סורוס: האיחוד האירופי בסכנה קיומית – הפיתרון: הגוש ילווה כספים ויסייע לאפריקה בעלות 30 מיליארד יורו שנתי למספר שנים

סורוס: האיחוד האירופי בסכנה קיומית – הפיתרון: הגוש ילווה כספים ויסייע לאפריקה בעלות 30 מיליארד יורו שנתי למספר שנים

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

  • ג'ורג' סורוס מזהיר כי אירופה נמצאת ב״סכנה קיומית״, ומעשיו של הנשיא דונלד טראמפ – הפרישה החד-צדדית מהסכם הגרעין האיראני המוביל להרס הברית הטרנס-אטלנטית – עלולים להוביל למשבר הפיננסי הגדול הבא.

  • סורוס מוסיף כי להתפוררות הסכם הגרעין עם איראן והברית הטרנס-אטלנטית תהיה השפעה שלילית על כלכלת אירופה, דבר שעלול להוביל למשבר פיננסי נוסף.

  • ״המשבר הקיומי״ של אירופה נובע משלושה נושאים עיקריים: לחצי הגירה, התפוררות טריטוריאלית – נוסח ברקזיט – ומדיניות הצנע. הדברים הללו הובילו לבחירת פוליטיקאים פופוליסטים.

  • על מנת להקל על כמה מהלחצים שהאיחוד האירופי עומד מולם כעת, הציע סורוס עוד ׳תוכנית מרשל׳, לפיה האיחוד האירופי יקח הלוואות ויזרים לאפריקה 30 מיליארד יורו בשנה, למשך מספר שנים, במאמץ לסייע ולהקל על אתגרי ההגירה.


‘[EU] may be heading for another financial crisis’ – George Soros

Hungarian-American billionaire George Soros warned that the EU could be on the brink of a fresh financial crisis if Brussels refused to inject cash into the European economy

‎Posted by RT Play on‎ חמישי 31 מאי 2018

 



נאום סורוס במועצת אירופה ליחסי חוץ:

טוב להיות כאן. תודה. אני חושב שזה המקום הנכון לדון כיצד להציל את אירופה.

האיחוד האירופי נמצא במשבר קיומי. כל מה שיכול להשתבש השתבש. ראשית אני אסביר בקצרה איך זה קרה ואז אני אבחן מה ניתן לעשות כדי להפוך את המגמה.

בצעירותי, קבוצה קטנה של בעלי חזון בראשות ז'אן מונה הפכה את קהילת הפחם והפלדה האירופית לשוק המשותף האירופי ולאחר מכן לאיחוד האירופי. בני הדור שלי היו תומכים נלהבים של התהליך.

אני אישית ראיתי באיחוד האירופי את התגלמות רעיון החברה הפתוחה. זו היתה התארגנות וולונטארית של מדינות שוות, שהתאגדו יחד והקריבו חלק מריבונותן לטובת הכלל. הרעיון של אירופה כחברה פתוחה ממשיך לעורר בי השראה.

אבל מאז המשבר הפיננסי של 2008 האיחוד האירופי נראה כי איבד את דרכו. הוא אימץ תוכנית של צמצום פיסקלי שהוביל למשבר האירו. זה הפך את גוש האירו למערכת יחסים בין הנושים לבין החייבים שבו הנושים לקבוע את התנאים כי החייבים היו צריכים להיפגש. החייבים לא יכלו לעמוד בתנאים אלה ויצרו קשר שאינו וולונטרי ולא שווה.

כתוצאה מכך, רבים מהצעירים רואים כיום באיחוד האירופי אויב שמנע מהם עבודה ועתיד בטוח ומבטיח. פוליטיקאים פופוליסטים ניצלו את הטינה ויצרו מפלגות ותנועות אנטי אירופיות.

ואז הגיע משבר הפליטים של 2015. בתחילה רוב האנשים הזדהו עם מצוקת הפליטים שנמלטו מדיכוי פוליטי או ממלחמת אזרחים, אך הם לא רצו שחיי היומיום שלהם יופרעו עקב התמוטטות השירותים החברתיים. הם גם התאכזבו מכישלון הרשויות להתמודד עם המשבר.

כאשר זה קרה בגרמניה, ה- AFD הפכה למפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר. איטליה סבלה לאחרונה מחוויה דומה, וההשלכות הפוליטיות היו הרסניות עוד יותר: המפלגות האנטי-אירופיות כמעט השתלטו על הממשלה. איטליה עומדת כעת בפני בחירות בעיצומו של תוהו ובוהו פוליטי.

ואכן, אירופה כולה נפגעה ממשבר הפליטים. מנהיגים חסרי מצפון ניצלו זאת גם במדינות שלא קיבלו כמעט כל פליטים. בהונגריה, ויקטור אורבן ביסס את מסע הבחירות שלו על האשים אותי בתכנון ההצפה של פליטים מוסלמים בהונגריה ובאירופה בכלל.

כעת הוא מגדיר עצמו כמגונן על גרסתו של אירופה הנוצרית, המאתגרת את הערכים עליהם הוקם האיחוד האירופי. הוא מנסה להשתלט על ההנהגה של המפלגות הדמוקרטיות הנוצריות, המהוות את הרוב בפרלמנט האירופי.

בשבועות האחרונים לא רק באירופה, אבל העולם כולו נדהם ממעשיו של הנשיא טראמפ. הוא נסוג באופן חד-צדדי מחוזה הנשק הגרעיני עם איראן ובכך הרס למעשה את הברית הטרנס-אטלנטית. התפתחות זו תפעיל לחץ נוסף בלתי צפוי על אירופה שכבר מורגש. אין זה עוד מטבע לשון לומר כי אירופה נמצאת בסכנה קיומית; זוהי המציאות הקשה.

מה ניתן לעשות כדי להציל את אירופה?

אירופה ניצבת בפני שלוש בעיות דחופות: משבר הפליטים; התפוררות טריטוריאלית כפי שהוצג על ידי ברקזיט; ומדיניות הצנע שפגעה בפיתוח הכלכלי של אירופה. להביא את משבר הפליטים תחת שליטה יכול להיות המקום הטוב ביותר להתחיל.

תמיד טענתי כי הקצאת הפליטים בתוך אירופה צריכה להיות מרצון לחלוטין. אין לכפות על המדינות החברות לקבל את הפליטים שהן אינן רוצות, ואין להכריח את הפליטים להתיישב בארצות שבהן הם אינם רוצים להגיע.

עיקרון ההתנדבות צריך להנחות את מדיניות ההגירה של אירופה. אירופה צריכה גם לדחוף או לבטל בדחיפות את מה שמכונה "תקנת דבלין", אשר הטילה נטל בלתי הוגן על איטליה ועל מדינות ים-תיכוניות אחרות עם השלכות פוליטיות הרסניות.

על האיחוד האירופי להגן על גבולותיו החיצוניים, אך להשאירם פתוחים בפני מהגרים חוקיים. המדינות החברות אינן צריכות לסגור את גבולותיהן הפנימיים. הרעיון של "אירופה של מבצר" סגור בפני פליטים פוליטיים ומהגרים כלכליים כאחד פוגע הן במשפט האירופי והן במשפט הבינלאומי וממילא הוא בלתי מציאותי לחלוטין.

אירופה רוצה להושיט יד מסייעת לאפריקה (ולחלקים אחרים בעולם המתפתח) על ידי מתן סיוע משמעותי למשטרים הנוטים לדמוקרטיה. הדבר יאפשר להם לספק חינוך ותעסוקה לאזרחיהם. הם יהיו פחות צפויים לעזוב ואלה שיעשו זאת לא יהיו זכאים למעמד פליטים. עם זאת, מדינות אירופיות יכלו לקדם את המהגרים ממדינות אלו ומדינות אחרות כדי לענות על הצרכים הכלכליים שלהם דרך תהליך מסודר. בדרך זו ההגירה תהיה מרצון הן מצד המהגרים והן מהמדינות המקבלות. "תוכנית מרשל" כזו תסייע גם לצמצם את מספר הפליטים הפוליטיים על ידי חיזוק המשטרים הדמוקרטיים בעולם המתפתח.

המציאות של ימינו נופלת במידה ניכרת מן האידיאל הזה. ראשית, והכי חשוב, לאיחוד האירופי עדיין אין מדיניות הגירה מאוחדת. לכל מדינה חברה יש מדיניות משלה, אשר לעתים קרובות מתנגשת עם האינטרסים של מדינות אחרות.

שנית, המטרה העיקרית של רוב מדינות אירופה היא לא לטפח התפתחות דמוקרטית אלא לעצור את זרימת המהגרים. זה מסיט חלק גדול מן הכספים הזמינים לעסקאות מלוכלכות עם דיקטטורים, לשחד אותם כדי למנוע ממהגרים לעבור דרך הטריטוריה שלהם או להשתמש באמצעי דיכוי כדי למנוע מהאזרחים שלהם לעזוב. בטווח הארוך זה ייצר יותר פליטים פוליטיים.

שלישית, יש מחסור עגום של משאבים כספיים. אנו מעריכים שתוכנית מרשל משמעותית לאפריקה תדרוש לפחות 30 מיליארד יורו בשנה למספר שנים. המדינות החברות יכולות לתרום רק חלק קטן של סכום זה, גם אם הם יהיו מוכנות לעשות זאת.

כיצד ניתן לממן תוכנית שכזו? חשוב להכיר בכך שמשבר הפליטים הוא בעיה אירופית והוא זקוק לפתרון אירופי. לאיחוד האירופי דירוג אשראי גבוה ויכולת לקבל הלוואות שלו אינה מנוצלת במידה רבה. מתי יש להשתמש ביכולת זו אם לא במשבר קיומי? לאורך ההיסטוריה, החוב הלאומי גדל תמיד בזמנים של מלחמה. אמנם, הגדלת החוב הלאומי מנוגדת להתמכרות הרווחת למדיניות הצנע; אבל מדיניות הצנע היא עצמה תורמת למשבר שבו נמצאת אירופה.

עד לאחרונה אפשר היה לטעון כי הצנע עובדת ואנחנו חייבים להמשיך עם זה כי הכלכלה האירופית היא משתפרת לאט. אבל במבט קדימה, אנו עומדים כעת בפני הפסקת הסכם הגרעין עם איראן והרס הברית הטרנס-אטלנטית. זה חייב להיות בעל השפעה שלילית על הכלכלה האירופית ולגרום לסדקים אחרים. כוחו של הדולר כבר משפיע על מטבעות השווקים המתעוררים. אנו עלולים להיות בדרך למשבר פיננסי נוסף. התמריץ הכלכלי של תוכנית מרשל צריך להנתן בדיוק בזמן הנכון.

זה מה שהוביל אותי להציע הצעה מחוץ לקופסה למימון זה. אני לא נכנס לפרטים, אבל אני רוצה להצביע על כך שההצעה מכילה מכשיר גאוני שיאפשר לאיחוד האירופי ללוות מהשוק בקצב אדיר מבלי שייגרם לו מחויבות ישירה לעצמו או למדינות החברות בו. זה גם מציע יתרונות חשבונאיים משמעותיים. יתר על כן, אף על פי שזוהי הצעה מתוץ לקופסה, היא כבר נוצלה בהצלחה בהקשרים אחרים, בעיקר באג"ח מוניציפליות בארה"ב ובמימון גילוי מחלות זיהומיות.

***

אבל הנקודה המרכזית שלי היא שמשבר קיומי אינו עוד מטבע לשון, אלא המציאות הקשה. אירופה צריכה לעשות משהו דרסטי כדי להימלט ממנו. היא צריכה להמציא את עצמה מחדש.

כך ביקש הנשיא מקרון ליזום ולהציע את מה שהוא מכנה "התייעצויות של האזרחים". יוזמה זו צריכה להיות מאמץ עממי באמת. הטרנספורמציה של קהילת הפחם והפלדה לאיחוד האירופי היתה מאמץ מלמעלה למטה, והיא עשתה נפלאות. אבל הזמנים השתנו. אנשים רגילים מרגישים שאינם חלק ומתעלמים מהם. עכשיו אנחנו צריכים מאמץ משותף המשלב את הגישה מלמעלה למטה של ​​המוסדות האירופיים עם היוזמות מלמטה למעלה כי יש צורך לערב את הבוחרים.

***

הזכרתי שלוש בעיות דחופות. התייחסתי לשתיים מהן: הגירה וצנע. זה משאיר את ההתפוררות הטריטוריאלית שהודגמה על ידי ברקזיט. אין לי זמן להציג דוגמאות אחרות, במיוחד בבלקן. אעשה זאת במאמר נפרד שיפורסם בשבוע הבא.

ברקזיט הוא תהליך מזיק מאוד, מזיק לשני הצדדים. רוב הנזק מורגש עכשיו כשהאיחוד האירופי נמצא במשבר קיומי, אך תשומת הלב שלו מופנית למשא-ומתן על הסכם-היפרדות עם בריטניה. זוהי הצעה שכל צד מפסיד בה, אבל ניתן להפוך אותה למצב בו כולפ מורווחים.

הגירושין יהיו תהליך ארוך, כנראה יקח יותר מחמש שנים. חמש שנים הוא נצח בפוליטיקה, במיוחד בתקופות מהפכניות כמו הנוכחית. בסופו של דבר, זה תלוי בעם הבריטי להחליט מה הם רוצים לעשות. אבל מוטב שיגיעו אל ההחלטה מוקדם יותר מאשר מאוחר יותר. זוהי המטרה של יוזמה בשם "הטוב ביותר עבור בריטניה", אשר בה אני תומך.

הטוב ביותר עבור בריטניה היא הצבעה פרלמנטרית משמעותית הכוללת את האפשרות של לא לעזוב בכלל.

זה יהיה טוב עבור בריטניה אבל גם יעשה לאירופה שירות גדול על ידי ביטול הברקזיט ולא יצירת חור שקשה למלא בתקציב האירופי. אבל הציבור הבריטי חייב להביע את תמיכתו בפער משכנע כדי שאירופה תתייחס אליו ברצינות. זה מה שהכי טוב עבור בריטניה מנסה לעשות על ידי מעורבות הבוחרים. הוא יפרסם את המניפסט שלו בימים הקרובים.

השיקול הכלכלי של הישארות חבר באיחוד האירופי הוא חזק, אך ייקח זמן להפנים אותו. במהלך הזמן הזה האיחוד האירופי צריך להפוך עצמו לארגון שמדינות כמו בריטניה ירצו להצטרף אליו, כדי לחזק את בשיקול הפוליטי.

אירופה כזו תהיה שונה מההסדרים הנוכחיים בשני היבטים מרכזיים. ראשית, זה יבחין בבירור בין האיחוד האירופי לבין גוש האירו. שנית, הוא יכיר בכך כי לאירו יש בעיות רבות שלא נפתרו ושחייבים לא לאפשר להן להרוס את האיחוד האירופי.

האיחוד האירופי נשלט על ידי אמנות מיושנות הקובעות כי כל המדינות החברות הצפויות להצטרף האירו אם וכאשר הן יהיו זכאיות. זה יצר מצב אבסורדי שבו מדינות כמו שבדיה, פולין וצ'כיה הבהירו כי אין להן שום כוונה להצטרף, אך הן עדיין מתוארות ומטופלות כ"קדם-מגברים" (״pre-ins״).

האפקט אינו קוסמטי בלבד. הוא הפך את האיחוד האירופי לארגון שבו גוש האירו מהווה את הליבה הפנימית ושאר חבריו נמצאים בעמדה נחותה. קיימת כאן הנחת עבודה נסתרת, דהיינו שמדינות שונות יכולות לנוע במהירויות שונות, אך הן כולן מקדמות את אותה מטרה. עובדה זו עוררה את הדרישה לאיחוד צמוד יותר שנדחה במפורש על ידי מספר מדינות.

טענה זו חייבת להיזנח. במקום באירופה רבת המהירות, עלינו לכוון ל"אירופה מרובת המסלולים" שתאפשר למדינות החברות מגוון רחב יותר של אפשרויות. זה יהיה אפקט מועיל מרחיק לכת. נכון לעכשיו, עמדות כלפי שיתוף פעולה הן שליליות: המדינות החברות רוצות להחזיר את ריבונותן במקום להיכנע יותר. אבל אם שיתוף הפעולה יניב תוצאות חיוביות, העמדות עשויות להשתפר וכמה מטרות, כמו הגנה, המושגות כיום על ידי קואליציות של רצון טוב, עשויות להתאים להשתתפות אוניברסלית.

מציאות קשה עלולה לאלץ את המדינות החברות להזיז הצידה את האינטרסים הלאומיים שלהם למען שמירה על האיחוד האירופי. זה מה שהנשיא מקרון דחק בו בנאומו באאכן, בתמיכה זהירה של הקנצלרית מרקל, אשר מודעת בכאב לאופוזיציה מולה היא מתמודדת בבית.

אם מקרון ומרקל הצליחו למרות כל המכשולים, הם ילכו בעקבותיו של ז'אן מונה ולהקה קטנה של בעלי חזון. כפי שאמרתי קודם, הלהקה הקטנה הזאת צריכה להיות מוחלפת על ידי עלייה גדולה של יוזמות פרו-אירופיות עממיות. אני והרשת שלי של קרנות החברה הפתוחה נעשה כל שביכולתנו כדי לסייע ביוזמות אלו.

 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *