האדון והעבד

האדון והעבד

אחד מהאירועים המדהימים במדינת ישראל, מדהים במופרכותו, הוא מה שנקרא "כנס הרצליה".
כנס זה, שמושב שלו, אחד בסדרת מושבים, התקיים אתמול, תפס את מקומו במציאות הישראלית בעקבות מעברו של הרודן, פרופ' אהרון ברק, מהאוניברסיטה העברית ובית המשפט העליון ל"מרכז הבינתחומי" בהרצליה, מכללה עשירה וידועה.

המושב נקרא "צה"ל והחברה הישראלית". והשתתפו בו רמטכ"ל, גדי אזנקוט, אלוף תמיר היימן, אלוף מיל. ישי בר, תא"ל מירב קירשנר וזקני העליון. (מעניין שבדיון ערכי ברק לא סומך על "נשיאת העליון" אלא רק על עצמו ודורית).

באופן סמלי, הכנס מנותק מירושלים, מישראל היהודית הכבדה ואבניה, ובונה לו יקום מקביל שבו העבר מתחיל מהרצל, מהשואה, ממגילת העצמאות. עיר על חולות. אליק נולד מן הים.
שלא במקרה, אריק שרון, אריק האיום של מלחמת לבנון, הלך כאן לקנוסה וגולל בפני זקני הפרוגרס את תכנית ההתנתקות, בפעם הראשונה.

זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה, אבל כאן, מתייצב אחד הפקידים הבכירים והכבדים במדינה, ראש המטה הכללי, גדי אזנקוט, כדי לקבל את עיקרי המשנה מהאיש החזק במדינה, אהרון ברק, ולדווח לו על מעשיו.
אם יש אדם של עבודה קשה, אומץ לב, חוסר אגו, זה גדי. האיש ללא תכונות. אבל גם אותו קנו: שנים של ציות למערכת, והבטחה למנותו לרמטכ"ל עשתה ממנו כלכלב צייתן של הפרוגרס, החולק כבוד לראש הממשלה אך עושה רצונו של אהרון ברק.

כך הוא שותף לאהרון ברק במימוש החזון: מדינת כל אזרחיה, שיוויון עד כדי ביטול המושגים גבר ואשה, עליונות ושלטון בג"צ.

אזנקוט דיבר על "ארבעת השבטים" של החברה הישראלית, מחרה אחרי שפוט אחר, רובי ריבלין, כאשר החרדי שווה במעמדו לערבי. אין מדינה יהודית. אזנקוט הביא עמו את מירב קירשנר, ראש מטה אגף כח אדם, כדי שתקריא בהתרגשות וביראה את התקדמות הפרוגרס בצה"ל, בנות במקצועות מופרכים, כפיית גיוס חרדים, יחס מועדף לסוטים, חיבוק למסתננים..

אזנקוט מסיים את תפקידו שפוף, רמטכ"ל ראשון שבורח מהארכת תפקידו, בטטה עצובה, צב נינג'ה דפנסיבי. הוא עצמו, וודאי סביבתו, לא מאמינים במנטרות הסמולניות שאימץ.

כשהוא מדבר על ערכים שצה"ל שואף להקנייתם, אין אלו ערכי התנ"ך והיהדות, אלא ערכי אהרון ברק והרצליה.
הוא מדבר הרבה על הרבה עבודה שחורה ויפה של חיל האויר וזרועות עלומות, למנוע את התבססות איראן בסוריה, מדבר הרבה על סיכול אלפי פיגועים.

למה שדורש העם (יד תקיפה, התניות) אזנקוט קורא "רגש". מה שדורש הסמול נקרא אצלו "שכל".
קשה להאמין שהוא נלחם נגד אוייב: הוא מדבר על ההגיון בכך שהאוייב מפנה את מאמציו להתחמשות, מקונן על התשתיות הבעייתיות בעזה, מדגיש את אחריותנו.

בההגיון ההפוך של הסמול, מאשים אזנקוט את הרשות הפלסטינית שבמאמציה לכפות שלטון, דחקה את החמאס לפינה וגרמה לו לצאת לסבב האלימות האחרון…

בציון מספר הערבים ביו"ש ובעזה, ציטט אזנקוט את המספרים המופרכים של הלמ"ס הפלסטיני (2.8 מיליון ו 2 מיליון בהתאומה) ולא את ההערכות הישראליות (1.7 מיליון ו 1.2 מיליון). זה משרת את השמאל.

הוא אינו רואה ביהודה ושומרון נחלת אבות, חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל אלא קיבל , כאנוס, את הריבונות ב 67. . הוא רואה את תפקידו כשומר על השטח כדי לאפשר ל"דרג המדיני" חופש פעולה להסדר. זה שהדרג המדיני לא מעוניין בכך לא ממש מעניין אותו. זו פקודת הפרוגרסיבים.

החזון המובלע בכך שהצבא רואה עצמו כשומר חלון ההזדמנויות למען הפלסטינים. ולכן מבחינתו הדרג המדיני הימני, והמתנחלים, הם אוייב…

המנחה והמארח, פרופ' אמנון להבי דיבר בקטע קישור, ואמר כי הצורך במשפט בזמן מלחמה מבדיל בינינו לבין סוריה. פירוש: אין רבין, אין רפול. או שנבחר בדרכו של שרון אפק, או שנהיה דעא"ש. הטמטום במשפט.
אהרון ברק עולה לדבר אחרי אזנקוט.
מטורף.

האיש פנסיונר יותר מ 15 שנה, בן 82, ומספר לקהל כיצד הוא יוצא ובא במסדרונות הכנסת, נפגש עם ראש הממשלה, מציע להם הצעות שלא יוכלו לסרב. והם דנים איתו, ולא, יבולע להם…

הוא מספר איך הוא שם תנאים למחוקק, איך קבע שדבר זה או אחר במעמד של חוק על. איך דרך ופסל את חוק טל. השומעים, אפילו מאוהדיו, לא ממש מבינים אבל מביטים בו מהופנטים, כמו ארנבת אל אורות רכב שבא מולה.

הוא מדבר על האינדיבידואל מעל לכל, על הזכות של היחיד לכתוב את סיפור חייו. אין אפילו פאתוס יהודי בן גוריוני: לא חזון הנביאים, לא ממעמד לעם.

הוא פורס בפני הקהל תמצית מהמטריקס שבנה בשבילנו תחת המסווה של זכויות אדם. כיצד זה בונה את המהפכה החוקתית, מה נדרש בשביל הצעד הבא.

אז עכשיו הוא מסכים עם חוק הלאום, רק דורש שיכניסו אליו את ערך השיוויון. מסוג ההצעות של ברק שתוך דקה אתה מוצא את עצמך אזוק באזיקון פלסטיק, עם פניך לרצפה, ואקדח מכוון לרקתך. למען זכויות האדם.
כל המהלך הדיקטטורי מסופר בלשון רכה, וסבר פנים נעים. סיפורי מורשת קרב איך "באו אלינו בבג"צ כזה ואמרו ככה, ואז אני אמרתי ככה, ודורית עשתה ככה".

העמדה שכנגד לא קיימת, אלא כעמדת מיעוט מסכנה. לא מה אומרת על כך היהדות, אלא "כיצד החיילים הדתיים יסתדרו עם זה".

האולם קטן, הקהל נבחר בפינצטה. אין מקום לעם, אין מקום למתנגדים, חשוב שהכול יישמע מכובד, בשליטה.
בהמשך יש פנל בו דורית בייניש מייצגת את הסקוריטטה, ומשה הלברטל, דתי מחמד, מייצג אופוזיציה עדינה.
המנחה של הפנל טלי ליפקין שחק. עיתונאית שמאל.

שלא במקרה, הכנס מוקדש לזכרו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק. רמטכ"ל שהטיף להחלפת דיסקט. רמטכ"ל ששילב את צה"ל בתפקידים דיפלומטים של משא ומתן עם הפלסטינים. לא דדו, לא רפול היו נוכחים ברוחם.
איך אמר הרצל ? "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים".

אהרון ברק יוסיף: בכנס הרצליה אני הורס אותה.

סקירתו של אזנקוט

נאומו של ברק

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *