בבקשה אדוני, אפשר קצת עוד, כדי להציל אותי מהיהודי?

בבקשה אדוני, אפשר קצת עוד, כדי להציל אותי מהיהודי? – האנטישמיות היא תופעה תרבותית, קודם שהיא תופעה פילוסופית ופוליטית.

הפילוסוף המודרני הבולט בהקשר זה הוא, כמובן, היידגר, חבר המפלגה הנאצית, שכתב כי:

"היהדות העולמית חמקמקה בכל מקום ואינה נזקקת לפעילות צבאית לצורכי השפעתה המתרחבת, בעוד לנו נותר רק להקריב את מיטב הדם של מיטב בנינו".

היידגר אינו הפילוסוף האנטישמי היחידי הבולט בהקשר זה. ניתן לציין את מרקס וניטשה, אולם בניגוד לשני ההוגים האחרונים, היידגר היה, כאמור, חבר פעיל במפלגה הנאצית, ומעולם לא הביע חרטה על כך.

עובדה זאת לא הפריעה ולא מפריעה לדמותו להפוך לדמות נערצת בקרב אינטלקטואלים רבים, ביניהם אינטלקטואלים יהודיים רבים, שכמו חשים צורך להדגיש את ה"פתיחות הרב-תרבותית" שלהם, בעצם הכשרת השרץ.

אולם ישנם מקרים בולטים יותר, שמשום מה חמקו מתפיסת הציבור הרחב, מקרים שמדגימים כי האנטישמיות היא תופעה תרבותית, כפי שהיא תופעה אינטלקטואלית במקורה.

דוגמה טובה לכך הוא "אוליבר טוויסט" של צ'רלס דיקנס. הרומן פורסם בשנת 1838, זכה לעשרות תרגומים ופרסומים מאז, והפך לאחד מרבי המכר הגדולים בעולם.

קשה לחשוב על דוגמה בולטת יותר לאנטישמיות בוטה, על גבול הפתולוגיה, שאינה זוכה להכרה, מאשר הספר הזה.

הספר בא לבקר את יחס החברה האנגלית לעניים, והמשפט של אוליבר היתום: "בבקשה אדוני, אפשר עוד?", שם הוא מבקש עוד מנה זעומה של דייסה בבית היתומים נחקק בתודעתם של לוחמי צדק באשר הם, כקריאת העשוקים לצדק.

כנגד דמותו של טוויסט, עומדת דמותו של הרשע האולטימטיבי – היהודי פייגין. דיקנס מתייחס בספרו לפייגין בשם "היהודי" קרוב ל – 300 פעמים, וכמעט לא מציין אותו בשמו.

דיקנס מפשיט אותו מהאנושיות שבו. התיאור של דיקנס את פייגין "היהודי" הוא גרוטסקי בכל מובן – הוא מתואר כערמומי, בעל צחנה ואף מחודד. האיורים של פייגין שליוו את המהדורות השונות באנגלית היו יכולים למצוא בקלות את דרכם לדר שטירמר.

כאשר נשמעה ביקורת על הצגה חד מימדית זאת של ה"יהודי", הגיב דיקנס באמירה כי העובדות מלמדות כי רוב המעורבים בפשיעה באנגליה הם יהודים, ועל כן, הצגתו את פייגין אינה אנטישמית, כי אם נאמנה למציאות.

הטענה הזאת לא יכולה להוות הצדקה לאופי האנטישמי הבוטה של הספר. בספר ישנן דמויות של פושעים נוצרים, אך הן זוכות לישועה בדמות החסד הנוצרי. הן מתוארות כרעות, אכזריות, אבל לא כ"נוצרי", ה"קתולי" או "הפרוטסטנטי", וחלקן מתגלות כבעלות לב טוב בסופו של דבר. כולן חוץ מהיהודי.

הדמויות של טוויסט ושל "היהודי" הן דמויות פלקטיות, חסרות עומק ובלתי אמינות – טוויסט הוא שה תמים, שמתפלל לצלוב כדי שיהרוג אותו רק כדי שהוא לא יצטרך לגנוב לחם כדי לשרוד. לעומתו, פייגין, "היהודי", הוא אדם חסר תכונה חיובית אחת. הוא גנב, פחדן, תככן, מכוער, מסריח שמוצא בסופו של דבר להורג, תוך גילוי בוז של שאר החברה.

"היהודי" של דיקנס מוצא את מותו על החבל, כפי שיהודה איש קריות מוצא את סופו בברית החדשה, בהבדל אחד – יהודה איש קריות תלה את עצמו מאחר ולא יכל לשאת את העובדה שהסגיר את ישו למותו. "היהודי" של דיקנס נשאר בזוי עד הסוף, ואין לו את ה"אומץ" לסיים את חייו. הוא מוכן להסגיר ילדים בני 10 למותם כדי להציל את עצמו, ונתלה בזכות מערכת הצדק הנוצרית.

בזמן שהחיילים שלנו נמצאים בגדר מול עזה, נלחמים כדי שאנו נוכל לנהל דיונים בבית קפה מה טבעה של האנטישמיות, כדאי שנזכור שהאויבים שלנו שואבים את השנאה והרטוריקה שלהם ממסורת מודרנית עשירה של אנטישמיות, ולא רק זאת הקלאסית, כזאת שאינה מתנצלת, ומתפרסמת במהדורות שונות, גם בעברית.

הציווי לזכור ולא לשכוח הוא גם הציווי להעריך את המציאות כפי שהיא, ולהעריך אותה מחדש.