז. הם משחררים לעולם אנרגיה מסוג זה או אחר כל העת, הם ממונים על האנרגיות ומשחררים אותן לעולם בדרך מדעית כדי לחולל תמורות ואבולוציה. אנו עשויים להגיב אליהן בצורה טובה או גרועה, ופני הציוויליזציה וחיינו בכל המובנים הם התוצאה של תגובותינו. אנרגיות אלו גורמות לנו להיות מי שאנחנו, הן יוצרות את העולם החדש והן מעצבות את עידן הדלי. ברגע זה אנו, באמצעות תגובותינו לאנרגיות אלו, מגששים את דרכנו ותופסים באופן אינטואיטיבי את סוג המוסדות וסוג הציוויליזציה שישררו בעידן החדש. אנחנו יוצרים אותם כעת.

לתפיסות שקְרים מקדם יש זיקה כלשהי לתיאוריות של עמנואל קאנט (1804-1724), אותם מעלה סטיבן גימבל (Stevin Gimble)בספרו. גימבל אומר לנו שקנט דיבר על הגזעים ברמה היררכית.[186] האנתרופולוגיה של קאנט החלה בקביעה שישנם ארבעה גזעים אנושיים נפרדים: לבנים, כושים, הונים והינדים. לכל אחד מהם יש נטיות טבעיות משלו המאפיינות את הגזע. באופן דומה אומר קרים כי לכל פלנטה יש היררכיה משלה. ההיררכיה שלנו בפלנטה הזו הובאה אלינו בידי אדון העולם[187] לפני כשבעה־עשר מיליון שנה כדי לפקח על התפתחות האדם הקדמון שהגיע בצורה אינדיווידואלית כמיליון שנה קודם לכן. הוא אף מציג את ההיררכיה של הלשכה השחורה, שהיא למעשה יצירה של הבנייה החופשית.[188] הוא אומר שכולנו עומדים על שלב כלשהו בסולם שמתחיל למטה במקום כלשהו ונמשך לאינסוף. זוהי האחווה של אלו העובדים עם כוחות האבולוציה ועם הכוחות היוצרים משיכה לעולם החומר, שרכשו כוחות על־חושיים והולכים בכיוון הרוע: שישה מן המזרח ושישה מן המערב, בעלי אינטליגנציה מפותחת מאוד אך משוללים באופן מוחלט כל היבט של אהבה. ביילי, מייסדת התיאוסופיה המאומצת בבנייה החופשית, כותבת בספרה החצנת ההיררכיה[189] על היררכיה של מאסטרים, תחתיהם אנשים שמקבלים הוראות ותחתיהם עוד חניכים ועוד חניכים, עד שמגיעים לשכבה שזה עתה נכנסת אל תוך החניכה של הניו־אייג'.

קרים גורס, כמו ביילי, שהכניסה אל תוך ההיררכיה, אל תוך הסדר העולמי החדש, תהיה דרך החניכה כמו בבנייה החופשית. הוא אומר שלאט ובהדרגה, במשך עשרים וחמש השנים הבאות, ההיררכיה תחצין את עצמה. רוב המאסטרים יחצינו אותה ורבים מהאשרמים שלהם – קבוצות החניכים שדרכן הם פועלים, שגם הם כשלעצמם מרכזי אנרגיה – יקבלו ממשות במישור הפיזי. חלקים גדולים מהמין האנושי ישימו להם למטרה למצוא את שושלת האנרגיה האישית שלהם, תהיה קרן האנרגיה שעליה הם יושבים כרגע אשר תהיה, ולתת לכוח המשיכה למשוך אותם אל האשרם המגלם את האנרגיה האישית שלהם. ישנם שבעה אשרמים ראשיים וארבעים ושניים משניים. בסך הכל ארבעים ותשעה אשרמים. רבים יחצינו, אך לא כולם, וכך גם רוב המאסטרים. רבים מחניכי הבוגרים של ההיררכיה יעבדו באופן גלוי ופתוח במישור הפיזי ויהיו ידועים ומוכּרים לכל אדם. המדרשות של תורות הסוד תפתחנה מחדש והאנשים יבואו אליהן, כמו באוניברסיטה, כדי ללמוד ולרכוש את הטכניקות שיכינו אותם למבחני החניכה ולהשתלבות בהיררכיה. זו תהפוך להיות מטרתה של האנושות המתקדמת בעידן הבא.[190] בנקודת הרבע של כל מאה, ממשיך קרים, בשנה העשרים וחמש ובשנה השבעים וחמש, מתכנסת ההיררכיה למועצה הגדולה, שם מותוות התוכניות העיקריות לעשרים וחמש השנים הבאות ולעתים אף למאה השנים הבאות. הממלכה האנושית היא הממלכה הרביעית. המאסטרים ובוגרי ההיררכיה מרכיבים את הממלכה החמישית, הממלכה הרוחנית העולה, ממלכת הנשמות. על המאסטרים הבכירים בהיררכיה מוטל להציג מחדש את התנסויות חייהם באופן סמלי ולהיראות הפעם כקבוצה.

בשנת 1425 הפציעה ההבנה שהזמן בשל, ולמן אותה העת כל צעד שננקט וכל החלטה שהתקבלה נעשו לאור הידיעה שהמאסטרים עצמם עתידים לצאת אל עולם היומיום. לא רק המאסטרים האינדיווידואליים, אלא אף כמה מהאשרמים, יפעלו בגלוי במישור הפיזי. הם כבר החלו בכך באמצעות האשרמים הפועלים כיום בעבור המאסטרים. האשרמים יפעלו במקביל בשני מישורים, הפנימי והחיצוני, והתגלותם תהיה כפולה. כרגע האשרמים קיימים רק במישור הפנימי. האנשים מחזיקים בתפיסות שונות באשר לאופן שבו יחזור המשיח. יש הרואים אותו חוזר עטור תהילה בקץ הימים כאשר העולם יקרוס. אווטאר מופיע בסיומו של כל עידן כי זהו אירוע מחזורי, והפעם האווטאר יהיה מייטריה. מורה דגול תמיד הגיע, כל אימת שהאנושות הגיעה לנקודה מסוימת באבולוציה היא נזקקה להנחיה רוחנית חדשה, להתוויית דרך חדשה שתוביל אותה לחוות מחדש וממקום נעלה יותר את עצמה ואת משמעותה ואת תכליתה. כל אימת שמתרחש שינוי מחזורי מעידן למשנהו, כל אימת שתרבות מסוימת התנוונה והתפוררה ופינתה את הדרך להתגלות חדשה, הופיע מורה ותמיד מאותו המקור – ההיררכיה. במישור ההיסטורי מכירים אותם כהרקולס (Hercules), הרמס (Hermes), מיתרה (Mithra), ראמה (Rama), ויאסה (Vyasa), סנקרצ'ריה (Sankaracharya), קרישנה (Krishna), בודהה (Buddha) וגם ישו (משה לא נכלל בשרשרת וגם לא מוחמד).

כאשר האנושות הייתה צריכה תיקון, תמיד הופיע מורה דרך. בהתאם לחוק זה, בסיומו של עידן הדגים מתחיל עידן חדש שהקרקע שלו בהכנה. על־פי חלוקת גלגל המזלות, אנו אמורים לכנס לעידן הדלי. לכן, בתקופת המעבר בין שני העידנים מופיע מורה ושמו מייטריה. זהו מורה העולם העומד בראש ההיררכיה. הוא המאסטר של כל המאסטרים והוא מורה המלאכים ובני האדם כאחד. שובו לעולם של מורה זה, מורה החוכמה, בראש תלמידיו הוא מה שמתרחש כעת, לא פחות. זכות גדולה היא להיות נוכח בתקופה הרת גורל זו בהיסטוריה האנושית, תקופה שאין לה אח ורע. רבים הם המורים שבאו לעולם בעבר ולכך נודעת חשיבות גדולה, אך מאז ימי אטלנטיס לא פקד את העולם מורה העולם, מורה בני האדם, האח הבכור של הגזע, ואיתו באים מורי ההיררכיה גלויים לעיני כל. זהו האירוע האדיר המתרחש כיום.

באשר להשפעה על מוסדות קיימים, מוסיף קרים, נאמר לנו מפי אחד המאסטרים העוסקים בהוראה, המאסטר דג'וואל חול, כי בתחילת המאה הבאה יתיישב המאסטר ישו על כס האפיפיור בקתדרלת פטרוס הקדוש וישאף לחולל שינוי בכנסייה. אם הכנסיות תהיינה גמישות דיין כדי להסתגל לתורות החדשות ולרעיונות החדשים שיביא עמו מורה העולם, המבנה הכנסייתי יישמר מכיוון שהוא משמעותי למאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם. זהו גורם מעצב חשוב מאוד בעולם והוא משחק תפקיד עצום, ואילו הכנסייה, לאחר השינוי שיתחולל בה, תהיה חייבת לקרוא בתגובה לקיום התורות החדשות ותפקידה יהיה בעיקר ללמדן. לאמתו של דבר, הכנסייה אמורה לשמש בתפקידי הוראה וריפוי, דבר שלא תמיד עשתה. באמצעות הכנסיות יושגו לימוד וריפוי אדירים. נוסף על כך, דרך הכנסיות ודרך המסורות של הבונים החופשיים ושל קבוצות אזוטריות אחרות ישוב ויופיע תהליך החניכה. בעידן העומד בפתח מיליוני בני אדם יעברו את מבחני החניכה לאחר שמוסדות אלו יעברו התמרה וזיכוך.[191] עם זאת, קרים סבור כי הרפורמה בכנסייה כלל אינה נחוצה, צריך פשוט למחוק אותה.[192]

המאסטר ישו עתיד לחולל רפורמה בכנסיות הנוצריות. בודהה שולח שניים מתלמידיו לעשות את אותו הדבר במקדשים הבודהיסטיים, וזאת לא על־מנת לשמר אותם בעידן הדלי אלא לפרק זמן מסוים בעבור המספר העצום של בני האדם שלדידם יש לפולחנים בהם משמעות ותפקיד אמתיים. לא מדובר ברעיון שכלתני גרידא אלא בתפקיד אנרגטי ממשי. דתות אלו עדיין מהוות מקור אדיר של הגנה בעבור בני אדם כיום. בשל כך המערך הכנסייתי, כאשר יגלה די גמישות כלפי הרעיונות החדשים והתורות החדשות, יוכל לשמור על שלמות והמבנים ייוותרו על כנם.[193] בטקסים הנוצריים, כאשר הכומר המבצע את הטקס הוא בעל שיעור קומה, נובעים מעיינות שופעים באנרגיית המשיח (Christ Consciousness), אולי דרך המאסטר ישו, לעתים ישירות ממהות המשיח עצמה, ונכנסים אל תוך הכומר ואל תוך לחם הקודש, ומשם אל תוך המשתתפים בטקס. ההתרחשות הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב והיום הכנסיות מקבלות כמות אדירה של אנרגיה רוחנית. הציוויליזציה של עידן הדגים (עידן הכנסייה הנוצרית) מתפוררת והיחס אל הדת משתנה, אך במקומות שבהם מבנה המערך גמיש דיו ובעל כושר הסתגלות המאפשר עדיין לעשות בו שימוש, הוא ימשיך להיות בשימוש כל עוד האנשים המשתייכים אליה זקוקים לנוסחה הזאת. כל אדם יגיע לתודעת המשיח אם יעבור את החניכות ואת הרפורמות הללו, ואז הוא יוכל גם לגלות בעצמו שהוא לא סתם אדם אלא אלוהים בכבודו ובעצמו.

כאשר קרים אומר שכל הדתות צריכות לעבור רפורמה, כוונתו ודאי ליהדות, לבודהיזם ולדתות אחרות. למעשה, מורה העולם שפעל בעבר בארץ־ישראל כיהודי עתיד לפעול כדי לחזור לעיקרי הדת היהודית, שכבר אז היתה בת שלושת־אלפים שנה ובעלת דפוסי חשיבה נוקשים מאוד, ולהציג תפיסה חדשה ונכונה יותר של אלוהים כאלוהי האהבה, במקום אל הנקמנות השבטי. היהודים כעם עדיין צריכים לעבור את חוויית עידן הדגים ולהכיר בהתגלות שאירעה בארץ־ישראל עם ישו בתפקיד המשיח. הוא ממשיך ומסביר כי גם הבודהיזם נוקשה מאוד ועליו לעבור רפורמה על־ידי שני שליחיו של בודהה.

באשר לאגודות הסתרים (Secret Societies) ולאחוות הסודיות כמו הבונים החופשיים, מסדר צלב הוורד, האילומינטי ואחרות, אומר קרים כי לגופים אלו תהיה השפעה רבה. האנרגיות של עידן הדלי יוצרות סינתזה ומובילות לסוג מסוים של סטנדרטיזציה, אלא שזאת תהיה אחדות עם שוֹנוּת, מיזוג אורגני, ולא הסטנדרטיזציה שניתן למצוא בארצות מסוימות בעולם כיום, אלא אחווה אמיתית הנובעת מאחדות כגורם המניע אותה. העידן שבפתח יישלט בידי האנרגיה האדירה שמגיעה לעולם מאז שנת 1675 ושעוצמתה הולכת וגדלה באופן מוחשי. זוהי הקרן השביעית, קרן הסדר הטקסי, או קרן הקסם, או הפולחן, או הארגון. הקרן השישית, קרן האדיקות הדתית, שלטה בעידן הדגים, ורוב בני האדם החיים כיום הם מהקרן השישית. כל מוסדותינו, הפוליטיים, החינוכיים, מוסדות דת ואגודות סוד, כנסיות ומוסדות אחרים, כולם רוויים באנרגיית הקרן השישית. בדפוסי החשיבה של הקרן השישית נוצרת נטייה לפנאטיות ולבדלנות. זוהי קרן של אידיאלים פשוטים ושל אדיקות דתית, ולפיכך כל המוסדות ובכללם מוסדות הדת צבועים בגוון כה עז של הקרן השישית, עד שבאופן בלתי נמנע הבדלנות הופכת לפנאטיות. זוהי תגובתם לקרן האנרגיה שיצרה אותם נפרדים. מזל דלי, אומר קרים, הוא הכוח המיישם סינתזה ואוניברסליות והוא יחולל בעולם מיזוג אוניברסלי ככל שאנשים יגיבו יותר לעוצמתו. הדבר נכון במידה רבה גם לגבי הקרן השביעית, אך כאן זה פועל באופן שונה בכך שהיא קושרת בין הגבוה לנמוך. זוהי הקרן המחברת והממזגת רוח וחומר, והיוצרת מפגש בין השניים. היא מקשרת רעיונות רוחניים גבוהים ואנרגיות רוחניות גבוהות אל המישור הפיזי, כך שמה שהיה בעידן הדגים מושג מופשט הופך לעובדה במישור הפיזי. אחווה, אהבה, שיתוף וכל האידיאלים של בני האדם זה מאות שנים, ייושמו וכך יושגו מיזוג ואיחוד טובים יותר, וזהו רעיון הסדר העולמי החדש.

ישנם שבעה טיפוסי בני אדם הנשלטים על־ידי אנרגיית הקרניים שלהם, ממשיך קרים, לעולם לא תהיינה בגלגול חיים אחד יותר מארבע אנרגיות בו־בזמן, כך שבכל זמן נתון יש בעולם ארבעה טיפוסים עיקריים של גברים ונשים. הדת החדשה, למשל, תתגשם דרך ארגונים כמו הבונים החופשיים, שאצלם נמצאים הליבה והלב הסודי של תורת הסוד עטופים במספרים, בדימוי ובסמל. כאשר ארגונים אלו יתעוררו מן הסרחים שחדרו בשבעת־אלפים השנים האחרונות, הם יתגלו כיורשים האמתיים של תורות הסוד. באמצעות מסדרי הבונים החופשיים ישוב וייפתח נתיב החניכה, והחניכה תיעשה בהתאם לקרן הראשונה, קרן הכוח. גם לכנסיות ישוב נתיב החניכה, והחניכה תיפתח בהתאם לקרן השנייה, קרן האהבה והחוכמה. בגופים המלמדים את תורות הסוד ייעשו מבחני החניכה בהתאם לקרן השלישית, ובכך ייפתחו שלושת מסלולי ההכשרה לשלוש הקבוצות העיקריות שלהן נחלקת האנושות. כמובן, האמת היא אחת, אך ישנם נתיבים ומסלולים בעבור טיפוסים שונים ורק האחוות הסודיות מכירות אותם. באחד ממסריה באשר לסיבות לחזרה לעולם אמרה מייטריה, "אני באה להראותכם את הדרך אל אלוהים, בחזרה אל צור מחצבתכם, להראותכם שהדרך אל האל היא נתיב פשוט וקל שעליו כל אדם יכול לצעוד. זהו נתיב רחב דיו למצעד כל בני אדם ואופיו אינו רק דתי. לא משנה מהו כר הפעולה של האדם, מהם תחומי עניינו, מהי מסגרת חייו, הוא יכול להביע את דעתו בנוכחות האל ולתת לכך ביטוי ולעלות על נתיב החניכה". וזהו אחד משלושת המסלולים הנזכרים לעיל.

3.1 הדת העולמית החדשה

בעידן החדש למערכות הדת הנוכחיות ולמבניהן לא תהיה חשיבות. אותן המערכות שיש להן היכולת להשתנות בתגובה על לחצים המופעלים עליהן מצד האנרגיות והרעיונות האידיאליים של התקופה, להן יימצא מקום, אולם דת עולמית חדשה תתפוס בסופו של דבר את מקומן, דת שתהיה היתוך ומיזוג של השקפות המזרח עם הגישה המערבית. מורה העולם יאחד לא רק את הנצרות והבודהיזם, אלא גם את מושג האל הטרנסצנדנטלי הנשגב המצוי מחוץ לבריאה שלו עצמו עם מושג האל האימננטי המצוי בכל דבר שנברא, באדם ובבריאה כולה, הפנתיאיזם. נלמד כיצד להחזיק בשתי הגישות בעת ובעונה אחת, והן תתמזגנה לדת מדעית חדשה המבוססת על תורת הסוד, על חניכה ועל תפילה (invocation), והתפילה הגדולה תיכנס לשימוש ברחבי העולם כולו, כשם שהיא משמשת כעת מיליוני בני אדם. שטיינר, חסיד האילומינטי שיצא מהתיאוסופיה וייסד את האנתרופוסופיה, אומר בספרו[194] שסמל משולש הזהב של חירם הארכיטקט וכל מה שהוא מכיל בתוכו הוא הסוד של נשמה (Atman), נפש רוחנית (Buddhi) ותודעה (Manas). הוא ייצור את התוכן של הנצרות המחודשת של העידן השישי. מה שיסמל את הידע על גלגולי נשמות וקארמה הוא הלימוד האוקולטי החדש שימוזג לנצרות. מה שכתב שטיינר בספרו נובע למעשה מהמיתוס שפיתחו הבונים בממפיס, מצרים, נוסח התואם לגמרי את הנוסח הגרמני של האגדה.

הדת המדעית החדשה תהיה דת עולמית, ואין הכוונה לסוג של דת מחמירה וקלינית, קרה וחסרת לב, בדומה ליהדות. כוונתו היא לדת מדעית במובן של בעלת ידע על אודות תכליתה ומשמעותה של הדת, על אודות האנרגיות שבני אדם יעוררו בתפילה. למשל, מנהג התפילה החדשה יתפוס את מקום התפילה ועבודות האל הקיימות היום.[195] לב לבה של הדת העולמית החדשה תהיה החניכה האזוטרית. שתי החניכות הראשונות תתרחשנה בצורה חיצונית בגלוי במישור הפיזי, במקדשי הבונים החופשיים של אותה העת. אלו יהיו הטקסים המקודשים ביותר לדת החדשה. תהליך החניכה הוא מדעי ועליו מופקדים מייטריה וההיררכיה. באמצעותו ייכנס המין האנושי בהדרגה לשורות ההיררכיה. בתום עידן הדלי כל המין האנושי ייכלל בהיררכיה. מלכות האל, שהיא ההיררכיה, תהיה גלויה לעין והיא תתגשם בעולם הזה.

באשר להיררכיה העולמית והסדר העולמי החדש, קרים מאמין כי שטיינר נשען על קרל מרקס, שפעל לדעת קרים למען ההיררכיה והיה למעשה חבר בהיררכיה בדרגה מסוימת. לדעתו, כשבוחנים את תוצאות עבודתו של מרקס לאורך השנים מתברר שהיא יכולה להיות רק פרי הישגיו של תלמיד מקודש, כלומר אדם שעבר חניכות (initiations) בדרגה מסוימת. ראשית, הוא היה בעל חזון. שנית, הוא הצליח לממש את החזון הזה באופן שיאפשר לו להתפשט בעולם. הוא בא לעולם כדי לשחרר תורה מסוימת על אפשרויות כלכליות חדשות הטמונות במערכות יחסים חדשות, כדי להפיץ תיאוריה חדשה לשינוי חברתי, והוא הצליח לבנות דיאלקטיקה מוצקה מאוד שאפשר לקבלה או לדחותה. מדינות רבות משתמשות במרקסיזם כבסיס אך מנהיגות צורות שונות מאוד של התיאוריה הקומוניסטית. ניתן לתת לה פירושים שונים ולהשתמש בה בכמה אופנים לפי הצורך. התיאוריה המרקסיסטית היא אפוא מכשיר להבנת התהליך ההיסטורי על־פי קווים פוליטיים כלליים, ומרקס היה מבשר השינוי המתמיד.[196]

הרפורמה בחיי המשפחה היא תהליך המתחיל קודם כל בבידוד המשפחה הגרעינית וברעיון המשפחה המצומצמת. בידודה של המשפחה הגרעינית הוא דבר מלאכותי, יציר כפיה של הציוויליזציה המפורקת בימינו אלה. כאשר יש שיתוף פעולה בין אנשים ומתפתחת קהילה, גם יש צמיחה אוטומטית של קשרים הדדיים בין יחידות משפחתיות שנשארות יחידות משפחתיות. או־אז תבוא צמיחה של קבוצות עד אשר האנושות כולה תהפוך לקבוצה אחת, כפי שהיא במהותה. בחיי המשפחה הכל מתקלקל ונשבר, כל המוסדות הישנים, וגם המשפחה מתפוררת. הכל נתון בלחצים ובמתחים עצומים, משפחות קשורות למערכות יחסים והעידן החדש יעסוק בבנייה מחדש של מערכות היחסים שלנו. הרחבת המשפחה לקבוצה גדולה יותר, ומהקבוצה הגדולה יותר אל קהילה ומהקהילה אל משפחת העמים. זהו הסדר העולמי החדש.

הרעיון הוא שקל יותר לאהוב את המשפחה מאשר לאהוב את העולם. אנשים רבים חיים במשפחות שהם לא צריכים להיות בהן. כדי להגיע לנישואים מותאמים היטב צריכות להיות התאמה ברטטים, באיכות הקרן, וזהות מסוימת בעולם הפיזי, הרגשי, המנטלי והרוחני. אלו הן ארבע הרמות שבני האדם צריכים להשתוות בהן כדי ליצור זיווג מושלם. ישנם מקרים שבהם אנשים נמשכים פיזית זה לזה אך אין ביניהם התאמה מנטלית ורגשית. במקרים אחרים קיימת התאמה מושלמת ברמת הנשמה, ברמה המנטלית ואפילו ברמה הרגשית, אך אין בין בני הזוג התאמה פיזית, כך שהקושי הוא רב. בעתיד ייבחרו בדרך הרבה יותר מדעית, בהתאם לאיכות הקרן, יחסים קארמטיים ודרגת האבולוציה שלהם. השבר בחיי המשפחה הוא גורם זמני שמקורו בשבר הרחב יותר במוסדות החברה שלנו ובידע העצמי המוגבל שלנו.

אדם נוסף הטוען שהוא מייטריה הוא רָאֵל (Rael), כפי שחסידיו מכנים אותו. בספרו האמת על האלהים, בפרק "ממשלה עולמית", הוא כותב: "הדבר שיאפשר לכם להגיע לכך הוא יצירת מטבע עולמי חדש ושפה אחידה".[197] הוא מוסיף כי כל השפות ייצאו משימוש ותחליף אותן שפה חדשה שתהיה שפת חובה בכל בתי הספר בעולם כשפה שנייה. לשפת עתיד זו קרא וויליאם קופר Mystery Babylon.[198]

פרק 4: אפולוגטיקה

בספרות האפולוגטית המסונית עולה הטענה כי כל מה שנכתב על הבונים החופשיים אינו נכון. הסנגורים של הבנייה מבססים את מוטיב הקונספירציה על שני מקורות עיקריים, כפי שאנו למדים ממאמרו של ביברשטיין: הראשון הוא תזכיר שימושי לדברי ימי היעקובינים שכתב האב הצרפתי אוגוסטן דה־בארואל, והשני הוא ספרו של פרופ' ג'ון רוביסון.[199] טענה זו מופיעה גם במאמרו של אנדרו פרסקוט.[200] הסנגורים מציירים כתבים אלו כמעין מתקפה על הבנייה החופשית, ניסיון להשמצה ותו לא. כאשר אנו לומדים על מותו של וויליאם קופר בעקבות פרסום ספרו, יש מקום לשער שהאפולוגטיקה לא במקומה [201]. כאשר אנו לומדים על היעלמותו  של האנטי-מאסוני ווליאם מורגן בניו יורק בשנת 1826, מחזק את המחשבה שהאפולוגיטיקה לא רק שאינה במקומה, אלא במידה רבה, אינה לגיטימית[202]

כמו רוביסון ואחרים שכתבו על הבונים החופשיים, על מעורבותם המסתורית במהפכות ועל השפעתם על הסדר העולמי החדש, הצטרף לחבורת המתנגדים אדם נוסף, קאר שמו,[203] וגם הוא צידד בעיקרי הדברים שנכתבו על הבנייה החופשית, דבר המעמיד את האפולוגטיקה המסונית בסימן שאלה גדול. שורשיה של הטענה כי הבנייה החופשית מעורבת במזימות מקורם בשנת 1325, כאשר הם הואשמו בהברחת אסירים מכלא ניו־גייט (Newgate) בלונדון.[204]

חוקרים ישראלים המשתייכים למסדר הבונים החופשיים מחזיקים בדעה כי הבנייה החופשית היא מסדר חף מכל אשמה, טלית שכולה תכלת, שמעולם לא החזיק בדעות של שנאה ואנטישמיות, אולם ברור המניע, שבשורשו קיים הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר מכל כך הרבה האשמות שהופנו אל לב הבנייה החופשית בעולם. האם ניתן לפטור את הבנייה החופשית מהאנטישמיות ששררה בקרב הנוצרים באירופה רק לאור העובדה שהמסדר הציב כללים מוסריים, בעיקר סובלנות כלפי דתות אחרות? ביברשטיין מבסס את הפרכת ההאשמות על מחקרו של כ"ץ, שקבע כי שערי הבנייה החופשית נפתחו ליהודים כבר בשנת 1723[205] אך לא פירט אילו יהודים התקבלו, מה היה מצבם ולמה דווקא אז. הרי ידוע שכל מי שהשתייכו לבנייה החופשית היו מרקע נוצרי, שהיה טעון בשנאה ובאנטישמיות לאורך דורות, וקבלת היהודים אל המסדר היתה כרוכה בתנאים משונים שאינם עולים בקנה אחד עם מצעם הנעלה. אם הקווים שהפרידו בין זרמי היהדות במאה השבע־עשרה מטושטשים היום, ואף אולי אינם קיימים כפי שהיו קיימים אז, אין בכך כדי לבטל את עצם קיומה של אנטישמיות באותן השנים ואף היום. האנטישמיות בבנייה החופשית היום אינה באה לידי ביטוי הלכה למעשה בעקבות הצורך לחזק את המסדר בארץ.

רוב הספרים והמאמרים שנכתבו על הבנייה החופשית במדינת ישראל, פרט לספרו החלוצי של יעקב כ"ץ, הם למעשה חיבורים אפולוגטיים הכתובים בלשון סנגוריה לנוכח השתייכות מחבריהם למסדר. היו מהם שקראו לכתביהם בשמות כגון "תיאוריית הקשר העולמי של יהודים ובונים חופשיים", "עיקרי הבנייה החופשית", "הבנייה החופשית כמסדר אחווה בינלאומי", "לשכות הבנייה החופשית" או "רוחו של ארגון הבנייה החופשית". מעטים הם המאמרים הביקורתיים שנכתבו על המסדר בארץ, אף על פי שרבים הם המחקרים הביקורתיים על המסדר בעולם. האם לכל מה שנכתב על הבנייה החופשית אין שחר? האם כל הטענות נגדם, התהיות, המזימות, הקשרים, הפוליטיקה, הארגונים, החיבורים בין הזרמים ועם מסדרים אחרים, ההאשמות וההתקפות, אין בהם ממש? ולחלופין, האם האפולוגטיקה העולה מפיהם של בונים חופשיים או תומכיהם, הן בארץ והן מחוצה לה, שכתבו בנימת התגוננות והפריכו את ההאשמות כלפיהם בטענות נגד, מבוססת על עובדות היסטוריות מוצקות?

בשנת 1937 הרצה היינריך הימלר על מהותם ומשימתם של האס.אס ושל המשטרה, וכך אמר: "צריך שיהיה ברור לנו כי אויבנו במלחמה אינו רק צבא האויב, ברי שבמילה אויב הנני מתכוון כאן אל אויבנו הטבעי, אל הבולשביזם הבינלאומי בהנהגתם של יהודים ובונים חופשיים".[206] הכוונה היתה ליהודים רפורמיים בתוך הבנייה החופשית, אך עצם נוכחותם של יהודים בתוך המסדר לא מנע את הכללתם של יהודים אורתודוקסים ואחרים שאינם משתייכים למסדרים חשאיים, וזוהי אנטישמיות מובהקת. לטענת הסנגורים מתוך הבנייה החופשית, מדובר בהשמצות ובהכפשות נגד הבונים החופשיים שבאותה התקופה מסדרם ללא ספק כלל גם יהודים.

הסנגורים של הבנייה החופשית טוענים שהרקע ההיסטורי־האידיאולוגי של תיאוריית הקשר והשימוש בה כאמצעי לוחמה פובליציסטי נעוץ במלחמתם של אנשי האורתודוכסיה הדתית־פוליטית בתנועות ההשכלה. היות שקיימת השערה על מעורבותה של הבנייה החופשית בקידום תנועת ההשכלה והמהפכה הצרפתית, הם בחרו להציג את מעורבותם על רקע החתירה למימוש הצורך האנושי השואף לאחווה ולסובלנות, ולא על בסיס מזימה והרס דתות, כפי שטוענים חוקרים אנטי־מסוניים. גם אם מעורבות הבונים החופשיים בכל הקשור למהפכות ולקידום תנועות השכלה, לעידוד הנאורות וליצירת יוזמות לחירות עממית, נבעה מאידיאלים טהורים, עדיין יש מקום לגיטימי להצדקת הנאמר עליהם בכל הנוגע למחתרתיות שלהם ולו באופן עקיף.

 ביברשטיין מספק לנו תיאור לבניה החופשית, תיאור משנת 1796 על ידי הסופר הגרמני האנטי־מהפכני ליאופולד הופמן (Leopold Hoffman)[207]. הוא אומר שהבנייה החופשית היא "הקרקע שעליה צמחו כל המהפכות – אלו שהיו, ואלו שעוד צפויות לנו", והסביר כי אגודות הסתר הן אמנם פרטיות ולא פומביות, אך לא חשאיות במובן המודרני של המילה, והבנייה החופשית היא אחת מהן.[208] הדעה הרווחת בעידן המודרני היא שבבנייה החופשית מוצאים ביטויים אידיאליים של תקופת ההשכלה, וכי עקרונותיה אלו נגזרו דווקא מההתחשבות בתחומי הדת, הלאום והמעמד. החוקרים המודרניים של הבנייה החופשית דוחים על הסף קיום מחתרתיות כלשהי שכוונתה לערער את יסודות הדתות. אולם אם נעשה קישור בין הרעיונות המרקסיסטיים למטרתן של תנועות ההשכלה למיניהן באותם הזמנים, יקל עלינו להבין את דאגתם של המתנגדים האורתודוקסים למה שניסו לעשות תנועות ההשכלה, בהן הבנייה החופשית שמטרותיה במיוחד חצו, כך נראה, את קווי השוויון, ההשכלה, החירות והחינוך המיוחלים והרחיקו מעבר להם. אם הזרם האורתודוקסי קם נגד תנועות ההשכלה באופן כללי, מדוע מבין כל התנועות המהפכניות הם בחרו דווקא בבנייה החופשית והדביקו לה את הסממן של מהפכנות חתרנית? האם הבנייה לא חתרה למהפכנות רדיקלית ומורחבת? קשה לשלול את הטענה לחלוטין, היות שהבנייה החופשית וזרמיה התאפיינו באותם המאפיינים, בשונה מרוב התנועות שפעלו באותם הזמנים באורח ברור ושקוף למדי.

הבנייה החופשית, כאחד הארגונים שתמכו במהפכות לצורך יצירת עידן נאור וניזונים מדעות המבוססות על חופש וחירות, טוענת כי מול עיניה עמד איום הדת האורתודוקסית. לאורך כל השנים היו הנאורות והפילוסופיה האויב הראשון במעלה של הדתות המסורתיות והן נתפסו כתנועות הרסניות. הדתות החזיקו תמיד באמונה שהתנועות המהפכניות דגלו באידיאלים חדשניים שקיים בהם צביון אתיאיסטי המכרסם בלב עמוד התווך החברתי, הדת ועקרונותיה. המסדר הישועי, למשל, היה אחד הזרמים שפעלו נגד האורתודוקסיה בשנת 1773, כאשר האפיפיור הוציא נגדם צו סגירה על רקע חתרנותו.[209] הישועים הודחו ולא שבו למעמדם הקודם בכנסייה עד שנת 1814. הם בנו לעצמם בסיס כוח בכנסייה הקתולית שלוש שנים בדיוק לפני ייסוד האילומינטי שפעל בתוך הבנייה החופשית. האפיפיור קלמנס הארבעה־עשר (1774-1769) ביטא את עמדתו כשאמר "לעתים יש לכרות את התורן כדי שתהיה אונייה".[210] בשנת 1786 הוציא מסדר הבונים החופשיים את החוברת צל ואור[211] שבה נאמר כי הבנייה החופשית היא מסדר הדוגל בערכים אידיאליים של תקופת ההשכלה, בעיקר ערך הסובלנות כלפי דתות אחרות וכל הכִתות, וכי זוהי תפיסה קוסמופוליטית הומניטרית. עוד נכתב בחוברת כי הבנייה החופשית היא תנועה המאחדת בתוכה את בני כל האומות, כל הדתות וכל המעמדות. החוברת מעלה על נס מקבץ ערכים, בראש ובראשונה ערך הסובלנות וקבלת האחר. עם זאת, לפי כ"ץ, הערכים הראשונים שבהם דגל מסדר הבנייה החופשית לא באו לידי ביטוי מעשי בשנים ההן, שכן היהודים התקבלו אליו רק לאחר היענות מדוקדקת לתנאים המשפילים שהוצבו בלשכות השונות, בעיקר בגרמניה, בצרפת ובאנגליה, בהם התנערות מכבלי הדת שאליה משתייך החניך, גילוח זקנו וגם חיוב בתשלום כספי. תנאים אלו אינם עולים בקנה אחד עם הערכים שבהם החזיקה הבנייה החופשית באופן רשמי, ולכן סביר להניח שלשון הכתיבה האפולוגטית העולה מפיהם של תומכי הבנייה מנוגדת למציאות של אי־ יישום הכללים העיקריים שבהם הם דגלו כביכול.

הכנסייה הקתולית היתה כנראה הגוף הראשון שיצא נגד הבנייה החופשית בחיבור החרב והחנית. הכנסייה אף פעלה בצורה נחרצת לפירוק המסדרים החשאיים שהואשמו בעיסוק באלכימיה ובכישוף. כך למשל בחלק מהזרמים, ובכללם ה־O.T.O (Ordo Templi Orientis), נוסחו צורות מודרניות של מאגיה ואף כתבו את המילה MAGICK במקום MAGIC כדי להסוות את האמת. בשנת 1854 האשימו אנשי האורתודוקסיה הנוצרית את הבונים החופשיים בהתכחשות לישו.[212] בשנת 1876 אמר האב הישועי גיאורג מיכאל פכטלר שהבונים החופשיים משיבים את נפשם של היהודים שונאי ישו.[213] בלשכות הבנייה החופשית בגרמניה הקתולית, שנמנעו מלקבל לשורותיהן יהודים למרות היותם רפורמיסטים, כמו לשכת אחוות תולה (Thule), נכתב בשנת 1872 בעיתון דפים היסטוריים פוליטיים כי בראש הליגה של הבונים החופשיים עמד יהודה והלשכות הנוצריות אינן אלא בובות המופעלות בידי יהודים בלי שאפילו ירגישו בכך.[214] בדומה לאורתודוקסיה הנוצרית ודעותיה כלפי היהודים, היו לשכות בבנייה החופשית שהחזיקו באותן הדעות וחלק מההסתה כלפי יהודים אף יצאה מאותן הלשכות ממש.

לימים, כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה והחל לקבל סמכויות של רודן, עלה החשש מהאלטרנטיבה ומהסיכון שבחתרנות שעלולים היו לבוא מכיוון האחוות הסודיות לסוגיהן שהיו נפוצות מאוד בגרמניה, ולכן היטלר פרסם צו שהוציא אל מחוץ לחוק את כל האחוות הסודיות ובכללן הבונים החופשיים.[215] שלוש לשכות בלבד נותרו פתוחות באישור הנאצים, בדיוק אותן שלוש לשכות שלאורך כל הדרך מנעו באופן עקבי הצטרפות של יהודים אליהן ושמרו על צביון גרמני נוצרי. ככל שמלחמת העולם השנייה התקדמה ותחושות הפרנויה של היטלר התעצמו גבר הלחץ על לשכות אלה לסגור את שעריהן, אולם חשוב להדגיש שהן היו יוצאות דופן ושמכל האחוות שפעלו בגרמניה ונסגרו לאלתר הן קיבלו יחס מועדף.

הדיכוטומיה האידיאולוגית בתוך הבנייה החופשית כלפי היהודים נובעת בעיקר מהנצרות. על כך נאמר כי בשנת 1940 הטיל אלפרד רוזנברג על הבונים החופשיים את האשמה כי מקרבם יצאו סיסמאות המהפכה הצרפתית. רוזנברג כתב בספרו[216] כי היהודים רתמו לשירותיהם את הפילוסופיה המסונית כי לפי דברי ההטפה ההומניטריים ולפי התורה בדבר השוויון יכול כל יהודי, כושי או בן־תערובת להתקבל כאזרח במדינה.[217] האם טעה האפיפיור ליאו השלושה־עשר כשאמר שהבונים החופשיים הם תופעה שולית בעולם? הוא העלה את טענתו באנציקליקה (encyclia) Human Genus (המין האנושי) שפרסם בשנת 1844 ובה הצהיר כי הבונים החופשיים והיהודים פועלים להחלפת מלכות האל על הארץ במלכות שטנית. עלינו לזכור שתפיסה זו היא תפיסה לותיראנית אנטישמית ולא יהודית כוללת[218]

בקריאה במיין קאמפף ניתן לראות כי בכל קטע שבו מדבר היטלר על הבונים החופשיים הוא מקשר אותם לקנוניה יהודית־מרקסיסטית. אמנם המרקסיזם הוא פועל יוצא של אותן תנועות מהפכניות של שנת 1848 אשר ליהודים היתה בהן נוכחות מסוימת, אם כי מדובר ביהודים שהספיקו להתרחק מיהדות במידה רבה, אך היטלר באופן גזעני ההולם דווקא את התיאוסופיה הכליל בקנוניה את כל היהודים באשר הם. יש לציין כי צ'רצ'יל[219] הבחין בדיוק באותו הדבר אך לא עשה את ההכללה הגורפת שעשה היטלר אלא היטיב לציין כי מדובר בזרם מסוים מאוד של יהודים, אך לא ציין איזה.

כידוע, רבים לא הזדהו עם היטלר ועם רעיונותיו אך הם ראו בו הרע במיעוטו. אחרים ראו בו הגואל.[220] "היטלר שולט במכלול מחשבותיהם ורגשותיהם של רוב הגרמנים", אמרה המורה לואיזה זולמיץ, "תהילתו נישאת למרומים – הוא מושיע עולם גרמני עצוב, זדוני". עם זאת, להיטלר היה קשר עם בונים חופשיים כגון הנרי פורד, שאיתו נפגש ואף נתן לו אות כבוד, והמלך אדוארד השביעי שהיה בונה חופשי בדרגה גבוהה באנגליה וכך התקבל בכבוד רב אצל היטלר, שרצה להחזירו לכס המלכות בבריטניה ולכונן סדר עולמי חדש עם הבריטים ועם הגזע האנגלוסקסי. כמו כן, דיוקנו של הבונה החופשי הידוע ביותר בפרוסיה, המלך פרידריך הגדול (שזכה לתהילה משובחת בכתביו של האנטישמי הגל), עיטר את הבונקר של היטלר. לכן אין זה מקרה שדווקא המסדרים של הבונים החופשיים, שכל כך עיצבו את תפיסת עולמם של הנאצים, היו בריטיים וגרמניים מאוד במהותם וזממו נגד היהדות האורתודוקסית. מדובר במסדרים O.T.O ו־ Golden Dawn באנגליה וכן ב־Vril ו־Thule בגרמניה.

גם הקומוניסטים ברוסיה רדפו בונים חופשיים מחשש לחתרנות מצד הלשכות הסודיות. הטענה כי הבונים החופשיים מהווים מעין נקודת זינוק למהפכות בעולם הופנתה בהמשך גם כלפי המהפכה הבולשביקית שנקשרה לפעילות הרדיקלית של האילומינטי ולמהפכת הטורקים הצעירים, שלראשיה יוחסה חברות במסדר הבונים החופשיים שלשכותיו שימשו מוקד לפעילות המהפכנית. כך נטען כי למהפכנים הטורקים חברי המסדר היה קשר עם כת הדונמה השבתאית[221] באמצעות עמנואל קרסו (Emmanuel Carasso), שהיה אף הוא בונה חופשי ממוצא יהודי־ספרדי. הדונמה היו יהודים מסלוניקי שהתאסלמו בשנת 1683 והונהגו לאחר מכן על־ידי יעקב קרידו, גיסו של שבתי צבי.[222]

בשנת 1788 כינה ניקולה דה־בונוויל את הבנייה החופשית "תופעת פלא בהיסטוריה של רוח האדם".[223] חמישים שנה קודם לכן הטיל האפיפיור חרם על הבנייה החופשית. באותה השנה החרם נוסח מחדש עם נטייה מתונה יותר לכיוון התיאיזם או אפילו האתיאיזם.[224] נשאלת השאלה אם מעשים אלו נגד הבנייה החופשית ויהודים רפורמיסטים בתוכה פטרה את היהדות האורתודוקסית מכלל עונש; אם הבנייה החופשית, שלכאורה קיבלה יהודים אל תוך שורותיה, עשתה דבר־מה כדי למנוע את השמדתם, בהנחה ששוויון, צדק חברתי ואחווה היו עקרונות מנחים בדוקטרינה שלה. היהדות האורתודוקסית, בדומה למתרס העשוי נחושת, הוכתה מכל צדי החרב, הן מהיהדות הרפורמיסטית בתוך הבנייה החופשית והן מהנצרות הרוויה אנטישמיות. הערכים שבהם דוגלת הבנייה החופשית אינם באים לידי ביטוי באופי התנהלות כלפי העולם. הספרות האפולוגטית שלה לא תמיד עולה בקנה אחד עם העובדות המועלות בידי סופרים לא־מסוניים ואנטי־מסוניים.

בשנת 1746 האשים האב גוטיה את הבונים החופשיים בכך שבעצם סיסמתם בדבר הדת הטבעית הם מארגנים את כל הכִתות לקשר כללי נגד הדת.[225] אלברט מונו כותב כי בשנת 1747 פרסם האב לארודן באמסטרדם את החוברת הבונים החופשיים מחוסלים, שנכתבה על רקע המלחמה בין אנגליה לצרפת ובה נטען כי הבונים החופשיים, בשיתוף פרוטסטנטים ופרנקים אנטי־קתוליים, זוממים נגד העולם כדי שיוכלו לעשות כל העולה על רוחם. בשנת 1752 פרסם הרב יוסף טורוביה את החוברת במשמר נגד הבונים החופשיים ובה כתב כי בלשכת הבונים החופשיים מתרועע הקתולי עם הלותרני, עם הקלוויניסט, עם חסידיו של צווינגלי (Zwingli), עם פורשים וגם – השם ישמור – עם היהודי והמוסלמי. החשש של האורתודוקסיה הנוצרית מתוכניותיה של הבנייה החופשית הלך וגבר גם עם התקדמותם של יהודים רפורמיסטים בתוך המסדר. שוב נשמעו האשמות נגד היהדות האורתודוקסית ובכלל זה "הבונים החופשיים הם יהודים שצלבו את ישו, הורדוס ופילאטוס היו ראשי לשכות, בטרם הסגיר את המשיח נתקל יהודה איש קריות באחת הלשכות כבונה חופשי".[226]

חומר הנפץ שהיה טמון בתדמיתו של הבונה החופשי והיהודי כאויב התפוצץ ברעם אדיר כאשר בעקבות ספרו של גוטהולד אפרים לסינג [227] פרצו מהומות ופרעות של ממש. מכך עולה כי האפולוגטיקה המסונית והיהודית הרפורמיסטית לא סיפקה הסבר נגדי לטיעונים שהעמידו את הבנייה החופשית במרכז מעגל המזימות והקונספירציות לנוכח העובדה שבדוקטרינה של המסדר קיימת סינתזה בין יסודות דתיים עתיקי יומין ליסודות חילוניים אקטואליים. דוקטרינה זו מכילה תכנים הדוגלים במוטיב האור – לעומת חושך בכל שאר הדתות. כיצד לא יואשמו הבונים החופשיים, במיוחד היהודים שבהם, כשלסינג מכריז בשנת 1778: "תנועת הבונים החופשיים אינה דבר שאפשר בלעדיו, היא נחוצה ויסודה הוא בטבע האדם והחברה האזרחית".[228] איך לא יתקומם העולם ויטיח את הבנייה החופשית לכל עבר כאשר באותו הנאום חושף לסינג שהקונגרס האמריקאי הוא בעצמו "לשכה של בונים שבא ללחום ברוחות השדים אחוזות הנשק"?[229] לסינג, ודמויות יהודיות אחרות, כמו שאול אשר, שהיה תלמידו של מנדלסון, סלדו מדרך של התבלטות עצמית יהודית למען השגת זכויות והטרידה אותם המחשבה בדבר מציאת צידוק להמשך קיום היהדות בלי לפגוע בסיכויי היהודים להשתלב במגינה המודרנית.[230]

האם הטענות נגד הבונים החופשיים ומזימותיהם נגד היהודים האורתודוקסים ושאר אומות העולם הן רק סילוף העובדות? האם להיטלר היה קשר כלשהו לבנייה החופשית? הבנייה החופשית מכחישה הכל מכל, ברם האפולוגטיקה שלה בעניין זה מוטלת בספק, שכן ניתן אולי להצביע על השפעות מסוימות של הדוקטרינה המסונית עליו. היטלר עסק רבות במסתורין ובמיסטיקה.[231] חלומו היה ליצור את המסדר המושלם שיוציא את האנושות לחופש ויחזירהּ לגדולתה כמו בימי אטלנטיס. הגזע הארי שהוא רצה לשמר נחשב אור לגויים. מקורו של הרעיון בענף התיאוסופיה שהוא חלק מהבנייה החופשית. יש לציין כי בחלק מהאחוות הסודיות נושא טוהר הגזע אינו מהווה בעיה, אך בכמה מהן הוא בעל חשיבות. להיטלר עניין זה היה חשוב משום שהוא השתייך לאחוות Thule, שנוסדה בשנים 1918-1912 ובהמשך שינתה את שמה לברית Thule וראתה בעצמה מעין מסדר מסוני.[232] למעשה היא היתה כור ההיתוך של האידיאולוגיה האזוטרית של היטלר ומפלגתו הנאצית, והיא היתה אחת משלוש הלשכות שהיטלר לא סגר. את האחווה ייסד רודולף סבוטנדורף והיא עסקה רבות במיסטיקה ובמסתורין. האידיאולוגיה שלה הגיעה מהברון הבריטי אדוארד בולוור ליטון (Edward George Earle Bulwer-Lytton), שחיבר את הספרים ימי פומפי האחרונים וזאנוני. אך רעיון הגזע העליון מופיע בספרוVril – the Power of the Coming Race שנכתב בצורת נובלה[233] והותיר חותם רב רושם על האחוות הסודיות ובעיקר על זו שאליה השתייך – מסדר צלב הוורד – לנוכח התעסקותן במיסטיקה ובתקשור. הוא היה בונה חופשי מוצהר וידוע, פוליטיקאי וסופר מוערך שזכה באזכור מכובד באנציקלופדיה של הבנייה החופשית.

בשנת 1918, ב 21 ביולי, פורסמה בביטאון הגרמני העתיק רונן שבה נכתב כי "בין הבונים החופשיים ליהודים מפרידה השקפת העולם. שונאים אנו את סיסמת השוויון כי שוויון הוא מוות, ואנו פועלים למען ישות עמנו. למען קידום האנושות אנו עושים לאין ערוך יותר מכל הלשכות בעולם. אין אנו דמוקרטים, הדמוקרטיה בדותות ואנו אריסטוקרטים". [234]

מילר כללה בספרה תעתיקים של התכתבויות בין שני בונים חופשיים גדולים, וויליאם ווין סקוט (William Wayne Scott) ותיאודור ראוס (Theodor Reuss). הראשון היה מג־רב ונחשב לאחד החזקים במסדר השחר הזהוב המשתייך לבנייה החופשית, והשני היה ממקימי מסדר ה־O.T.O. שניהם הושפעו מושפעים מליטון, וככל הנראה היטלר הושפע מהם לא פחות. ההשפעה של ליטון, כבונה חופשי, על היטלר באה לידי ביטוי בספרו מיין קאמפף[235] בדברו על הגזע העליון. נושא הגזע בולט לעין בספרו של ליטון. הוא היה ידוע כאיש שכתב בהשראת רוחות שאיתן תקשר, וככל הנראה השפיע רבות על הלנה בלבצקי, שאף היא תקשרה לדבריה עם רוחות טיבטיות.[236] היא היתה דרגה 32 בבנייה החופשית, כתבה על עליונות הגזע וגם על Vril של ליטון. כאחת ממייסדי התיאוסופיה כתבה בלבצקי על אודות האמונה של הבנייה החופשית.[237] בפרק "מי הם היהודים", שהיטלר נהג ללמוד ממנו בערבים, היא הציגה דעות אנטישמיות. בספר אחר היא כתבה על ארבע־מאות ושלושים ושניים הבדלים בין העמים השמיים לעמים האריים, הבדלים שללא ספק שימשו פלטפורמה לרעיונותיו של היטלר שהאמין בעליונות הגזע הארי.[238] נוסף על כך, בספרה של מילר[239] רעיון הגזע העליון – מהותו של הסופרמן – השפיע על התפיסה הנאצית. הביוגרף של היטלר, איאן קרשו, כותב: "התלהבותו של היטלר הצעיר מליטון לא ידעה גבולות. יצירותיו השפיעו עליו כמעט כמו חוויה דתית ולשמען היה צליל לתוך הזיות מסטיות עמוקות. ליטון היה בעיניו הגאון האמנותי הנשגב, הדגם הראוי לחיקוי. הדרמות רבות העוצמה שלו, הדרך שהעלה את העבר הגרמני – הרואי, מרוחק, אפוף מסתורין עילאי. כל אלה סחפו את אדולף למעשיו".[240] דמות זו, השפיעה לא פחות מהמלחין הגרמני האנטישמי וגנר (Wagner).

הסברה ששני יהודים ייסדו את מסדר האילומינטי ולאחר מכן התחברו עם הסופיסטים והיעקובינים לִמה שמכונה "הכת היהודית", שמטרתה למגר את כוחם הכלכלי של הנוצרים ולזכות בשלטון על העולם כולו,[241] התקבלה על האפיפיור פיוס השביעי כקונספירציה נכונה וראויה לאמון וחוגים קתוליים אדוקים הפיצו אותה באירופה כולה. תיאוריית ההשתלטות על הכלכלה בצביון אנטישמי התחזקה ביתר שאת סמוך לשנת 1819 עם תחילת המשבר הכלכלי באירופה. הבונים החופשיים מסרבים לקבל טענה זו אך אם מביאים בחשבון את מספר הבנקים והתאגידים הנשלטים בידי מסדר הגולגולות והעצמות, שהוקם כאגודה סודית על־ידי בונים חופשיים ולאחר מכן יובא לארצות הברית על־ידי האילומינטי מגרמניה,[242] ייתכן שלהיטלר היו מממנים ממסדר הבונים החופשיים

פרק 5: סיכום ומסקנות

כאשר הכל מתחיל בלב לבו של העולם הנוצרי, שממנו צמחו שאר הזרמים המסתוריים כמו הבונים החופשיים, קשה לומר שהבנייה החופשית היתה נטולת אנטישמיות רק לנוכח ההצהרות שבהן הם אוחזים, בעיקר מכיוון שכולם הגיעו מאותו המקום וצמחו באותה חברה נוצרית עוינת. האנטישמיות לא החלה ברגע שפונטיוס פילאטוס הניח על כתפי היהודים את מותו של ישו אלא זמן רב לפני כן. והמצב לא השתפר מבחינת היהודים כאשר המנהיגות התיאולוגית הנוצרית יצרה את האמונה שחזרתו של ישו מותנית בהסכמתם של היהודים (הכבשה השחורה) להמיר את דתם ולהכיר באלוהותו, כפי שטען קרים בספרו. הקיטוב בין התקופות, עם קיומו של המושג ובהיעדרו, אינו מבטל את האנטישמיות, וכמו שנבוכדנאצר החריב הלכה למעשה, כך גם גורבצ'וב עד יום מותו, כפי שכתב בנימין פינקוס בספרו  סופה של תקופה: יהודי ברית המועצות בעידן גורבצ'וב.[243]

האנטישמיות היא עתיקת יומין, עוד לפני ימיו של אנטיוכוס, שאסר על קיום הדת היהודית בשנת 167 לפני הספירה. היא ממשכיה גם בתקופתו של קליגולה ששלט בין השנים 37 ל 41, והדרך הייתה ארוכה עד למאורעות קשנייב ב1903, ואפילו בימי המרד הערבי החל מהרבע הראשון של המאה ה20 ועד לקום המדינה. ספק רב אם יהודי ירגיש מתועב פחות כאשר יעמוד מול המוטיב החזותי אקלזיה וסינגוגה בכנסיית נוטרדם. ועד כמה זה יכול להיות אחרת כאשר בונה חופשי כותב ספר על היהודים, מכנה אותו ספר השקרים ומתייחס בו למקרא בצורה אנטישמית מוצהרת[244] ואף קורא לחיסול היהודים? האם מה שנכתב על אברהם ועל עמדתו הנחותה אינה אנטישמיות חריפה אף יותר?[245]

בפרק הראשון ניסיתי לעמוד על הקשר של הבנייה החופשית לכת הדיוניסית והזכרתי את דבריו של גדול ההיסטוריונים של הבנייה, מנלי פאלמר הול, ברם גדולי ההוגים של המאה התשע־עשרה כגון גתה, הגל וניטשה, היו בונים חופשיים מוצהרים שהיה להם החלק הארי באנטישמיות. הם קראו לעצמם "הפילוסופים של דיוניסוס" והלכו בעקבות הרקליטוס, הפילוסוף היווני בן המאה השישית לפני הספירה. ניתן לחלק את האנטישמיות שבה דגלה הבנייה החופשית לשלושה סוגים:

1. אנטישמיות מטאפיזית.
2. אנטישמיות ממוסדת – שלרוב הורגשה בבנייה החופשית באופן כללי.
3. אנטישמיות אידיאולוגית – שהיוותה את עמוד התווך בדוקטרינה של האילומינטי.

את האנטישמיות המטאפיזית יצר גתה, משורר גרמני ובונה חופשי[246] שהציג את רעיונותיו האנטישמיים בדרך של שירה או מחזה. לפי שכטר,[247] גתה השפיע על ניטשה, שהיה ממייסדי מסדר ה־O.T.O עם תיאודור סקוט, בונה חופשי שהקים לשכה באנגליה.[248] חוט השני האנטישמי מגיע לבנייה החופשית מגתה עד לרודולף שטיינר, שתמך בדעות האנטישמיות וייסד אותן בממפיס, מצרים. זהו בעיקר החיבור בין דעותיו האנטישמיות של גתה לבנייה החופשית. במניפסט שלהם נכללת ההכרזה על הקמת האילומינטי ושם גתה וניטשה נזכרים כמייסדי המסדר. אחד המניעים המובהקים לאנטישמיות במאה התשע־עשרה היה המחזה פאוסט של גתה,[249] שאולי אף תרם במשהו לאיחוד גרמניה.[250] מסדר האילומינטי אימץ את רעיונותיו של גתה כפי שהראה רוביסון בספרו, בפרק 3 ושמו האיחוד הגרמני German Union)).[251]

נעקוב אחר זרמי הבנייה החופשית שיש בהם אנטישמיות אידיאולוגית ומטאפיזית, בניגוד לזרמים המרכזיים יותר שבהם האנטישמיות היתה ממוסדת יותר, בהתאם לרוח הדברים באותה התקופה. זרם האילומינטי זוהה בפעם הראשונה באופן בולט על־ידי רוביסון. זהו זרם גנוסטי פעיל בבנייה החופשית הקיים בכמה מענפיו עד ימינו. תחילתו של זרם זה בשנת 1776 על־ידי וייסהאופט ותקופתו הראשונה נמשכה כעשרים שנה בקירוב. כאשר עמל וייסהאופט על גיבוש המסדר סייעו לו כמה אנשים, בהם כריסטוף מיינר שפיתח את הגזענות המדעית (Scientific Racism). וייסהאופט עזב את המסדר והפסיק להנהיגו מחשש מהמשטרה הבווארית.

בתקופה שלאחר וייסהאופט התפתחו הזרמים השונים באילומינטי והמורשת של מסדר זה הולידה תנועות כמו האיחוד הגרמני (German Union), שקידמו הלכה למעשה את איחודה של גרמניה. תנועה נוספת שקמה, ממפיס במצרים, היא הזרם האזוטרי ביותר של הבנייה החופשית. לפי עדותו של קגליוסטרו (Cagliostro, יוסף בלסמו [Joseph Balsamo] בשמו האמיתי), זהו סניף שנוסד בהוראת האילומינטי. בתנועה הזו גדלו אנשים רדיקליים ביותר מבחינה פוליטית, מהפכניים ולאומניים כגון ג'וזפה גריבלדי. בממפיס הוא ניסח לראשונה באופן פורמלי את המדע של גתה ובכך הושלם מעגל האנטישמיות מגתה עד הבנייה החופשית.

באותה התקופה שלאחר וייסהאופט צמח גתה, כהן באילומינטי שעם הרדר (Johann Gottfried Herder) סייע לווייסהאופט. שניהם היו בכירים ביצירת האילומינטי וכך הוכנס גתה לבנייה החופשית. המנטור שלו היה יד ימינו של וייסהאופט, יוהן יואכים כריסטוף בודה (Johann Joachim Christoph Bode). האילומנטי והאיחוד הגרמני פעלו לאיחוד גרמניה כשבמרכז פעילותם עמדה יצירתו של גתה פאוסט. דמותו של פאוסט מקבילה לזו של שמעון מגוס (Simon Magus), מראשוני הגנוסטים הקדומים.

מהפעילות בממפיס, מצרים, יצאו במאה העשרים הלנה בלבצקי והתיאוסופיה, ומהן יצאו רוב האגודות, בהן וריל (הנאצים). בספרו של סטיבן גימבל[252] מתואר כיצד אימצו הנאצים את המדע הארי האנטישמי של גתה שהגיע למעשה ממסדר האילומינטי. רבקה שכטר[253] מדגישה את הקשר ואת הזיקה לגתה. היא מדגישה את האנטישמיות המטאפיזית של הרייך השלישי ואף טוענת שאושוויץ היה מעין הקרבת קורבנות מעשה ידי פאוסט. עליונות הגזע הארי על הגזע השמי באה לידי ביטוי גם בתוכניותיו של אלברט פייק בספרו על הגזעים.[254] בספרה מהפכה עולמית טוענת וובסטר: "אמנות ההארה טבועה בגיוס אשפים על־ידי עידוד חלומות של אנשי חזון הגונים או תוכניותיהם של פנאטים, על־ידי החמאה לגאונותם של אגואיסטים אמביציוזיים, על־ידי עבודה על מוחות לא יציבים או על־ידי תאוות כגון בצע וכוח, כדי להפוך את האדם בעל מטרות מוסטות. אלו משרתים את מטרות הכת".[255] בספרה היא מדברת גם על מעורבותם של יהודים רפורמיסטים שהיה להם חלק חשוב בתוכניות אלו:According to Mausseaux, it was largely controlled by Jews, who had insinuated themselves into the Masonic Lodges and secretive societies.[256]

אנשים עשירים הוזמנו להצטרף למסדר אך הושארו באפֵלה בכל הקשור בסודות הקיימים. המטרה היתה להשיג שפע וכוח, לחתור תחת ממשלות דתיות או חילוניות ולהפוך לשליטי העולם. מטרה נוספת היתה לנשל את הגזע האנושי מכל דת. ההתקדמות דרך ההיררכיה הפוליטית והדתית הושגה באמצעות סחיטה לאחר מתן שוחד כלכלי ומיני לאנשים בעמדות כוח. במאות השש־עשרה והשבע־עשרה פקידים בעלי עמדות מפתח פוליטיות או ארגוניים דתיים ניצבו בפני עונש מוות על מעשים אלה. בשנת 1780 גויס הברון פרנס פרידריך קרנגי והוא היה האיש הפעיל ביותר במיזוג האילומינטי והבונים החופשיים. דבר זה אִפשר לבנייה החופשית להתרחב במהירות וסניפיה התרחבו. ב־29 באוגוסט 1781 הכריז הקונגרס של ווילהלמסבד (Wilhelmsbad)[257] על הברית באופן רשמי ומי שנכחו בישיבה הושבעו לא לגלות את פרטיה. הרוזן מוויריו (comte de Virieu), בונה חופשי מסניף מרטינס בליון, צרפת, נשאל על הפגישה כאשר חזר לביתו וענה: "אני יכול לומר שכל זה הרבה יותר רציני ממה שאתם חושבים – הקנוניה שהרגע נרקמת מתוכננת כה היטב כך שלמלוכה ולכנסייה לא תהיה אפשרות יותר לברוח ממנה". לאחר מכן הוא גינה את האילומינטי ואת הבונים החופשיים.

היטלר, שהאמין בטוהר הגזע שעליו דיבר גתה בפאוסט, הביא את רעיונותיו לידי ביטוי הלכה למעשה במלחמת העולם השנייה. אחת המשפחות שתמכו במעשיו היתה משפחת ויזנר. בית ויזנר היה ידוע בעובדה שנטש את שמו הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה בעקבות ביקורת ציבורית. עובדה ידועה פחות היא שהם מימנו חלק מתוכניותיו הזדוניות כלפי העם היהודי. הם תמכו בו עוד לפני מלחמת העולם השנייה. צלב הקרס (Swastika) הוא למעשה סמל השמש של תורת הנסתר. הוא הושפע רבות מהספר אוסטארא (Ostara) של המיסטיקן האוסטרי יורג לאנז (Jörg Lanz).[258] ספר הפולחן הזה התווה את תוכנית הטיהור האתני וההגעה לגזע אחד שבאה לידי ביטוי בהשמדת היהודים תחילה והחייאת המסורות העתיקות של האבירים הטמפלרים מימי הביניים לאחר מכן.

לסיכום, הבנייה החופשית מעולם לא היתה נקייה מאנטישמיות למרות העובדה שיהודים היו בשורותיה. עולה מכך כי האנטישמיות היתה נחלתם של יהודים אשר התרחקו או נשרו מהיהדות והצטרפו לגופים כמו הבונים החופשיים.

רשימה ביבליוגרפית

———-, "ממסדר הטמפלרים לבונים החופשיים", מסע אחר, 1999, עמ' 54-52.

אורבך, דני, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר, תל־אביב, 2009.

אורטל, ניר, "'אם בהר חצבת אבן' – בעקבות הבונים החופשים בירושלים", סגולה – מגזין ישראל להיסטוריה, שבעים פנים – בית הספר ללימודי ירושלים של יד בן צבי, 2010, עמ' 62-51.

אליאדה, מירצ'ה, המיתוס של השיבה הנצחית, ירושלים, 2000.

בכרך, צבי, אנטישמיות מודרנית, תל־אביב, תשל"ט.

בן־מאיר, דב, גלותו וגאולתו של העם היהודי, תל־אביב, 2010.

גתה, יוהן וולפגנג פון, פאוסט, תרגם: יצחק כפכפי, תל־אביב, 1975.

גרץ, מיכאל, “תעודות יהודיות בראשית התגבשותה בדור תלמידי מנדלסון- שאול אשר”,עמ’  220-232 ,

                  (מתוך הספר: מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, חיפה, 1978)

דורון, דניאל, הבנייה החופשית במבט אישי, זכרון־יעקב, 2012.

———-, חובות קדומים, זכרון־יעקב, תשע"א.

הלוי, רן, "ראשיתן של לשכות הבונים החופשיים בצרפת", זמנים רבעון להיסטוריה 9 (1982), עמ' 56-47.

זלדיס, לאון, בני אור בארץ הקודש: תולדות מסדר הבונים החופשים בארץ־ישראל – תחילת הבנייה החופשית בארץ הקודש מראשיתה ועד להקמת הלשכה הגדולה למדינת ישראל בשנת 1953, הרצליה, 2009.

זנד, שלמה, מתי ואיך הומצא העם היהודי, תל־אביב, 2008.

ירדני, מרים, “פתרון הבעיה היהודית באוטופיזם האירופי במאות ה-17 וה 18”, מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ ישראל, חיפה 1972, עמ’133-148, כרך 2.

כשר, אריה, אריה כשר, “רדיפות היהודים באלכסנדריה בימי תלמי פילופאטור לפי ספר מכבים ג’”, מחקרים בתולדות ארץ ישראל, רמת גן, 1978עמ’ 58-76(מאמר זה מבוסס על פרק מעבודת הדוקטור של המחבר, אוניברסיטת תל אביב 1972)

כ"ץ, יעקב, בונים חופשים ויהודים: קשריהם האמיתיים והמדומים, ירושלים, 1968.

מאגר התעודות בנושא השואה, (אתר אינטרנט), תעודה מס' 3 – קטעים מתוך מיין קאמפף מאת אדולף היטלר (1925).

עבד־אלחכים, מנסור, הבנייה החופשית והמהפכות העממיות, דאר אלחכמה, 2012.

פיינר, שמואל, מהפכת הנאורות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה־18, ירושלים, תשס"ב.

פינקוס, בנימין, סופה של תקופה: יהודי ברית המועצות בעידן גורבצ'וב, 1991-1985, שדה בוקר, 1990.

ראל, האמת על האלהים, תל־אביב, 2000.

שוחט, עזריאל, עם חילופי תקופות: ראשית ההשכלה ביהדות גרמניה, ירושלים, 1960.

שור, נתן,  תולדות ארץ ישראל, דביר, 1998.

שכטר, רבקה, השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי, תל־אביב, 1990.

———-, לותר בראי הלאומנות והאנטישמיות הגרמנית המודרנית, ירושלים, 1973.

———-, עולם בתוך עולם, כרמל , 2013.

———-, אויב קוסמי: הרוחניות הגרמנית הצרופה בגילומה כברבאריות צרופה, ירושלים, 1997

———-, Hermetica, Sir Walter Scott (trans.), Boston, 1993.

Annals of the Lodge for unity, Frankfurt aM, 1742-1811 and 1842 (reprint Graz, 1972).

Antelman, Marvin S., To Eliminate the Opiate, Jerusalem, 1974.

Apuleius, Lucius, The Golden Ass: Being the Metamorphosis of Lucius Apuleius, translated by W. Adlington, 1566; Revised by S. Gaselee, 1928; Reprinted by Indiana University Press, 1960.

Armstrong, Karen, A History of God, New York, 1993.

Baer, Marc David, The Dönme: Jews Converts, Muslim Revolutionaries, and Secular Turks, Stanford, CA, 2009.

Bailey, Alice A., The Externalization of Hierarchy, New York, NY, 1957.

Barruél, Abbé Augustin de, Memoirs Illustrating the History of Jacobinism, Eng. trans. by Robert Clifford, London, 1799.

Baumer, Max L., The Romantic Epiphany of Dionysos, Manchester, 1965.

Bieberstein, Johannes Rogalla von, Die These von der Verschworung 1776-1945: Philosophen, Freimaurer, Juden, Liberale und Sozialisten als Verschworer gegen die Sozialordnung, Berne and Frankfurt am Main, 1976.

Blavatsky, Helena Petrovna, The Secret Doctrine: The Synthesis of Science, Religion, and Philosophy, London, 1988.

———-, Collected Writings, Boris De Zirkoff and Dara Eklund (eds.), Wheaton, IL, 1964.

———-, Isis Unveiled: A Master-Key To The Mysterious of Ancient and Modern Science and Theology, Los Angeles, CA, 1931.

Bonneville, Nicolas de, Jesuits Expelled from Masonry, Paris, 1788.

Brown, Robert Hewitt, Stellar Theology and Masonic Astronomy: The Hermitic Marriage, New York, 1882.

Busenbark, Ernest, Symbols, Sex, and the Stars, San Diego, CA, 1949 (reprinted 1997, 2003).

Carr, William Guy, Pawns in the Game, Glendale, CA, 1967.

Catz, Jacob, Jews and Freemasons in Europe 1723-1939, Cambridge, MA, 1970.

Cohen, Jeremy, Essential Papers on Judaism and Christianity in Conflict: From Late Antiquity to the Reformation, New York, 1991.

Cooper, Milton William, Behold a Pale Horse, Flagstaff, AZ, 1991.

Creme, Benjamin, The Reappearance of Christ and the Masters of Wisdom, Los Angeles, 1980.

Crowley, Aliester, The Book of Lies, York Beach, ME, 1981.

Crucefix, Sir Kent, The Freemason's Quarterly Review 1 ,London, 1843.

Dawidowicz, Lucy S., The Golden Tradition: Jewish Life and Thought in Eastern Europe, Syracuse, NY, 1996.

Dimont, Max I., Jews, God and History, New York, 1962.

Duncans, Malcom C., Masonic Rituals and Monitor, San Diego, CA, 1866 (reprinted 1975).

Feder, Gottfried, The Programme of the NSDAP, Munich, 1932.

Ettinger, CF. S., The Begining of the Change in the Attitude of European Society Towards the Jews, Scripta Hierosolymitana 7, 1961.

Fulford, Roger, Royal Dukes: The Father and Uncles of Queen Victoria, Duckworth, 1967.

Gimbel, Steven, Einstein's Jewish Science: Physics at the Intersection of Politics and Religion, Baltimore, MD, 2012.

Ginsburg, Saul M., Historic Work, vol. 3, New York, 1937.

Grab, Walter, Norddeutsche Jakobiner: Demokratische Bestrebungen zur Zeit der Französischen Revolution, Frankfurt am Main, 1967.

Hall, Manly Palmer, The Secret Teachings of All Ages, Seattle, WA, 2011.

———-, The Lost Keys of Freemasonry: The Legend of Hiram Abiff, Whitefish, MT, 2003.

———-, Lectures on Ancient Philosophy: An Introduction to the Study and Application of Rational Procedure, Los Angeles, CA, 1929.

———-, "Rosicrucian and Masonic Origin", in his Lectures on Ancient Philosophy – An Introduction to the Study and Application of Rational Procedure, Los Angeles, CA, 1929, pp. 397-417.

Harrison, David, "The Liverpool Rebels", MQ 13, (2005), pp. 34-36.

Harvey, William, The Story of the Royal Arch, Dundee, 1919.

Häusser, Ludwig, German History from the Death of Frederick the Great to the formation of Germanic Confederation, 4 vols., Berlin, 1855-1859.

Heckethron, Charles William, The Secret Societies of all Ages and Countries, London, 1879.

Hieronimus, Robert, Founding Fathers, Secret Societies: Freemasons, Illuminati, Rosicrucians, and the Decoding of the Great Seal, Rochester, VT, 2006.

Himmler, Heinrich, "The Nature and Tasks of the SS and Police", Trials of the War Criminals Before the Nuernberg Military Tribunals Under Control Council Law No. 29, Nuernberg, 1948.

Howard, Michael, The Occult Conspiracy: Secret Societies–Their Influence and Power in World History, Randolph, VT, 1989.

Johnston, Edgar Raymond, Masonry Defined: A Liberal Masonic Education, Shreveport, LA, 1930; Whitefish, Mt, 2002.

Karg, Barb, and Jon K. Young, 101 Secrets of Freemasonry: The truth Behind The World's Most Mysterious Society, Avon, MA, 2009.

Katz, Jacob, "The fight for admission to Masonic lodges", Leo Baeck Institute Year Book 11 (1966), pp. 171-209.

Kershaw, Ian, Hitler: A Biography, New York, 2008.

Kippenberg, Hans G., Discovering Religious History in the Modern Age, Princeton, NJ, 2002.

Langdon, Stephan H., Mythology of all races, vol. 5: Semitic [mythology], Boston 1931, (also New York, 1964).

Koselleck, Reinhart, Kritik und Krise: Eine Studie zur Pathogenese der bürgerlichen Welt, 1^st Edition, Freiburg/Munich, 1959; Critique and Crisis, Cambridge, Mass. 1988.

Lazar, Daniel, Bloodlines Of The Illuminati by Fritz Springmeier, Stoughton, WI, 1995.

Leach, Monte, "Robert Muller – a Perennial Optimist", Share International, December 1993, vol. 12, no. 10, pp. 5-7.

Lessing, Gotthold Ephraim, Samtle Werke, ed. F. Munchen, bd. XIII, Leipzig, 1879.

Levett, Hanson, An Accurate Historical Account of all the Order of Knighthood at Present Existing in Europe, Hamburg, 1802.

Levi, Eliphas, The Key of the Mysteries, York Beach, ME, 2002.

Levi, Richard S., Antisemitism: A Historical Encyclopedia of Prejudice and Persection, vol. 1, Cambridge, MA, 1988.

Lytton, Edward Bulwer, Vril: The Coming Race, London, 1871.

Mackey, Albert C., An Encyclopedia of Freemasonry and its Kindred Sciences, New York and London, 1999.

———-, and H. L. Haywood, "The Dionysian Architect", Encyclopedia of Freemasonry, Part 3, 2003.

MacNulty, W. Kirk, "A Philosophical Background for Masonic Symbolism", Heredom 5 (1996), pp. 1-10.

Makovsky, Michael, Churchill's Promised Land: Zionism and Statecraft, New Haven, CT, 2007.

Mann,  Jacob, The Jews in Egypt and in Plestine Under the Fatimid Caliphs, Vol. 1, Oxford, 1969

Melanson, Terry, Illuminati Sightseeing: Masonic Congress of Wilhelmsbad, Saturday, November 8^th, 2008.

Miller, Edith Starr, Occult Theocracy, Independent Publishing Platform, 2009 (first published in Abbeville, 1933).

Mitchell, James W.S., The History of Freemasonry, Philadelphia, PA, 1858.

Monod, Albert, De Pascal à Chateaubriand: les défenseurs français du christianisme de 1670 à 1802, Paris, 1916.

Morris, Robert, William Morgan: Or Political Anti-Masonry; Its Rise, Growth and Decadence, New York, NY: Robert Macony, Masonic Printer 1883.

 

The New Hampshire Sunday News, Manchester – (N-H) Sunday, April 1, 1932.

Oliver, George, Masonic Library: The Antiquity of the Freemasonry, Philadelphia, 1855.

Pachtler, Georg Michael, Der Stille Krieg gegen Thron und Altar, oder das Negative der Freimaurerei (The Silent War Against Throne and Altar, or the Negative Freemasonry), Amberg, 1876.

Pike, Albert, Indo-Aryan Deities and Worship as Contained in the Rig-Veda, Whitfish, MT, 1992.

———-, Morals and Dogma of the Ancient and Accepted Scottish Rite Freemasonry, Charleston, 1905.

Prescott, Andrew, A History of British Freemasonry, 1425-2000, CRFF Working Paper Series 1, University of Sheffield, 2008.

———-, "Freemasonry and Radicalism in Northern England 1789-1799: Some Sidelights", Lumières 7 (2006).

———-, "The Earliest Use of the Word Freemason", Yearbook of the Grand Lodge of the Antient Free and Accepted Mason of Scotland, Edinburgh, 2004.

———-, "The Unlawful Societies Act of 1799", in M. D. J. Scanlan (ed.), Canonbury Paper, vol. 1: The Social Impact of Freemasons on the Modern Western World, London, 2002, pp. 116-134.

———-, The Spirit of Association: Freemasonry and Early Trade Unions: http://tinyurl/com/6ne5np.

Robison, John, Proofs of a Conspiracy against all the Religions and Governments of Europe: Carried on in the Secret Meetings of Free Masons, Illuminati, and Reading Societies, 3^rd Edition, Philadelphia, 1798.

Roosevelt, Edith Kermit, "The New Cult in Washington", The New Hampshire Sunday News, 1962, pp. 43-46.

Rosenberg, Alfred, The Myth of the 20th Century (Mythus des XX. Jahrhunderts): An Evaluation of the Spiritual-Intellectual Confrontations of Our Age, Munich, 1930.

Roth, Cecil, History of the Jews in England, Oxford, 1941.

Scanlan, Matthew D. J., "The Mystery of the Acception, 1630-1723: A Fatal Flaw", Heredom 11 (2003), pp. 83-140.

Schneersohn, Rabbi Joseph I., The Zemach Zedek and the Haskalah Movement, translated from Hebrew by Zalman I. Posner, Brooklyn, 1962.

Scholem, Gershom, Alchemy and Kabbalah, translated from the German by Klaus Ottmann, Putnam, CT, 2006.

Sebottendorf, Rudolf von, Bevor Hitler kam: Urkundlich aus der Frühzeit der Nationalsozialistischen Bewegung, Munich, 1933.

Singer, Arthur, Der Kampf Rome gegen die Freimaurerie, Leipzing 1925.

Spincer, Robert K., The Cult of All Seeing Eye, Hawthorne, CA, 1968.

Springmeire, Fritz, Bloodline of The Illuminati, Daniel Lazar, 1995.

Starck, Johann August, Apologie des Ordens der Freymaurer, Königsberg, 1770; fully revised 2nd edition, Berlin, 1778.

Steiner, Rudolf, The Temple Legend: Freemasonry and Related Occult Movement, London, 1997.

Sutton, Antony C., America's Secret Establishment: An Introduction to the Order of Skull and Bones, Walterville, OR, 2004.

Webster, Nesta, Secret Societies And Subversive Movements, eBook, 2006 (originally published in London, 1924).

———-, World Revolution: The Plot Against Civilization, London, 1921.

Wiener, Max, Abraham Geiger & Liberal Judaism: The Challenge of the Nineteen Century, Philadelphia, PA, 1962.