׳והנה קרבים הימים הנוראים, ימי חגיגות השבעים ומה נעשה, לאן נוליך את מר נפשנו׳

מרתק בעיניי להביט באותו חלק המחזיק מעצמו כעידית התרבותית והאינטלקטואלית של ישראל שוקע במדמנה של דיכאון ושנאה עצמית. מקונן על לכתם בטרם עת של אנשי חמאס בגדר הרצועה תוך שהוא מציין את חג החרות על מגש פיצה ובירה בווארית קרה, דבק בעקשנות במסורת אבותיו.

נבחריו, ״אנשי הרוח", השאור שבעיסה, מתחרים זה בזה מי מתבייש יותר במדינת ישראל, מי מעריץ יותר את אנה פרנק החדשה הלוא היא עהאד תמימי ז'אן דארק, מי חרד יותר לעתיד ילדיו מחשש שייקח אותם צבא הכיבוש וישחית את נפשם הטהורה ומי ייזום את החרמה, המצעד או העצומה "האמיצה" הבאה.

הלב נשבר ונדכא, איכה ישבה בדד קרייה נאמנה, איה נמצא מזור לנפשנו. והנה אור בקצה המנהרה, נמצאה הנחמה, אויב הסטרא אחרה הוא משיחנו, אין אלוהים מבלעדי מבשרי הציונות החדשה הלוא הם בצלם עאדללה ושוברים שתיקה. הבה נרים מגבית לצמיחת קרן ישראל, לחיי הציונות. יהודי, תרום אל תתעלם, תרום גם אתה אל הקרן והחש את הגאולה.

והנה קרבים הימים הנוראים, ימי חגיגות השבעים ומה נעשה, לאן נוליך את מר נפשנו. הבה נתרפקה על הקישואים והבשר שהיו נחלתנו בטרם הייתה לנו מדינה, או אז באירופה בימים ההם קראנו צ'כוב בהנאה, האזנו לואגנר ומילאנו כרסנו בכל הטוב והנאור שבעולם. הבה נתרפקה על ימי הפנקס האדום איך אז יכולנו את הזיבורית לפרוק אי שם במשאית.

אז היי חבריי המדוכאים כתשובה אליכם בחרתי בשורה של חנן בן ארי:
החיים שלנו תותים
ברוך ה' ?

מוגש כחומר למחשבה על ידי עמותת פרופורציה
מייסודה של הקרן לישראל כמות שהיא