מדוע לא מכירים את מנסח חוקי נירנברג בישראל?

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

דני גלמן:

כולם מכירים את חוקי נירנברג אבל מעטים מכירים את מי שניסח אותם, היה אינטרס שלא נידע או לפחות לא נזכור במי מדובר. ולמה זה? כי בן־גוריון רצה לקיים את המשפט אייכמן בלי לפגוע במרקם העדין של יחסי ישראל עם "גרמניה האחרת".

שגדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, נקט צעד חריג: הוא שלח לראש הממשלה את טיוטת נאום הפתיחה ובן־גוריון דרש ממנו לערוך תיקון, שנועד להגן על הדימוי של מערב גרמניה. שגב מציין כי בן־גוריון ביקש להוסיף למלה "גרמניה" את המלה "הנאצית", כדי להבדיל בבירור בין "גרמניה של היטלר" ל"גרמניה של אדנאואר".

נקודה מרכזית בהקשר זה היתה שאלת הנס גלובקה — יד ימינו של הקנצלר, שהיה מעורב במגעים עם ישראל על עסקות הנשק. היה לו גם "עבר מפואר" בימי הרייך השלישי: הוא האיש ש"ניסח משפטית את חוקי נירנברג שהכשירו את גירוש היהודים ולאחר כן את השמדתם". כיועץ משפטי במשרד הפנים סייע גלובקה לאייכמן למצוא דרך "חוקית" לגזול את רכושם של יהודי גרמניה.

הממשלה המערב־גרמנית בבון עשתה כל שלאל ידה כדי למנוע את האפשרות ששמו ומעלליו יעלו במשפט. עוד לפני פתיחת המשפט שיגר אדנאואר לירושלים נציג אישי, כדי לברר אצל בן־גוריון אם שמו של גלובקה יוזכר בדיונים. ראש הממשלה, שידע היטב על עברו הנאצי, הרגיע את השליח ואמר לו דברים שקשה לראותם כמדויקים: "אין צורך לדבר על גלובקה, משום שאדנאואר חקר את עברו לפני שקיבלו לשמש יועצו טוב יותר משיכלה לחקור ישראל".

ביומנו ציין בן־גוריון מפורשות שגלובקה "הוא זה שכתב את הפירושים המשפטיים לחוקי נירנברג", אבל הוסיף שהוא "מתנהג בסדר" כלפי ישראל.

האוזנר טען כי דחה את בקשת ראש הממשלה לא להגיש לבית המשפט תיעוד שמאשים את גלובקה. הוא כתב שבן־גוריון "חש לא בנוח" והביע מורת רוח לנוכח עמדתו. דרך ההתייחסות ל"פרשת גלובקה" המחברת מראה כיצד ראש הממשלה נאלץ לפסוע בין הטיפות מכיוון שהמשפט נגע בכמה סוגיות עדינות ונפיצות.

אז מי היה גלובקה, קתולי שמרן, משפטן בהכשרתו, היה בימי רפובליקת ויימאר חבר במפלגה הנוצרית דמוקרטית. ב-1932, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, הוא חיבר צו שמטרתו היתה למנוע מיהודים לבחור לעצמם שמות שיקשו על זיהויים כיהודים. תחת המשטר הנאצי, בתפקידו במשרד הפנים, הוא חיבר את מדריך הפרשנות המוסמכת של חוקי טהרת הגזע של נירנברג משנת 1935.

ב-1942 גלובקה סיפק למתכנסים בוועידת ואנזה את המסגרת המשפטית והמינהלית לביצוע מדיניות "הפתרון הסופי", דהיינו השמדת היהודים. הוא ייעץ לשלטונות הנאציים במדינות שהם כבשו בכל הנושאים הנוגעים להגנה על הגזע הארי. הוא אומנם לא היה חתום על אף צו של הוצאה להורג, אך בהחלט ניתן היה להגדירו כ"רוצח- ביורוקרט".

בשל עברו במפלגת המרכז הנוצרית-דמוקרטית, גלובקה שימש חולייה מקשרת בין השלטונות הנאציים לאותם חוגים בכנסייה הקתולית שכן שיתפו פעולה עם הנאציזם, בכלל זה הוותיקן שבראשו עמד האפיפיור פיוס ה-12. בזמן אמת, ברשות אותם חוגים בכנסייה הקתולים עמדו הפרוטוקולים של ועידת ואנזה.

אחרי המלחמה, גלובקה הצליח לחמוק מכל חקירה ועונש על עברו כביורוקרט של מנגנון ההשמדה הנאצי. סייעו בידו ראשי סוכנות הביון האמריקאית, ה-סי.אי.איי., שבראשה עמד אלן וולש דאלס, שסיפקו לו "תעודת יושר" שטיהרה אותו מעברו הנאצי. אלן דאלס ואחיו ג'ון פוסטר דאלס, העתיד להתמנות מזכיר המדינה בארה"ב בממשל של הנשיא דווייט איזנהאור, התייחסו אחרי המלחמה לביורוקרטים של היטלר כאל בני בריתם של ארה"ב והמערב במלחמתם נגד הקומוניזם וההגנה על הערכים הנוצריים. הקנצלר אדנאואר מינה את גלובקה כאיש הקשר עם הסי.אי.איי. במסמכים שונים של סוכנות הביון האמריקאית הוא הופיע תחת שם הקוד "Causa".

הסי.אי.איי לא רק הסתיר מסמכים על עברו הנאצי של גלובקה, הוא גם פעל כדי ששמו לא יוזכר במשפט של אדולף אייכמן בירושלים (1962-1960) בתור מי שניסח את התחיקה האנטי-יהודית בגרמניה הנאצית שהכשירה את השמדת היהודים.

אומנם שמו הוזכר במשפט אייכמן, אך הוא לא נקרא על-ידי התביעה בישראל להעיד בו. במהלך המשפט פורסם בגרמניה המערבית ספר שחיבר ריינהרד שטרקר ובו מסמכים שהעידו על חלקו של גלובקה במנגנון הביורוקראטי שעסק בהשמדת היהודים בימי המשטר הנאצי. בעקבות משפט דיבה שהגיש גלובקה נגד שטרקר, בית המשפט במערב גרמניה הפסיק את הפצת הספר המרשיע.

אייכמן חיבר מסמך בן 40 עמודים אותו בשבתו בכלא בירושלים ובו חשף את חלקו המכריע של גלובקה ב"פתרון הסופי". במסמך, השמור היום בגרמניה, התלונן אייכמן מדוע הוא עומד למשפט ואילו גלובקה מכהן כמזכיר מדינה בגרמניה הפדראלית. מסמכים מרשיעים נוספים נגד גלובקה פורסמו גם בגרמניה המזרחית (דד"ר) בה הוא נשפט שלא בפניו. בית המשפט שם הרשיע אותו וגזר עליו מאסר עולם. בזמנו, בעקבות פרסום המסמכים המרשיעים נגד גלובקה התקיימו בארץ הפגנות סוערות שאורגנו על ידי ארגוני לוחמים אנטי-נאציים שהתנגדו להידוק הקשרים בין ישראל וגרמניה המערבית.

גלובקה יצא נשכר מהבנות חשאיות אליהן הגיעו ממשלות גרמניה המערבית וישראל בעקבות הסכם השילומים (1952), בעקבות ביקורו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, בגרמניה ופגישתו עם הקנצלר אדנאואר (1960), ועסקאות נשק עליהן חתמו שתי המדינות.

ב-1963 גלובקה ואדונו אדנאואר יצאו לגימלאות. גלובקה ביקש לסיים את חייו בשקט ובשלווה בשווייץ, אך השלטונות ההלווטים דחו את בקשתו מאחר והם ראו בו אישיות בלתי רצויה במדינתם בשל עברו ובעיקר בשל תרומתו המשפטית המכרעת בביצוע השמדת היהודים תחת השלטון הנאצי.

מעניין שפעולתו האחרונה שאינה ידועה לרבים, של אדנאואר לפני פרישתו מראשות הממשלה לא הייתה ההכרזה על כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, כפי שקיווה עמיתו מר בן גוריון, אלא הענקת אות הצטיינות הגבוה ביותר של מערב גרמניה למזכיר המדינה הנס גלובקה שגם הוא פרש על "שירותיו הנעלים למען הרפובליקה הגרמנית".