אני קורא הרבה מאוד שטויות לאחרונה מכל מיני ״פרשני שעה״ שלא דוברים מילה צרפתית אבל ישמחו מאוד לומר לכם בדיוק מה קורה פה וכמובן שכל זה מתאים להם כמו כפפה לאג׳נדה שבה הם דוגלים (משמאל או מימין) המציאות, כהרגלה באשר היה מציאות – הרבה יותר סבוכה.
בכדי להבין מה באמת קורה פה צריך להבין שני תהליכי עומק גאו-פוליטיים שצרפת עוברת בכמה העשורים האחרונים. התהליך הראשון הוא זה שהביא לתחילת המחאה לפני קצת יותר מחודש והתהליך השני הוא זה שהביא אותה להקצנה שכללה הרס וביזה מאסיביים של מרכז פריז.
המניע הראשוני למחאת ״האפודים הזוהרים״ הוא תהליך שלא ייחודי לצרפת אבל בצרפת הוא מוצא ביטוי חזק מאוד – גוויעת הפריפריה. התהליך הזה מתואר בצורה מאוד מדוייקת ובפרוטרוט בספר משנת 2014 שנכתב על ידי הגיאוגרף כריסטוף גילווי (נכתב Guilluy מבוטא כמו השם הפרטי גיל+המילה כן בצרפתית – oui) לספר קוראים ״צרפת הפריפרית״ (La France périphérique) ולצערם הרב של רוב פרשני הדמיקולו הוא לא תורגם לאנגלית והתזה המובאת בו בד״כ לא ידועה להם. לא מדובר בסתם ספר. מאז שיצא, הוא שינה לחלוטין את הדיון הציבורי בצרפת ושינה גם את אופי הקמפיינים הפוליטיים. הרבה מאוד פוליטיקאים צרפתים קראו אותו. שמועות אומרות שגם נשיאים ונשיאים לשעבר.
כריסטוף גילווי מחבר הספר ״צרפת הפריפריאלית״
אז מה כל כך מיוחד בתזה המובאת בספר הזה ולמה היא המפתח להבנת המהומות האחרונות? עד לפני כמה שנים, התפיסה הקלאסית של השסע בצרפת דיברה על ״צרפתים מקוריים״ (Français de souche) ועל צרפתים שהתאזרחו לאחרונה ומהגרים. מטענות פופוליסטיות של ז׳אן מארי לה-פן ש״המהגרים לוקחים את העבודה לצרפתים״ ועד סרטים כמו ״השנאה״ (1995) שהראו את הצד של הצרפתים הדחויים. יש אכן שסע כזה, הוא קיים (ועליו ארחיב בחלק ב׳) אבל השסע הזה מינורי יחסית לשסע הגדול באמת שהוא השסע בין ״צרפת המטרופוליטנית״ ו״צרפת הפריפריאלית״. צרפת המטרופוליטנית היא צרפת שקיימת בערים הגדולות בצרפת, פריז, מרסיי, טולוז, ליון, ליל וכדומה. הצרפת הזו נהנת מכל פירות הגלובליזציה – תחבורה ציבורית יעילה מאוד עם תכיפות גבוהה, פרישה טובה ודיוק יחסית מרשים, גישה נוחה לנמלי תעופה בינלואמיים, וכמובן משכורות גבוהות, דיור ברמה גבוהה וכוח עבודה זול שמורכב ברובו ממהגרי עבודה – שהופך את החיים להרבה יותר נוחים.
מה שמעניין בצרפת המטרופוליטנית הוא העובדה שלא רק המעמד הבינוני והבינוני-גבוה נהנים מהסטנדרטים הגבוהים האלה אלא גם המהגרים שמשרתים אותם. מהגרי העבודה האלה שמוציאים את ילדי העשירים מבתי הספר ומכינים להם ארוחה חמה ומחכים איתם עד שאבא או אמא יחזרו מהעבודה, אלו שמנקים את הבתים, מקפלים את הכביסה, מכינים את האוכל במסעדות ונוהגים במוניות ובאובר – המשכורות שלהם, תנאי החיים שלהם ובעיקר התשתיות מהן הם נהנים – טובים לאין ערוך מאלו של צרפת הפריפריאלית.
צרפת הפריפריאלית מורכבת לא רק מכפרים כפי שנוטים לחשוב אלא גם מערים שפעם, בימי הביניים ואפילו במאה ה19 היו ערים חשובות ומשגשגות כמו אלבי, רודז, מונפלייה, רואן, לה-הבר וכו׳. אלו ערים לא אחת יפיפיות, גדושות בהיסטוריה ומונומנטים מרשימים שמעידים על העושר והחשיבות שלהן בימי קדם אבל היום הן הופכות לאט לאט לערי רפאים של ממש. באיזור כמו בריטני בצרפת, לפעמים צריך לנסוע 50 קילומטר ויותר על מנת לראות רופא משפחה, בארדש, צריך לנסוע 15-20 קילומטר לפעמים בכדי לקנות מצרכים בסופרמרקט קטן בהרבה מסופרמרקט שנחשב קטן בפריז או מרסיי. הבעיה היא, ש60 אחוז מאוכלוסיית צרפת שעומדת על כ67 מיליון איש היום – גרים בצרפת הפריפריאלית. בצרפת הזו, התחבורה הציבורית לא יעילה. הרכבות (אם הן עדיין קיימות ולא הוחלפו באוטובוסים) באות בתדירות של שעה במקרה הטוב ופעם ביום אם בכלל במקרה הרע. בכדי לצאת לחופשה בחו״ל (שרוב האזרחים שם לא יכולים להרשות לעצמם) צריך לנסוע לפעמים שעתיים או שלוש לנמל התעופה הקרוב. כנ״ל בכדי לקבל שרותים מהמדינה שניתנים בד״כ רק בבירת המחוז. מיותר כמובן לציין ששיעור האבטלה בערים האלה ובאיזורים האלה מרקיע שחקים ומסוגל להגיע גם ל40 אחוז לפעמים בקרב אוכלוסיות מסויימות. הוא עומד, רובו ככולו על 25 אחוזים על פי אומדנים אחדים. (לעומת כ10 אחוז בצרפת המטרופוליטנית)
אז תשאלו: למה אנשי הפריפריה לא עוקרים מהערים והכפרים האלו ועוברים ל״צרפת המטרופוליטנית״? יש לזה הרבה סיבות. דבר ראשון, אחוזי האבטלה בערים הגדולות לא מבוטלים בכלל. הערים האלו מוצפות כבר באנשים שמגיעים יום יום מהפריפריה על מנת שלא לחזור אליה לעולם. בנוסף מהגרי העבודה והפליטים מכבידים קשות על התשתיות האורבניות ועל העזרה הסוציאלית המפורסמת של צרפת, מה שהופך את תהליך הקליטה לארוך ומסורבל. בנוסף, הערים הגדולות פשוט לא יכולות להכיל כמות כזו עצומה של אנשים לפעמים פשוט בגלל בעיה של עתודות קרקע פנויות לבינוי.
יש לי משפחה עמוק בתוך צרפת הפריפריאלית, רובם גרים בעיר קטנה ויפיפייה עד להכאיב עם ארמון מפואר, סימטאות ציוריות ונופים משגעים. העיר הזו נמצאת בנפה היחידה בצרפת שבה אין בכלל פסי רכבת, אין כבישים מהירים והדרך הריאלית היחידה לצאת מהעיר הזו היא רכב פרטי כי האוטובוס שמקשר אותה לשאר העולם מגיע פעם בשעתיים בערך. במהלך רוב השהות שלי פה בצרפת ב20 השנים האחרונות, אין כמעט איזור שבו לא ביקרתי במהלך אחד הטרקים שלי ואני תמיד מקפיד לדבר עם האנשים בכפרים והערים בהם אני עובר ובמידת האפשר גם לשהות אצלם. אתה לא יכול שלא לתהות על ההבדלים העצומים בין האנשים האלה והחיים שלהם לבין החיים בצרפת המטרופוליטנית בה אני גר.
וההבדלים האלה, ששוסעים את צרפת לכדי ממש שתי מדינות שונות שמתקיימות במקביל, הם אלו שדחפו קרוב ל300 אלף אנשים אל הצמתים ואל הרחובות והכבישים המהירים כשהם לובשים אפודים זוהרים (שחוק מטופש הכריח אותם לרכוש לפני כמה שנים). האנשים האלה חייבים רכב. רבים מהם, אם יש להם עבודה בכלל, נאלצים לנסוע עד שעתיים וחצי (!!) הלוך וכנ״ל חזור בכל יום בכדי לעבוד. זה אומר ימים שמתחילים ב4 או 5 בבוקר ומסתיימים ב9 או 10 בערב. זה אומר שרק אחד מבני הזוג עובד בד״כ כי אין שום דרך בעולם לשלם למישהו לשמור על הילדים. זה אומר משכורות שעומדות על בין חצי לשליש משכורת מקבילה בצרפת המטרופוליטנית אבל המוצרים והשרותים עולים אותו דבר בכל מקום. זה אומר שאם אתם משפחה עם שני ילדים ואתם רוצים לעבור לאיזה פרוור מחורבן של פריז או ליון אתם צריכים לחסוך במשך כמה שנים טובות רק בכדי שתוכלו להרשות לעצמכם שכ״ד בערים האלה אם בכלל מצאתם בהן עבודה. ובפרוורים האלה אף אחד לא מחכה להם. להפך.
אפוד זוהר עם ציור של מריאן – אחד מסמליה של צרפת מסירה את החסם מפיה
כשמקרון ניצח את הסיבוב השני של הבחירות, הוא הלך ברוב פומפוזיות לאורך רחבת הלובר תוך כדי שהסימפוניה התשיעית של בטהובן מתנגנת בעוצמה אדירה. כותרות העיתונים שנכתבו באותם רגעים הכריזו על ניצחון מוחץ על מארין לה פן. בנאום הניצחון שלו הוא בז לאלו שאמרו שאולי יפסיד באומרו ״הם לא מכירים את צרפת!!״ אבל מאז הבחרו הוא שוב ושוב הוכיח שהוא עצמו אין לו מושג ירוק על צרפת האמיתית. גילווי עצמו, רואיין קצת לאחר הניצחון וחזה שהכל יתפוצץ במוקדם או במאוחר. הוא טען, בראיון בבר פריזאי שיקי מול מראיינת פעורת עיניים שצרפת לא בחרה במקרון. להפך. אם לוקחים בחשבון את כמות הקולות שניתנו למארין לה פן ומוסיפים אליהם את מיליוני הפתקים הלבנים התוצאה היא 60/40 לטובת לה-פן+פתקים לבנים (אליבא ד׳גילווי). פתק לבן בצרפת הוא הצבעת מחאה. אלו אנשים שטורחים ללכת להצביע בכדי להראות ששני המועמדים הפוליטיים לא מקובלים עליהם. בדרך כלל הצבעת פתק לבן בסיבוב הבחירות השני בצרפת היא דבר זניח. הפעם מדובר על כ20 אחוז מסך ההצבעות. זה נתון מטורף שהמדיה, שבאותו זמן היתה מאוהבת במקרון עד מעל האוזניים – טרחה להצניע.
צרפת הפריפריאלית, כאמור, 60 אחוז מאוכלוסיית צרפת – תופסת (ובצדק) את מקרון כנשיאה של צרפת המטרופוליטנית. לא כנשיא צרפת ״שלהם״. במשך שנה וחצי הוא הספיק להראות שהוא מגלומן נרקיסיסט אגוצנטרי ויהיר מהסוג הכי גרוע. מדובר בנשיא שגער ממושכות בתלמיד תיכון מול מצלמות על כך שקרא לו ״מנו״ (קיצור נפוץ של השם עמנואל) וטען שהוא ״לא מכבד את צרפת״, יומיים אחר כך מילא את ארמון האליזה בדראג קווינס שרקדו בצורה מאוד פרובוקטיבית בעירום כמעט מלא. מדובר בנשיא שאומר למובטל בו נתקל באחת מערי הפריפריה שהתאונן באזניו שאין באיזור עבודה ״אני חוצה פה את הכביש ומוצא עבודה בלי בעיה״ כמה שבועות יותר מאוחר הוא מצטלם עם עבריינים לשעבר באחת מהטריטוריות הצרפתיות כשהם עושים תנועות מגונות שמכוונות אליו. מאקרון משוכנע שזה ה״רגע״ שלו. שהנה הוא, שבקושי מלאו לו 40 יראה לכולם איך הוא הופך ל״אובמה הצרפתי״ אחד שאמר שינהיג את צרפת כמו האל יופיטר, שמעריץ את נפוליאון בונפרטה ולקח את טראמפ ואישתו לביקור מאוד ביזארי באינווליד (לא נעשה מעולם) לבקר את ארונו של הקיסר הדיקטטור המנוח שהיה אימת אירופה במשך כל כך הרבה שנים.
אותו מאקרון זחוח החליט להעלות מס על דלק על מנת לממן פנטזיות מופרכות על אנרגיה ירוקה. עבור צרפת הפריפריאלית, שתלויה כל כך ברכב הפרטי החבוט – זה כבר היה יותר מדי. סכום השווה ליותר מ46 אחוז מהתל״ג הצרפתי נגבה פה כמס וצרפת היא המדינה הממוסה בעולם. האפקט של המס החדש כמעט ולא מורגש בצרפת המטרופוליטנית. לרבים בה אין רכב בכלל (כולל אני) ולא שהם לא יכולים להרשות לעצמם – פשוט אין טעם כשהתחבורה בערים הגדולות כל כך יעילה. ואם אובר יעלו את תעריפי הנסיעה ביורו או שניים – בקושי נרגיש. אבל עבור רבים בצרפת הפריפרית מדובר במכת מוות כמעט. הרכב הוא הלייף-ליין שלהם שבעלדיו אין לחם ובטח ובטח שאין עוגות.
אז הם ירדו לרחובות ולצמתים ולכבישים המהירים וחסמו אותם. אבל לא חסמו אותם כמו האידיוטים בארץ אלא חסמו אותם במה שנקרא ״מחסומי פילטר״ – הם שמרו על נתיב אחד פתוח לחלוטין לרכבי חירום וכל שעה עגולה פתחו את החסימה לגמרי למשך רבע שעה. ואת זה הקפידו לעשות בשבתות על מנת לפגוע כמה שפחות באנשים העובדים (הם בעצמם) החסימות האלה התנהלו בצורה נינוחה מאוד (ברובם המוחלט של המקרים) ועם אווירת ״ילד טוב״ (Bon enfant) שמשמעותה התנהגות חברית ולא אלימה או דורסנית. אנשים הקימו מחסות ארעיים, הביאו תרמוסים של קפה ותה, מאפיות חילקו סנדוויצ׳ים ומאפים על חשבונן וכו׳. רבים מן החסומים בדרכים שמו את האפוד הזוהר שלהם על הדשבורד לאות הזדהות וכשעברו סוף סוף במחסום בכל שעה עגולה צפרו לאות הזדהות.
הבעיה היא שמאקרון די התעלם מהם בשבועות הראשונים. היו לו גם תרוצים מאוד טובים – אין מנהיג, אין ראש למחאה הזו. אין אדם שמתבלט שאיתו אפשר לדבר. מבחינתו זו עוד הבעת התנגדות כמו השביתה הארוכה (והלא מוצדקת) של עובדי הרכבות שבמהלכה לא ויתר אפילו על פסיק ברפורמה שהעביר. אבל זו היתה טעות מרה. דווקא העובדה שזו ״מחאה ללא ראש״ הופכת אותה לכל כך מסוכנת. זו מחאה אמיתית של העם, לא קבוצה מאורגנת של ועדי עובדים, לא מחאה שמאורגנת ע״י מארין לה פן או ז׳אן לוק מלנשון הבולשביק הפופליסט. זה הדבר האמיתי. זה אותו גל תנופה שסחף את צרפת כל כך הרבה פעמים עוד מלפני 1789 ושמאקרון לא השכיל לזהות ממרום מושבו באולימפוס.
בפרק הבא: איך השסע הגאו-פוליטי השני הקיים במקביל לצרפת הפריפריאלית – הפך את המחאה לאלימה ומסוכנת הרבה יותר.
אז מה לעזאזל קורה בצרפת? (חלק ב׳)
הבטחתי לספר לכם על השסע הגאו-פוליטי השני הקיים במקביל לשסע בין צרפת המטרופוליטנית לצרפת הפריפריאלית. השסע הזה הוא השסע בין האוכלוסיות בערים הגדולות. או, אם לדייק, השסע בין הערים הגדולות לפרברים שלהן. כמו השסע עליו דיברתי בחלק א׳, גם השסע הזה הוא לא נחלתה של צרפת בלבד אבל צרפת הביאה לעולם את הקטליזטור הבלתי מעורער של השסע הזה. – ״השיכונים״ או יותר נכון, אדריכל שוויצרי בשם שארל אדואר ז׳אנרה הביא אותו. רוב האנשים מכירים אותו תחת השם הקצת יותר פומפוזי – לה קורבוזייה.
אבל לפני שאתחיל לדבר על לה-קורבוזייה ומעלליו הרבים הרשו לי לתת סקירה היסטורית קצרה שמסבירה איך נוצרו הפרוורים בצרפת ובכלל:
(אתם יכולים לדלג על הסקירה הזו ולעבור לחלקים ה״עסיסיים״ על לה קורבוזייה ופרוורי צרפת אחרי הסימון הזה – *** שתוחם את הסקירה)
*** בכדי להבין מה הוא פרוור צריך קודם כל להבין מה היא עיר. או מה ההגדרה ה״מורפולוגית״ של עיר. אם רוצים לפרק עיר ליחידת הבסיס הפונקציונלית שלה הרי שמדובר בלא יותר משוק מוקף חומה. וזאת, בניגוד לכפר שהוא יחידה יצרנית שקשורה (כמעט תמיד) לעיר.
בניגוד למה שרבים חושבים, עיר היא לא ״כפר שהלך וגדל וגדל ופשוט הפך לעיר״ מעטים המקומות בעולם שבהם דבר כזה קרה. העיר היא פונקציה כאמור והפונקציה היא שוק. על השוק הזה צריך להגן ולכן החומה ואם כבר יש חומה – אז השליט יכול להשתמש בה לא רק בכדי למנוע מבוזזים לחדור לשווקים אלא גם – על מנת לגבות מיסים. וכמעט מיד לכשמוקמת חומה – מוקם גם הפרוור. הפרוור הוא, (תחזיקו חזק) הדיוטי-פרי של פעם.
אז איך זה פועל? פשוט מאוד. הכפרים כאמור, תפקידם לייצר. בשדות שבפאתי הכפרים מגדלים את התבואה, את בהמות המאכל והחלב, את עצי הפרי וכו׳. את התוצרת מביאים לעיר, שכמעט תמיד היתה מרוחקת לא יותר מ8 מילין מהכפרים – למה? כי נסו ללכת יותר מ12-13 קילומטר עם עגלת תבואה על דרכים משובשות ותבינו למה. 26 קילומטר זה פחות או יותר מרחק של יום רכיבה אחד. האיכר היה יוצא בבוקר מוקדם מאוד עם התוצרת שלו, מגיע לעיר תוך 3-4 שעות, משלם אחוז מסויים מהתוצרת שלו בשער העיר, פותח דוכן בשוק ויוצא חזרה לאחר שמכר את כל הסחורה שלו. בגלל שתשלום המס (על התוצרת) היה לטובת פקידים בשערי העיר, האנשים הבינו מהר מאוד שלמכור דברים מחוץ לשערי העיר יכול להיות דבר די משתלם. אבל לא משתלם כמו לשלם את המס ולמכור במרכז העיר. כי בדרך כלל לעיר יש כמה שערים. ומה שאתה מוכר בשער אחד – אלו שנכנסים מהשערים האחרים לא רואים. בכל זאת, אם מסתכלים על מפות עתיקות רואים תמיד את הפרוורים מתפתחים כמו זרועות ארוכות של תמנון היוצאים מפתחיה של כל עיר. במקום הזה בדרך כלל היו בתי מרזח (ככה לא שילמו מס על בירה ויין) והמון אנשים היו מתאספים שם בשעות הערב. במקום הזה גם היו מפרסמים את צווי המלך או השליט המקומי. לצווי המלך או להכרזות של הלבלר (על נישואין, לידה, צווי גיוס, או צווי הוצאה להורג וכדומה) קוראים בצרפתית עתיקה – Ban. והמקום בו הם היו נתלים או מוכרזים נקרא Lieu du ban (Lieu = מקום – ״מקום הבאן״) באיזשהו שלב התהפכו היוצרות והמילה הפכה ל- Banlieu שזו המילה שבה משתמשים הצרפתים עד היום בכדי לומר ״פרוור״.
הערים מטבען גדלו וגדלו ובכל פעם ״בלעו״ את הפרוורים של פעם כשחומות נבנו יותר ויותר רחוק מהמרכז. כך, לדוגמא, האזורים ברבעים הדו ספרתיים של פריז – בלוויל, מונמרטר, מונפרנס, פאסי, ז׳אוול וכו׳ הם כולם כפרים או פרוורים שנבלעו עם התפתחות העיר ובכל פעם שבנו חומה חדשה – נוצרו פרוורים חדשים.
באמצע המאה ה19 עם התיעוש, בוא מסילת הרכבת וההפתחות האלטילריה תלולת המסלול – נעלמו החומות (חוץ מבפריז שבאופן ביזארי החליטה על בניית חומת הגנה מאסיבית ב1841 – חומת טייר – שנהרסה בשלבים אחרי מלחמת העולם הראשונה). עם העלמותן של החומות, המיסים התחילו להגבות בצורה שאותה אנחנו מכירים היום – על פי מרשם אוכלוסין – נעלמו גם חלק ניכר מהפונקציות של הפרוורים. המקומות האלה הפכו למין איזור חיץ בין העיר לכפר. האיזור בו גרים אלו שאין להם כסף לגור בעיר או לחליפין – האיזור שאליו בורחים עשירי העיר על מנת להתרחק מהזיהום ומההמון שלפעמים הופך מסוכן מאוד.
***
בחודש יולי של שנת 1933 הפליגה לה מנמל מרסיי אוניית קיטור בריטית קטנה, ה- SS Patris II. אוניית הנוסעים הזו ש85 מטרים בלבד אורכה) עשתה דרכה בעצלתיים לנמל אתונה. על האונייה התכנסו מדי יום כ40 איש. מרביתם גברים. כולם אדריכלים בעלי שם. היה זה הקונגרס הבינלאומי הרביעי לאדריכלות מודרנית או ״סיא״ם 4״. בסך הכל היו 11 קונגרסים כאלה שבגדול היוו נסיון די אדנותי של לה-קורבוזייה לפתור את בעיותיה הבוערות של האנושות ע״י פתרונות אדריכליים.
מה כל כך ייחודי בקונגרס הרביעי? זהו הקונגרס שבו נידון באריכות ובלא מעט פלגנות נושא ״העיר הפונקציונלית״ המטרה היתה למצוא פתרון לאכלוס מהיר וזול של מיליוני האנשים שהמשיכו את תהליך העיור הדוהר ברחבי העולם. אחרי הקונגרס הרביעי, בגלל הרבה חילוקי דעות, לא פורסם נייר עמדה. אבל זה לא מנע מלה-קורבוזייה לפרסם 8 שנים אחר כך, על דעת עצמו את מה שקרא לו ״הסכם אתונה״ – מסמך זה, מפרט ב95 נקודות איך צריכה להראות עיר מודרנית. המסמך הזה הוא בכייה לדורות בלשון המעטה. אני לא אלאה אתכם בפרטים על כל 95 הנקודות אני רק אתאר לכם בקצרה איך אמורה להראות ״העיר הפונקציונלית״ על פי לה-קורבוזייה, תגידו לי אם זה מצלצל לכם קצת מוכר:
– הבניינים צריכים להיות בצורת מגדלים גבוהים או מגדלי ״רכבות״ מוארכים – איזורי המגורים צריכים להיות מופרדים מן הדרכים ככל האפשר – יש להפריד בין ארבע ״פונקציות החיים״ = השינה, העבודה, הפנאי ותשתית הדרכים
התוצאה של העקרונות האלה היא ערי פרוורים מזוויעות ברחבי העולם מבילמרמיר בפאתי אמסטרדם לבראזיליה לסארסל ולה-קורנוב בצפון מזרח פריז. איזורים שבהם הקפידו על הפרדת פונקציות על פי תורת לה קורבוזייה. גני הילדים ובתי הספר במקום אחד, המסחר באיזור אחר וכל בנייני המגורים, ברכבות ארוכות ארוכות לאורך קילומטרים לפעמים. כל הדירות או רובן בנויות בדיוק אותו דבר. כמו שפניות. מסביב לכל האיזורים האלה, להם הצרפתים קוראים Grands ensembles = גראנד אנסמבל – עוברים כבישים מהירים שמחברים אותם לרקמה האורבנית השכנה.
גראנד אנסמבל טיפוסי
שלא תבינו לא נכון, כשהתחילו לבנות את מפלצות הבטון האלה, והסנוניות הראשונות הפציעו בשלהי שנות ה30 ערב מלחמת העולם השנייה – הם היו שידרוג עצום לעומת זוועת הפחונים שפשתה מסביב לערים הגדולות. סוף סוף דיור ציבורי זול ונקי. אנשים מאוד שמחו לעבור אליהם אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה60 המאוחרות הם עדיין היוו אטרקציה די נחשקת. אגב, לא רק לאלו שגרו בשכונות הפחונים שמסביב לעיר. – סבא וסבתא שלי נאלצו לשחד פקידה בכירה במפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשנות החמישים המאוחרות על מנת שתקמבן להם זכות לקנות דירה באחת הרכבות האלה שנמצאות בויטרי-סור-סן – פרוור דרומי של פריז. בשבילם, לעבור עם הילד מדירת גג של 13 מ״ר בפריז לדירת 4 חדרים קטנה היה הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים.
ואז, הכל התחיל להדרדר.
החל משנת 1954, בזו אחר זו, זכו הקולוניות הצרפתיות בעצמאות. מאינדוצ׳יינה (ויאטנם לאוס וקמבודיה) דרך מדינות אפריקה ועד אלג׳יר (לאחר מלחמה נוראית שנסתיימה ב1962.) התפיסה הקולוניאליסטית הצרפתית (בניגוד לזו הבריטית) גרסה שנתיני הקולוניות שלה הם אזרחים צרפתים לכל דבר. אמנם לא בכל מקום זה היה כך אבל מיד אחרי מלחמת העולם השניה ועד שנת 1962 הגיעו לצרפת באופן חוקי לגמרי הרבה מאוד צרפתים ילידי הקולוניות והתיישבו בה. צרפת של אחרי המלחמות נזקקה למיליוני ידיים עובדות. רק שתבינו עד כמה: בתקופת מהומות 1968 אוכלוסיית צרפת מנתה קצת יותר מ52 מיליון איש. סך כל המובטלים היה כ65 אלף. מדובר על כשמינית האחוז…
דור המהגרים הראשון הורכב בעיקר מאנשים קשי-יום שעבדו קשה מאוד ובחריצות. הם עבדו שעות ארוכות וניסו בכל כוחם לשפר את תנאי המחיה שלהם. גם הם, כמו הצרפתים ילידי צרפת – כמהו לגור בגראנד אנסמבל – השיכונים החדשים. בצרפם סנטים לסנטים, פרנק לפרנק הם הצליחו בעמל רב לרכוש דירה באחד מהבניינים האלה או להשיג אותה דרך זכאות לדיור ציבורי.
אממה? ילידי צרפת לא כל כך היו בקטע של השכנים החדשים. ובגלל שלילידים היה ״פור״ כלכלי ותרבותי על המהגרים – הם פשוט פינו לאט לאט את הדירות בגראנד אנסמבל לטובת המהגרים שהתיישבו בהם מרצון. וחזרו פשוט לדירות גדולות יותר בערים עצמן או, ובכן, עברו לפריפריה הציורית. כי הרי אפשר היה למצוא בה עבודה בקלות באותה תקופה.
רוב המהגרים פשוט מצאו את עצמם בשנות ה70 יושבים בתוך מכלאות בטון זול, שבתקופה הזו כבר התחיל להתפורר. רובם ככולם מאותה שכבה סוציו-אקונומית. רובם הגיעו מאפריקה. רובם מוסלמים. הילדים הקטנים והתינוקות שאיתם הגיעו המהגרים, נולדו לתוך מציאות שבה שני ההורים עובדים קשה רוב היום, והם, הילדים – נאלצים לטפל באחים והאחיות הקטנים שלהם. בבתי הספר שלהם בקושי נפגשו עם צרפתים ״לבנים״ הגראנד אנסמבל הפכו למין ״כפרי שינה ורטיקליים״ של יוצאי אפריקה ואסיה. מנותקים ע״י כביש מהיר משאר המטרופולין. אליה הם מגיעים בעזרת רכבות הRER והTER שגומאות תוך דקות מרחבים על מרחבים של גראנד אנסמבל אחרים עד שהם נכנסים לתחום העיר הגדולה.
בשנות השמונים כבר התחילו הבעיות. הרבה הרבה ילדים שגדלו עם השגחה הורית רופפת מאוד מנותקים גיאוגרפית ופיזית מהחברה הצרפתית הם דוברי צרפתית טובה. בתי הספר הרפובליקאים הרי אלופים ביצירת צרפתים מתוך שטאנץ אחיד. אבל השמות שלהם הם סעיד, או מבאלה ופאטימה כשהם שוקדים על קורות החיים שלהם, בחלק של הפרטים האישיים, במיקוד שלהם מופיעים המספרים הארורים ״93״ או ״94״ או ״95״. בלוטו הגדול של החיים באיזור פריז רבתי אלו מספרים לא טובים. המספרים הזוכים הם 75 (פריז גופא) ו״92״ (או-דה-סן – איזור הפרוורים השיקיים של פריז והמחוז הכי עשיר בצרפת). הימים הטובים של אבטלה אפסית כבר פסו מהעולם. הפריפריה מתחילה כבר להתפורר אבל היא עדיין לא יודעת את זה. או מנסה להתעלם. לא פשוט למצוא עבודה בצרפת עם שם ערבי ומיקוד לא נכון.
הפרעות בנובמבר 2005
הגראנד אנסמבל עכשיו נראים כמו פה מלא שיניים רקובות ושחורות. פה דירה שרופה, שם שער בעוט וגדר מעוקמת. זבל נזרק מן החלונות ומתפזר על האדמה ההדוקה שפעם היתה דשא ונדנדות שמהן נותר רק גדם מחליד. וככה גם הדור השני והשלישי למהגרים מרגישים. אף אחד לא רוצה אותם, לאף אחד לא אכפת. צרפת דוהרת קדימה והם נשארו מאחור בבידוד מזהיר. רבים מהם מובטלים. יותר ויותר נכנסים לעולם הסמים, משתמשים או סוחרים. כנופיות נוצרות, פשע, זנות. חלקם פונים לאסלם הקיצוני.
ואם כל זה לא מספיק, הם חווים משבר זהות קיצוני בכל פעם שהם נוסעים אל וחוזרים מ-ביקור מולדת. מה שהם קוראים הBled. כוח הקניה שלהם באלג׳יר או תוניס או מרוקו הוא עצום ביחס לצרפת. לרובם יש ערבית ״כלשהי״ מהבית. אבל שם אסור להתחיל עם בנות בים ואי אפשר להתנהג בחופשיות כמו בצרפת. והאנשים שם צוחקים על המבטא שלהם. בצרפת הם ״הערבים״ ובאלג׳יר הם ״הצרפתים״ שונאים אותם מכאן ומכאן. וכך הם נעים ממרחב למרחב מבלי ממש למצוא מנוח.
אחת לאיזה כמה שנים המשטרה רוצחת אחד מהם בדם קר, תוך כדי מרדף או מעצר. ואז הם מתפרעים. שורפים את המכוניות של השכנים המסכנים שלהם, את בתי הספר, את תחנות המשטרה. הסרט ״השנאה״ שהזכרתי בחלק א׳ מבוסס על מקרה כזה שקרה באפריל של שנת 1993.
מתוך הסרט ״שנאה״ (1995) בבימויו של מת׳יו קסוביץ׳.
ב20 ביוני 2005, אחרי שנער בגראנד אנסמבל בקורנוב נהרג מכדורים תועים (כנראה של סוחרי סמים) ניקולא סרקוזי, שר הפנים באותה תקופה – אמר למשפחת הקורבן שהוא ינקה את הסיטה דה 4000 (איזור שיכונים ידוע לשמצה) בעזרת קארשר (כלי ניקוי בעזרת התזת מים בלחץ). הוא הבטיח ״אפס סבלנות״ כלפי הפושעים מהשיכונים. ב25 באוקטובר של אותה שנה יוצא סרקוזי לסיור לילה באחד מהפרברים. תחת אבטחה כבדה. הוא מתקבל בקללות נוראיות (״סארקוזי נזיין אותך בתחת״) ומטר של חפצים. הוא מבטיח לאחת התושבות שמציצה עליו מחלונה מאחד הבניינים שהוא ״יפטר למענה מהאספסוף הזה״. המילה הצרפתית בה בחר לומר ״אספסוף״ היא מילת גנאי ידועה לתיאור שוכני הפרוורים – Racailles – רקאיי.
יום למחרת – שני נערים שברחו משוטרים אלימים התחשמלו למוות בתחנת שנאים. צרפת בערה במשך שלושה שבועות. הפורעים, רעולי פנים, נפנפו לא פעם באקדח ביד אחד ותעודת זהות צרפתית ביד שניה. כ9000 מכוניות נשרפו. כ3000 אנשים נעצרו בכל רחבי צרפת. נגרם נזק לרכוש בעשרות מיליונים. אני זוכר שטסתי לארה״ב במהלך השבוע השני להתפרעויות. הטיסה מנמל התעופה שארל דה-גול מערבה עוברת מעל כל הפרוורים ה״קשים״. מסך עשן כבד ושחור התמר ממש מכולם ואפשר היה לראות בבירור מאות נקודות אור קטנות של רכבים בוערים.
המצב בפרוורים הצרפתיים לא משתפר בכלל. כל כמה שנים יש התפרעויות. אבל בין לבין – שוכחים מהמצוקה שם לגמרי. כאילו אף אחד לא רוצה לדעת באמת ואף אחד לא רוצה לזכור. מין הדחקה כללית לאומית שבשתיקה. שבהסכמה. עשו סרטים, להקות ראפ צרפתיות שרות על זה נון סטופ (וחבריהן מתעשרים ועוזבים את השיכונים). אך נראה שלאף אחד ב״צרפת הלבנה״ לא אכפת באמת. גרוע מכך. יש מאות אזורים שבהם דה פקטו – הרפובליקה הצרפתית לא ממש מתקיימת. קשה עד בלתי אפשרי לערוך שם סיורים של ניידת אחת או שתיים (צריך ליווי כבד בהרבה) מכבי אש שנאלצים להכנס לשם על מנת לכבות אש או לטפל בפצועים או חולים – חוטפים אבנים תדיר. ועוד ועוד.
התסכול שם לא פוחת וגם הזעם לא. ולכן, מאז שנות התשעים. אל שוליה של כמעט כל הפגנה, כמעט בכל נושא – מזדנבים הCasseurs ה״שברנים״ או ה״פורעים״ – אלו אותם דור שני ושלישי למהגרים שמנצלים את הכאוס היחסי שהוא נחלתה של כל הפגנה צרפתית ועם כדורי פטאנק או אלות ברזל שוברים תחנות אוטובוס, מרססים על הקירות, ובמידת האפשר – שוברים חלונות ראווה של חנויות ובוזזים אותן. הם לא זועקים סלוגנים, הם לא הולכים עם שלטים הם לא שורקים במשרוקיות או שרים שירים הם לא מתראיינים לטלוויזיה. הם שוברים ומנתצים. הם מזכירים שוב ושוב לחברה הצרפתית – ״היי, אנחנו עדיין פה. ורע לנו. ואנחנו שונאים אתכם.״
מקור הפוסטים:
אז מה לעזאזל קורה בצרפת? (חלק א׳)אני קורא הרבה מאוד שטויות לאחרונה מכל מיני ״פרשני שעה״ שלא דוברים מילה צרפתית אבל…
