פתיתי השלג כבר כאן: רגשות חשובים יותר לשמאל מעובדות, וה׳לא נעים לי׳ הפך לטיעון מרכזי

תמר זנדברג פרסמה איזה פוסט עם התמונה הזאת.

הפוסט עסק בהדתה, או הפרדה, או משהו, זה לא מממש משנה.
אני רוצה לדבר שניה על הטענה היסודית של השמאל ב30 שנה האחרונות.

הטענה המרכזית שלהם על כל דבר היא "לא נעים לי",
רגשות, הפכו לחשובים יותר לשמאל מעובדות, וה"לא נעים לי" הפך לטיעון מרכזי. השמאל מנהל פוליטיקת פתיתי שלג, שבה הרבה
– יותר חשוב מה מרגיש עזאתי "תחושות זעם" אשר מה חשוב לבטחון ישראל.
– יותר חשוב מה מרגיש פלוני על מערכת החינוך, מאשר מה התוצאות שלה.
– יותר חשוב מה ההרגשה על "כמות התלמידים בכיתה" מאשר מה ההשכלה או האיכות המורה.
– יותר חשוב שעובדי הנמלים מרגישים כלפי "הבית שלהם" ולא כמה הם שודדים את המדינה.
– יותר חשוב להם איך הם מרגישים כלפי שרה מאשר עובדות על ניהול המדינה.
– יותר חשוב להם מה מרגיש משטר האיטולות "המושפל" כדברי הארץ מאשר העובדה שעשרות סוללות טילים לא מאיימות אותנו יותר.

ככל שעובר הזמן, ככה השמאל נעשה יותר בכייני, יותר חמוץ, יותר רגשני, כל מיני רוגל אלפרים מסבירים לנו את התחושות והרגשות שלהם כשהם צופים בחדשות, כאילו היו בני ארבע מול פסיכולוג ילדים.

ולגופו של עניין, תמר, אני חילוני, אני מרגיש שאת מסלילה אותי, הפוסט שלך פוגע ברגשות שלי, אני מרגיש שאני צריך טיפול ותמיכה, הפוסט עשה לי פוסט טראומה ואני מרגיש שהפתית שלג שלי נמס.

אפשר בבקשה להוריד את הפוסט תמר? הוא עושה לי טריגרים…