כמה מילים על סימה (סמול זה הבימה ליכוד זה כדורגל) קדמון

סימה קדמון, 2018, שבחוכמה ובדייקנות, ברגישות ובספקנות מתארת את "ה'סמול' – אניני הטעם, צרכני התרבות של הבימה והקאמרי. ואת מצביעי הליכוד [לעומתם], ובתוכם גם תושבי הפריפריה – כל אלה הכדורגל הוא אהבת חייהם ומסי הוא מושא הערצתם."

שעל שרת התרבות, היא כותבת ברגישות ובספקנות:
"מיום ליום הופכת רגב דומה יותר לבת דמותה הוולגרית, הכוחנית והבוטה מ"ארץ נהדרת". וכשלכל זה מתווסף ההיבריס של מי שמקבלת תמיכה בלתי מעורערת מראש הממשלה ובעיקר מאשתו – השמיים הם הגבול… תוך שבוע אחד הצליחה רגב לפלוש אל גופם של רבים כמו צרבת."
אותה סימה קדמון שב- 2015 החליטה הנהלת אגודת העיתונאים – פה אחד! – להעניק לה פרס מפעל חיים, ובהחלטתם תיארו אותה כך:
"סימה קדמון מסקרת ומפרשת – בחוכמה ובדייקנות, ברגישות ובספקנות, במסירות ובהומור, מתבוננת, מקשיבה, מנתחת וכותבת. הטור של סימה קדמון קריאת חובה לכל מי שמתעניין בפוליטיקה…" 

זו אותה סימה קדמון – שבחוכמה ובדייקנות, ברגישות ובספקנות, במסירות ובהומור, מתבוננת, מקשיבה, מנתחת, כתבה ב- 2005:
"מהיום בבוקר צריך ליבנו להיות גס במראות שמגיעים אלינו מחבל עזה, דמעותינו להתבייש נוכח צער המפונים. רובם אספסוף שאינם מצייתים לחוק. לא בפניהם אנחנו צריכים להתנצל, אלא בפני אלפי החיילים והשוטרים שהעמדנו בסיטואציה בלתי נסלחת.

כי מי שחושב שמאות האנשים, שנאחזים מהיום בניגוד לחוק באדמת עזה, בוכים רק על ביתם – טועה טעות גדולה. ומי שמאמין שליבם נקרע רק על הפרידה מחבלי ארץ – לא מבין. אותם אנשים בוכים על כך שהחוקים השתנו. הם קובלים על כך שמישהו שם קץ לבלעדיות שלהם, לאקסקלוסיביות שלהם. שפתאום, אחרי למעלה מ-35 שנה שהם, אדוני הארץ, מכופפים ממשלות, שאחרי עשרות שנים שבהן הפכו את צה"ל לחברת האבטחה הפרטית שלהם, פתאום הצבא הזה משרת אינטרס אחר.

אותם אנשים, שהאמינו שלהם המלוכה, שלהם הלגיטימיות, אלה שהפילו ממשלות, שינו מפות, סיבכו תהליכים וכפו הסדרים מיוחדים – מבינים שהמצב השתנה. והמלחמה שלהם היום היא לא רק על אדמתם, אלא גם על אדנותם. לא רק על ביתם, גם על שליטתם.
צר לנו, תושבי חבל עזה, המפונים והבלתי מפונים, אבל נגמרו לנו הדמעות. הגיע תורכם. עכשיו הגיעו השנים שלנו.
כן, צר לנו, תושבי עזה, אבל יש לנו מספיק דברים לבכות עליהם, גם בלי הפרובוקציות שלכם."

אז באמת צר לנו סימה קדמון וגדודי מעריצייך ושותפייך לדעות- אדוני הארץ, מכופפי ממשלות, שבוכים על כך שהחוקים השתנו, שקובלים על כך שמישהו שם קץ לבלעדיות שלכם, לאקסקלוסיביות שלכם לאדנות שלכם – אם ייחרב ביתכם עליכם, אם שדותיכם נשרפים, ליבנו גס וכך צריך להיות, יש לנו מספיק דברים לבכות עליהם, נגמרו לנו הדמעות, הגיע תורכם, עכשיו הגיעו השנים שלנו.

 

מקורות