הרגע שבו בני אדם משתחררים מעולה של עריצות

ישנם אירועים שתמיד ירגשו, כמו הרגע שבו גבר ואשה מוצאים זה את זו ומתאחדים באהבה. ישנו גם הרגע שבו גיבור או צוות של הצלה מצליחים להציל ברגע האחרון חיים של אדם או של בעל חיים.

יצא לי לצפות ברגעים האלו לא מעט ולהתרגש. מדוע זה מרגש? כי מזה עשויים החיים שלנו: התשוקה לחיים והצורך לאהוב ולהקים משפחה.

אבל לא רק מזה. ישנו אירוע נוסף ברשימת האירועים המרגשים: הרגע שבו בני אדם משתחררים מעולה של עריצות. הרגע שבו – כקבוצה, כעם – הם זוכים חזרה בחירותם לאחר שנאבקו עליה, ומסירים את רשעותה של העריצות שנכפתה עליהם.

חוויתי בחיי האישיים מציאת זוגיות וגם הצלת חיים (של בעלי חיים), אבל תמיד חשבתי לתומי שאני חי בתרבות חופשית ודמוקרטית, ולכן לא אחווה בימי חיי השתחררות מעולה של עריצות.

אלא שבשנים האחרונות הזדחלה לתוך חיינו הציבוריים והלאומיים עריצותה של הדמגוגיה הפרוגרסיבית, בתו הממזרה של המרכסיזם, שרצח מאות מיליוני בני אדם במאה שנות קיומו המעשי.

חוק אחרי חוק, דמגוגיה אחרי דמגוגיה, נלקחת מאיתנו החירות על חיינו. לא רק אצלנו, אלא בכל העולם המערבי.

הפרוגרסיבים מאלצים אותנו לחיות עם קרימינלים מסתננים שהגיעו מתחתיות השאול של האנושות וזורעים פחד ופשע ברחובותינו.

הפרוגרסיבים משסים נשים בגברים, מעניקים להן כוח בלתי מוגבל להפליל חפים מפשע כאוות נפשן, ובית המשפט העליון, מעוז הפרוגרסיבים, מגן עליהן מכל תביעה נגדית. התוצאה: משפחות מפורקות וילדים שגדלים לתוך עצב, זעם ושנאה מודחקים, שיגדלו להיות מבוגרים נכים רגשית, ברמה כזו או אחרת.

הפרוגרסיבים רוצים לגרום לנו להאמין שילדים אינם זקוקים למשפחה. הם רוצים לגרום לנו להאמין שלילד אין זכות שיהיה לו אבא, ומותר לכל אשה להחליט כאוות נפשה ליצור ילד נטול אבא, שלא ידע לעולם מי אבא שלו. יש לזה מונח בעברית, לילד שלא יודע מיהו אביו: שתוקי. ילד שנולד נכה מעצם היווצרותו.

הפרוגרסיבים רוצים לגרום לנו להאמין שהתארגנות כעם, כלאום, תחת ערכים משותפים, תרבות משותפת ושטח אדמה משותף הם מיותרים. הפרוגרסיבים רוצים לגרום לנו להאמין שניתן לחיות יחד בשכנות טובה עם אנשים זרים, אנשים שבתרבות שלהם אונס נשים הוא נורמה, הכאת נשים הוא הכרח רצוי, חופש דיעה הוא חטא, ופשע הוא ביטוי טבעי של יתרונות פיזיים.

הפרוגרסיבים רוצים לגרום לנו להאמין שאם מישהו הוא עני, זו אשמתם של העשירים. הם רוצים לגרום לנו להאמין שעשירים נעשים עשירים לא כי הם עובדים קשה ומצאו דרך ליצור משהו שאנשים אחרים רוצים וצריכים, אלא כי הם איכשהו שדדו את העניים, למרות שלא עברו על החוק.

הפרוגרסיבים רוצים לגרום לנו להאמין שאם מישהו לוקח סיכון כלכלי כדי להצליח, עובד שעות רבות, מוותר על הנאות מיידיות, חוסך במקום לבזבז כדי שאחר כך הכסף שלו יעבוד בשבילו, נכשל ואז שוב מנסה ומתמיד בכך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, במשך שנים, אז הוא צריך להיפרד מכספו שלו כדי לממן את חייהם של אנשים אחרים, אלו שלא לוקחים סיכונים, שלא רוצים לעבוד קשה, שלא בא להם לחסוך, שמעדיפים לבלות מחצית מהיום שלהם, או לעבוד רק במה שבא להם. הפרוגרסיבים קוראים להם ״עניים״.

הפרוגרסיבים רוצים לגרום לנו להאמין ב״שיוויון״. לא שיוויון הזדמנויות, אלא שיוויון של תוצאה: אם מישהו לא התאמץ מספיק ולכן לא הצליח, נסלק אדם מוכשר ממנו וניתן לו את מקומו על ספסלי האוניברסיטה. אם מישהו מוכשר יותר ממישהו אחר, אבל המישהו האחר שייך ל״קבוצה מדוכאת״ (ערבים, כושים, נשים, לסביות חד הוריות – הכל לפי האופנה השרירותית באותו הרגע), אז הוא צריך לפנות את משרתו ולתת אותה לאותו ״מדוכא על פי צבע עורו, מינו או האתניות שלו״.

בינוניות היא שיוויון.
משפחה היא מכשול.
האחר הפושע הוא אני.
העשיר הוא נוכל.
העני זכאי לכספך.

הפרוגרסיבים רוצים לגרום לנו להאמין שהשלטון הוא האלוהים ושהם – שופטי בית המשפט ה״עליון״ – הם נציגיו עלי אדמות, הם מחוברים לעטיני החוכמה הנצחית, ואוזנם כרויה לשמוע מלאכי שרת ולפסוק לנו כיצד עלינו לחיות ומה עלינו לעשות. כך הם יצילו אותנו מעצמנו, מן הברבריות האימננטית שלנו. השלטון יקבע לנו כיצד לחיות, אמן.

הפרוגרסיבים רוצים לגרום לנו להאמין שחופש המחשבה וחופש הביטוי אינם חשובים, כי הם הרי כבר גילו את כל התשובות הנכונות, אז למה להפריע לאוטופיה המבהילה שלהם מלהתממש? הם רוצים לגרום לנו להאמין שמי שחושב מחשבות כמו אלו שאני מביע כאן בפוסט הזה הוא גזען, מיזוגן, קסנופוב, ואולי עוד כינוי גנאי נוסף ששכחתי.

מעולם לא חשבתי שאחווה בימי חיי את החוויה של השתחררות מעולה של עריצות. כיום אני מייחל לחוות אותה ומקווה שאחווה אותה בימי חיי.

בינתיים, בארה״ב, הנשיא המופלא טראמפ משחרר את עמו מעולה של העריצות הפרוגרסיבית, צעד אחרי צעד, בריצה מהירה ועוצמתית. רשימת ההישגים שלו בשנתיים הראשונות לכהונתו מוכיחה שמוסר אמיתי יכול לשנות מציאות על פיה, ובאחת.

כמה שחשבתי שאני יודע עליו מספיק, התברר לי שיש לי עוד מה ללמוד עליו ועל חירות אמיתית אחרי שצפיתי בנאום שלו מלפני מספר ימים.

אז אני מזמין אתכם להינות מנאום שירגש אתכם, כי הוא מראה עם שהשתחרר מעולה של עריצות. זו עצרת תמיכה ביוסטון, טקסס, תמיכה בטד קרוז, מועמד לסנאט מטעם טקסס.

תוכלו לראות שם את טראמפ מגיע, והקהל לא רק שמח; זו אינה רק שמחה של אסיפת תומכים. זו שמחה של עם שהשתחרר מעריצות. ראו בעצמכם. זו שמחה של עם שקיבל מחדש את חירותו. ניתן לזהות את סוג השמחה הזה. כבר ראינו אותו בשנים האחרונות ברחבי העולם במצבים דומים של השתחררות מדיקטטורה.

אני מזמין אתכם להתרגש, להינות ולקבל השראה.

"Houston, we've had a problem. We don't have it anymore."