ביום חמישי שעבר נרשמו שתי התבטאויות חשובות. ג'ון ברנן, ראש ה־CIA לשעבר ומהקרובים ביותר לברק אובאמה, הגיב על ההצבעה באו"ם: "ממשל טראמפ מאיים בתגמול נגד אומות שהפעילו את זכותן הריבונית כדי להתנגד לעמדת ארה"ב בנוגע לירושלים, וזה יותר ממרתיח. האיום מראה שטראמפ מצפה לנאמנות עיוורת ולצייתנות מכולם – אלה תכונות שנמצאות אצל שליטי־יחיד נרקיסיסטים ונקמנים".

אהוד ברק אמר בפסטיבל הבננה: "ניסיון לממש את האג'נדה של מדינה־אחת יביא בהכרח לזה שבית המשפט העליון יזרוק אותם מכל המדרגות ויגיד 'זה לא חוקתי'. כשאנשי צבא ושב"כ מקבלים פקודה בלתי חוקית בעליל… הם חייבים לסרב לה. אז האנשים האלה, חלקם אנשי צבא ואנשי שב"כ, עלולים לא לבצע את הפקודות שהם מקבלים".

ברנן וברק כאילו מדברים מדף מסרים אחד. הסאבטקסט שלהם הוא שצריך לפעול נגד הדמוקרטיה כדי להציל את הדמוקרציה. דמוקרציה בנוסח מפקד המשטרה החשאית הסובייטית לברנטי בריה; זוהי המעטפת לסערה בישראל.

היו לאחרונה שתי פיסות מידע שהיו צריכות לגרום לשריפה תקשורתית ולא קרה איתן כלום, משום שחומת המגן התקשורתית של ברק והנשיא לשעבר אובאמה עדיין פועלת. פורסם, ומי שפספס – פספס, שאהוד ברק היה האיש שאליו פנה הארווי ויינשטיין שיקשר אותו לחברת חקירות של יוצאי מוסד, כדי לגרום למתלוננות נגדו לשתוק.

אני לא מתייחס להיבטים החמורים כשלעצמם של הטרדות מיניות. אלא לקשר הזה – ויינשטיין־ברק. לרגע הוארה פינה מהתמונה הכללית: ויינשטיין הוא חלק מהחוג הקרוב של צמרת המפלגה הדמוקרטית, שכולל בכירים בהוליווד כמו חיים סבן, הילארי קלינטון ובעלה ביל, רם עמנואל, אובאמה ואחרים. אהוד ברק הוא חלק אינטגרלי מהרשת הזאת.

אובאמה, כפי שנחשף, הרחיק לכת מאוד במאמץ שלו להשיג את העסקה האיראנית. תחקיר ב"וול־סטריט ג'ורנל" חשף כבר לפני קרוב לשנה כי הוא נסוג מתקיפה בסוריה בעקבות ההפצצה הכימית של אסד באוגוסט 2013, לאחר שהאיראנים איימו לפרוש משיחות הגרעין.

עכשיו מתגלה פרשה מבישה עוד יותר: אובאמה מנע פעילות נגד רשתות סמים של חיזבאללה. שוב, כדי להגיע לקו הגמר עם האיראנים. אלא שכפי שציינו פרשנים בארה"ב, העסקה היתה כל כך מרחיקת לכת בהבט המוסרי־מדיני של פעילות הממשל, שהיה צורך לתחזק אותה לאורך קדנציה נשיאותית נוספת ואולי אף מעבר לזה. כאן נכנס ההכרח בקדנציה שלישית של אובאמה. דהיינו, ניצחון של הילארי קלינטון בבחירות.

שני המכשולים הגדולים להשלמת העסקה האיראנית לאורך "הקדנציה השלישית" הם טראמפ ונתניהו. בקיץ 2016 טראמפ לא נראה כמכשול, אבל נתניהו כן. אובאמה החל לפעול להסרת המכשול מייד לאחר היוודע תוצאות הבחירות בישראל, כאשר הטיל ספק בלגיטימיות של הבחירות. חיזבאללה וחמאס – כן; הליכוד ונתניהו – לא.

להערכתי, אלה שתכננו להפיל את נתניהו בשנה הראשונה של הילארי קלינטון חשבו שייפול כבר מזמן. כך שהישרדותו בינתיים היא יותר מהצפוי; צריך לשים לב לרוגז שביטא ראש השב"כ יובל דיסקין לפני כחודשיים, כשהתברר שהצוללות לא מחסלות את ראש הממשלה. כפי שציינו, זה גלוי. הוא קרא אפוא לצאת לרחובות.

חלוקת העבודה היא שהאיש שהיה רמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר מצלצל בפעמוני האזעקה נגד אסון לאומי שיביא לאי ציות לפקודה, להרס הדמוקרטיה ועתיד הציונות. ואילו ראש השב"כ לשעבר מתאר את השחיתות שפשטה מהראש אל כל המערכת הפוליטית הפרלמנטרית, והיא זאת שמאיימת על שלטון החוק, הדמוקרטיה ועתיד הציונות. את נתניהו צריך אפוא להפיל בכל מחיר; ודיסקין קרא להחלפת השלטון ב"דרך דמוקרטית".

ללא רוח גבית של סוללת עיתונאים בכירים זה לא היה תופס גובה. אלה אותם עיתונאים ששירתו את הנשיא אובאמה במלחמתו נגד ראש ממשלת ישראל. עכשיו, כשנחשפת הבוגדנות של אובאמה על כל עומק השחיתות שלה, צריך לחזור למאמרי ההתקפה של אותם עיתונאים נגד מייקל אורן, כשהוא העז לתקוף בספרו "בעלת ברית" את אובאמה.

האם אין מקום לאיזשהו מבט מחדש על התמיכה הבלתי מסויגת של צמרת העיתונאים בנשיא אובאמה? בכל זאת, זה בן אדם שחבר לחיזבאללה, נתן לו גב, וגם העניק עידוד לחמאס בימי צוק איתן. כן, אני חושב שההתקפות של ראשי הביטחון לשעבר נגד הממשלה המכהנת הנבחרת, ובייחוד ההתקפות של ראשי גופי ביטחון מייד לאחר שפרשו מתפקידם, הן מושחתות יותר מכל "המתנות" שבעולם.

בתחילת השבוע ניסה ניצן הורוביץ ללגלג על התפיסה של "מדינת העומק"; הוא הכליל אותה בקטגוריה של פטפוטי קונספירציה. הורוביץ טען שכוחות הימין באמריקה המציאו את זה והשימוש במושג מקובל בטורקיה וברוסיה.

האמת, שמאז החל הקמפיין להדחת הנשיא טראמפ לפני כשנה, השתמשו במושג הזה גם עיתונאים מהשמאל כמו גלן גרינוולד, וגם ה"ניו יורק טיימס". המושג "מדינת העומק" תפס משום שהוא שימושי. הוא עוזר להבין.

אני בטוח שניצן הורוביץ מקבל את ההנחה בהקשר של דרום אמריקה, לגבי הכוחות המעמדיים בארגנטינה בשנות ה־70 וה־80 שדחפו את הצבא להשתלט על המדינה, והמשיכו לאיים על הדמוקרטיה שם עוד שנים ארוכות. התיאוריה המקובלת אמרה שהבורגנות, המעמד הבינוני והבינוני־גבוה, נהנים מ"הפלטה דולסה"; כל מה שחשוב להם זו יציבות כלכלית שתאפשר להם להמשיך להרוויח. הבורגנות כונתה "פשיסטית", והיתה מוכנה שהצבא יעשה סדר למען השגשוג הכלכלי שממנו יכלו ליהנות.

בישראל יש תופעות דומות, אבל לא ניתן להסביר אותן באמצעות תיאוריות כלכליות. הורוביץ ידוע כסוציאליסט; הוא מצא צדדים חיוביים אפילו בדיקטטורה בוונצואלה. הוא כנראה לא מקבל תיאוריות שמסבירות התנגדות של קבוצות חברתיות לשלטון מסוים שלא על בסיס כלכלי. ולתיאוריות כאלה הוא מצמיד את המילה "קונספירציה".

חלק ממה שקורה במשטרה מוסבר, לדעתי, בהתרחשויות הקיצוניות שליוו את מינויו של תא"ל גל הירש בסוף אוגוסט 2015 למפכ"ל המשטרה. המינוי נפל בתוך זמן קצר ביותר בהליך אנטי־דמוקרטי מובהק. זה היה למעשה מרד של המשטרה, אף כי מי שייצגו את הקול הפנים־ארגוני היו שלושה מפכ"לים לשעבר ואינספור ניצבים.

מעולם לא היה דבר כזה, אנחנו לא מכירים התארגנות כזאת בשום מינוי אחר. לא לרמטכ"ל ולא שב"כ או מוסד. היתה הסכמה כי המשטרה היא גוף חולה. צריך מינוי מבחוץ. המשטרה הידרדרה בדיוק בגלל אותם קצינים בכירים בדימוס, אבל הם השתלחו בגל הירש וקיבלו כמובן תמיכה מאנשי תקשורת בכירים. ההתארגנות היתה למעשה נגד המינוי של נתניהו וארדן, יותר מאשר נגד הירש עצמו, שהופעלו נגדו גופים וקבוצות שונות בחברה הישראלית.

כשהמינוי שלו נפל סופית כעבור חודש, אמר הירש: "למדתי על בשרי שיעור לאומי משמעותי, ואני יוצא ממנו מודאג ומוטרד עם שאלות קשות על הרוח הרעה שחיה בנו. עולות תהיות על מצבו של עמוד השדרה הלאומי, על המשילות, על מצבה של הדמוקרטיה, על חוק ועל שלטון חוק, על ערכים ועל היעדר ערכים, על קבוצות כוח גדולות ואינטרסים שלא נבחרו על ידי העם המניעים בפועל את חיינו".

השר ארדן סיכם: "גל עובר מסע של השמצות והכפשות. רצח אופי ועלילות". למותר לציין שנפתח נגד גל הירש, אדם ישר ואיכותי, תיק חקירה.

דיסקין דיבר אמנם על פעילות דמוקרטית, אבל משהו עמוק יותר על השקפת עולמו הוא ביטא במונולוג מוקלט בפורום אינטימי של חברים: "מה ההבדל בין המהפכנים של רוטשילד ותחריר? הבדל קטן, אבל משמעותי. מי שרוצה לעשות הפיכות צריך להיות מוכן לשלם מחיר. החבר'ה בכיכר תחריר היו מוכנים לשלם את המחיר והחבר'ה ברוטשילד לא כל כך… בתחריר, בסוריה ובמקומות אחרים אנשים מוכנים לשלם בשביל מה שיצאו לרחובות. אם זה לא יקרה פה, כל סיפור הצדק החברתי יהיה עוד פסטיבל בחודשי הקיץ של ישראל… אם האנשים לא באמת מוכנים לשלם מחיר על העניין הזה" (ynet, 29.4.2012).

האם עניינו של ארי שביט תלוי ועומד רק בינו לבין עיתון "הארץ"? התשובה היא לא. משום שעד כמה שעיתונאי "הארץ" לא יאהבו זאת, מדובר במשהו יותר כללי, כמו חופש העיתונות וחופש הביטוי, ציד מכשפות וסתימת פיות.

"הארץ" עוסק רבות בנושאי משפט. הוא נלחם בשם שלטון החוק והגנה על מערכת המשפט. והנה התגלגל לפתחו מקרה ציבורי פנימי שבו נראה שהוא אינו עומד במבחן.

יש סיבות מדוע חברה תרבותית ובוודאי חברה דמוקרטית מקימה לעצמה בית משפט כדי לבצע הליך נאות לטיפול בעבירות ובעבריינים. ארי שביט מטופל עכשיו על ידי משפט הרחוב, על ידי ועדות עממיות. על ידי משטר של הוקעות. לפי הדיווחים, הוא רצה לחזור ולכתוב אחרי הרחקתו מהעיתון בעקבות תלונה על הטרדה מינית. יש עניין של מידתיות ויש עניין של ענישה, שהיא מקובלת משום שהיתה מוסכמת על שני הצדדים – העיתון וארי שביט.

מטרות הענישה ידועות: אתה מקבל כגמולך על מה שעשית. יש ממד של סיפוק צורכי הקורבן, יש ממד של הרתעה. בהשוואה לתלונה שלא הגיעה לכדי הליך משפטי, ארי שביט נענש דיו.

עכשיו, לאחר שהוזמן להופעה ביום העצמאות ברחוב 92, עלו עוד שתי מתלוננות. לא ענייננו לדון במהות התלונות, שתי המתלוננות מארגון ג'יי סטריט, מרגישות פגועות. אבל האם התלונות עומדות בבחינה של שיקול דעת? יכול להיות שעבור יהדות אמריקה די במה שהנשים מדווחות כדי לחסום את אמריקה בפני ארי שביט. הרי אותה יהדות אמריקה, בעקבות ספרו של שביט, מרגישה שהטבח בלוד חמור יותר מהשואה. אלו תגובות לא מאוזנות, חסרות כל פרופורציה, ועיתון בישראל לא צריך לאמץ אותן.

הווידוי הנלווה של ארי שביט בעקבות שלוש התלונות לא מוסיף ממד של כבוד לכל המאורע, אלא מעביר תחושה של משטר פחד. עובדה שאין התייחסויות של עמיתים לפרשה, מלבד מאמר אחד של עלית קרפ ב"הארץ". לא דווח על התייחסויות מצד אגודות העיתונאים למיניהן. גם מועצת העיתונות המונהגת על ידי שופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר דוממת. רשויות המדינה, כולל בית המשפט, כבר מתייחסות אל עיתונאים כנושאים בתפקיד ציבורי. אמנם לא רשמי, אבל יש להם אחריות ציבורית.

לכן מוזר שדווקא ועד העיתונאים של "הארץ" הוא זה ששם וטו על שובו של שביט לכתיבה. זה לא שיקול דעת של ועד מקצועי, אלא של ועדה עממית. כאילו אומרים: יקום שליט חדש בעתיד והוא יחזיר את האסיר מספר 9 משדות האורז אל מערכות העיתונות.

לפני חודש וחצי תיאר גדעון לוי ("לקנא בנשים") את מה שמתחולל כמהפכה שבה מותזים ראשים, מהפכה שדורשת את קורבנותיה. על פניו זה נקרא כטור קיצוני ביותר ששיקף סנטימנטים טוטליטריים. עד כדי כך, שאיש שמאל קיצוני מוכר סיפר לי שטלפן במיוחד כדי לברר אצל לוי האם הוא "רציני"? הוא נרגע, לדבריו, כשהבין מלוי שזה אמור להיות טור מתוחכם ואירוני ולא צריך להתייחס לכיתות יורים שמופיעות בעיתון כאל כיתות יורים ממש. לוי תיאר את המהפכה המתחוללת ככזו ש"בדרך עלולים ליפול חללים שישלמו מחיר לא הוגן", "קריירות מחוסלות", "לינץ' בכיכרות". אחרי כל זה, כמו שכתב רומן רולן, "עוד בחורנו חי".

יש מה לשמוע מארי שביט. המעשה הנכון הוא להחזיר אותו לכתיבה. פסילתו בשלב הנוכחי היא בגדר סתימת פיות.