יארצייט 11 לבוריס ילצין הוא מועד טוב על-מנת להיזכר, מדוע ברית המועצות קרסה

יארצייט 11 לבוריס ילצין הוא מועד טוב על-מנת להיזכר, מדוע ברית המועצות קרסה.

בגדול, מה שקרה הוא שלקראת שנות השבעים המוקדמות, הכסף נגמר. סופית. לא היה כסף לייבא חיטה מקנדה וארה"ב, מכונות מאיטליה, חלקי חילוף מגרמניה המערבית וכו'… לא היה כסף לשלם לבעלות הברית הסוציאליסטיות, או לממן את כל המצגת הזאת של מעצמה תעשייתית וצבאית. ברית המועצות עמדה כעת אל מול הברירה להפוך למשק אוטרקי מצומצם, בסגנון צפון-קוריאה או אלבניה, ומבחינת מעצמה עולמית – משמעות הדבר היה להתפרק.

מלחמות ישראל והחרם הערבי העניקו למעצמה מרווח נשימה נוסף, למשך יותר מעשור, אבל בעקבות הפיכתה של ברה"מ ליצואנית כמעט בלעדית של דלקים, היא נאלצה להיפתח למערב יותר ממה שאימפריית רשע יכלה להרשות לעצמה, וכתוצאה ישירה מכך, נוצרה במדינה הסובייטית חברת צריכה ללא מוצרי צריכה. כשאני מדבר על ה"פתיחות" – כוונתי היא חס וחלילה לא לכך שאנשים סובייטיים התחילו לנסוע מערבה ולהתרשם מן החיים שם, או שמוצרים מערביים הגיעו לברה"מ, אף-על-פי שאחדים אכן נסעו ומקצת המוצרים אכן הגיעו. הכוונה יותר לכך שמסך הברזל הפך להרבה יותר שקוף – יותר ספרים מערביים התפרסמו, יותר מגזינים מערביים הוברחו פנימה והועברו בחשאי, יותר תיירים מערביים הגיעו לערים המרכזיות, והעיניים הסובייטיות ראו עוד ועוד קרעי מידע על החיים החומריים במערב.

בשנות השבעים המאוחרות כבר היה ברור לכולם שהאידיאולוגיה כבר לא מעניינת איש – כל מה שכולם, החל בבכירי המפלגה וכלה בפועלים הפשוטים, רצו – זה "להסתדר בחיים", אבל הדגם להסתדרות הזאת היה צבירה כמה שיותר מאסיבית של מוצרים מערביים או מוצרים ממדינות ברית וורשה מערביות יותר, עם עדיפות למזרח-גרמניה – המוצרים הסובייטיים פשוט לא יכלו להשתוות באיכותם למתחרים המערביים שלהם (אף-על-פי שהסובייטים העתיקו קניין רוחני מערבי כאילו אין מחר).

ברם, זו הייתה חצי-צרה. הצרה המלאה הגיעה באמצע שנות השמונים – כאשר הכסף מייצוא הנפט נגמר סופית (כמו שנגמר, בינתיים, החרם הערבי, והסנקציות בעקבות הפלישה לאפגניסטן, הגיעו למסה הקריטית שלהן), והמדינה נאלצה להיפתח עוד יותר, במה שקרוי "הפרסטרויקה". כאן כבר התחילו מחסורים רציניים ביותר במזון ובמוצרי הבסיס – המדפים בחנויות היו פשוט ריקים (זה קרה גם קודם, אבל מעולם לא במוחשיות כוללת שכזאת), ומצד שני – המון אזרחים סובייטיים (בייחוד מן האליטות המפלגתיות, המדעית, התרבותית וכו'…) התחילו לצאת לחו"ל ולהתרשם באורח בלתי-אמצעי מרמת החיים במערב. חופש העיתונות, שהלך והתרחב עם ה"גלסנוסט", לא עזר למצב כהוא זה.

ובדיוק בשלב שבכירי המפלגה ראו שרמת חייהם, המלכותית במונחים הסובייטיים, – עם דירות פרטיות ומרווחות, חנויות אקסקלוסיביות, נופשים בבתי הבראה סגורים לציבור וכד' – נופלת מזו של שרברב אמריקני מצליח. התחיל הסוף.

דוגמה מאלפת לחוויה הזאת היא ביקורו הלא-רשמי בארה"ב של ילצין, בספטמבר 1989. אמנם בשלב הזה ילצין כבר מיצב את עצמו כאלטרנטיבה ליברלית לגורבצ'וב (שדבק בפאסאדה הלנינסטית ומיאן להתנכר סופית למודל הסובייטי), אבל במובנים רבים מספור – עדיין המשיך להחזיק בהמון אשליות של חינוך סובייטי.

הביקור שלו בארה"ב הייתה הפעם הראשונה שביקר במערב, וחוויותיו שם שמו סוף למרבית האשליות הללו.

הקש ששבר את גב הגמל היה ביקור בלתי-מתוכנן בסופרמרקט רגיל ביוסטון – הוא ביקר שם במרכז הבקרה של נאס"ה, ואחרי החלק הרשמי, פשוט ביקש לעצור בעיר, בדרך לשדה התעופה, ולהיכנס לחנות, על-מנת להתרשם באופן עצמאי, מבלי שהאמריקאים יספיקו "לביים" בשבילו "חנות לדוגמה", פרקטיקה שגרתית שהייתה נהוגה בברית המועצות למען אורחים זרים רמי-מעלה.

ילצין ופמלייתו נכנסו אל תוך "ריינולד'ס", ומנהל הסופר התנדב לערוך להם סיור. מטבע הדברים, השאלה הראשונה הייתה לגבי המבחר, והמספר שהמנהל נקב בו הימם את המבקרים: הסופר הכיל 30 אלף מוצרים שונים.

לב סוחאנוב, עוזרו הקרוב ביותר של ילצין באותן השנים, תיאר זאת כך:

"מה שהדהים מיד היה שפע של אור. ובכלל, קשת הצבעים של כל החוויה הייתה כל-כך רבגונית ומרשימה, עד שנוצרה התחושה שאנחנו יורדים אל תוך נבכי קליידוסקופ. […] כאשר התחלנו לצעוד לאורך שורות המדפים, העיניים לא ידעו על מה לעצור. […] באותו הרגע (ביוסטון) כל שלוש-מאות מכוני המחקר, הקתדרות, המעבדות שעסקו אצלנו בחקר יתרונותיו של הסוציאליזם על הקפיטליזם יכלו לעמוד מולי ולנסות ולשכנע אותי – הכול לשווא. הפרקסיס האמריקני, המודגם באמצעות סופרמרקט בודד, היה משכנע פי מאה מכל תיאוריה שלנו. […] מדי פעם בפעם שלחתי מבט בילצין ושמתי לב שמבחינתו מדובר בחוויה לא קלה. וכאשר חלפה על פנינו אישה עם עגלת קניות, שבתוכה ישב ילדון, בוריס ניקולאייביץ' התנצל ופנה לחקור אותה. באיזה תדירות היא מבקרת בחנות הזאת? התברר שרק בשבתות. האם יש לה משפחה גדולה? שלושה: היא, בעלה והילד. מה גובה ההכנסה שלהם? האישה הסבירה שהיא "בין עבודות", והם מתפרנסים ממשכורתו של הבעל, היינו – משלושת אלפים ושש מאות דולרים. ילצין התעניין, איזה סכום, בדרך-כלל, היא מוציאה על מצרכים? התברר שבמשפחה הזאת, המזון עולה 170 דולרים, משבת לשבת. היא משלמת גם שכר דירה, ביטוח…

[…] כבר ביושבנו במטוס, בוריס ניקולאייביץ' השתתק למשך פרק זמן ממושך. הוא ישב, ראשו מחוץ בין כפות ידיו, ופניו הסגירו סערת רגשות. הרי לא לחינם אומרים שאנשים נוחים להתרשם נכנסים לדיכאון עמוק אחרי ביקורם בחוץ לארץ. זאת מכיוון שמתגלע קונפליקט פסיכולוגי בלתי-פתיר בין איך שהבן-אדם חי את כל חייו, לבין האופן שבו הוא עשוי היה לחיות את חייו, לו רק נולד במחוזות אחרים.

כאשר ילצין חזר לעצמו, הוא נתן דרור לתחושותיו: "למה הם הביאו את העם האומלל שלנו, – הוא התאונן. – כל החיים סיפרו לנו סיפורים, כל החיים המצאנו המצאות. וזאת בשעה שהכול בעולם כבר הומצא. אבל לא, נראה שההמצאות שלנו לא נועדו לבני-אדם…"

והרי לא היה קל להרשים את ילצין ב"מבחר עשיר", הרי בל נשכח שבתור מועמד לחבר בפוליטביורו, גם הוא רכש לעצמו את הפריווילגיה ל"סטנדרט הצריכה העליון", אבל נראה שחרף כל הברק הנומנקלטורי שלהם, המזווים המפלגתיים, החבויים מעיני העם, נשאו עליהם חותם של התפוררות. ועל רקע הסופרמרקט האמריקני הרגיל נראו פשוט עלובים.

אני מניח שייתכן כי דווקא אחרי יוסטון, ביושבו במטוסו של מיליונר, נפל עמוד התמך האחרון בתודעתו הבולשוויקית של ילצין. ייתכן שבאותן הדקות של סערת הנפש, גמלה בו ההחלטה הסופית לפרוש מתוך המפלגה ולהתמודד על השלטון ברוסיה…"

ולכן, חברים, נפלה ברית המועצות – כדי שמזכירי המפלגה השונים, מנהלי בתי החרושת, חברי האקדמיה ויתר האליטות יוכלו לחיות לא פחות טוב מאשר מוסכניקים במערב. בשביל זה הם פירקו את המדינה והפריטו את נכסיה.
למן ההתחלה של הפירוק הזה, הדמוקרטיה והליברליזם נראו כמרכיבים פחות חשובים בעסקת החבילה הזאת של ויתור על כלכלה מתוכננת, ואלה אכן הושלכו החוצה עם השנים. העניין הוא שבלעדיהם, למעט מקרים יוצאים מן הכלל שכרגיל מעידים על הכלל, כלכלת שוק לא עובדת היטב, ולכן בשנים האחרונות, הכלכלה הרוסית שבה והופכת ל"ממלכתית" יותר ויותר, ומקרטעת יותר ויותר, אבל זה כבר סיפור לעת אחרת…

[בתמונות – הביקור ההיסטורי, כפי שסוקר בידי Huston Chronicle]