׳כשאני משתמש במילים, מובנם הוא בדיוק מה שאני קובע שהוא, לא יותר ולא פחות, כי אני האדון שלהם׳

מעטים טרחו לקרוא את יצירת המופת של הגותו של אהרון ברק, ששייכת כל כולה לסוגת הנונסנס, ועוד פחות מהם לבקר אותה. ברק החביא את ההומור הנונסנסיקלי שלו בתוך ענני דיו של מילים נשגבות ועילאיות – כך שמי שיצביע על היותן שטויות, הבלים של אי-הגיון – יוקע מייד כשוטה, שאין לו הבנה משפטית, או הכישורים האינטלקטואלים להבין את העומק הנשגב.

אלא, שבבואנו לנתח את הטקסטים של האמפטי-משפטי, עלינו לגייס לא את הידע המשפטי, אלא את הפילוסופיה, שמתורגלת בטקסטים מסוג זה וקוראת אותם בקלי קלות ומייד מוצאת את הפאנצ'(ר) – הררים הררים של טיעונים מעגליים מבדחים. לואיס קרול במיטבו כפרודיה על שפה פילוסופית משפטית יומרנית.

לכן, יש לזמן לפה לא את מומחי המשפט, כי משפט אין פה, אלא את הלוגיקנים והפילוסופים, וליתר דיוק, את הפילוסופים של הטפשות. תחום, שבו אני במקרה בעלת מומחיות עולמית כי אני המצאתי אותו והיחידה שעוסקת בו (בשנים האחרונות, לאור התדרדרות התבונה, מן הראוי שהתחום יהפוך לתחום המרכזי של המחקר החברתי-פוליטי).

הבעיה היא, שאנחנו חיים, ובעיקר מתים, בשל יצירת הנונסנס הזו. וכדי שלא להלאות אתכם בניתוח טיעונים היפרבוליים ומלאי אוקסימורונים, שיפים אולי לשירה ולסוגת הנונסנס, אתן לכם רק את התוצאות:

מרגע שהמפטי-המשפטי קבע ש"כשאני משתמש במילים, מובנם הוא בדיוק מה שאני קובע שהוא, לא יותר ולא פחות, כי אני האדון שלהם" או במילים של פי הסוס עצמו: "פרשנות (לשון החוק) אינה אך בלשנות" – נפתח פה פתח לדיקטטורה שרירותית . מרגע זה:

 

• אף אחד לא יודע מראש, אם מה שהוא עושה לא יחשב מחר לפשע, על פי פרשנות "חדשה" כי "החוק מדבר תמיד, ולעולם החוק חכם יותר ממי שכתב אותו" ומי שחכם יותר מהחוק הוא האמפטי הפרשן

 

• אין יותר חוזים ברחבי הממלכה של המפטי: שופט יכול לקבוע בדיעבד, שמותר להפר את החוזה על פי כוונת המנסחים שלו – אך לא הכוונה של המנסח הריאלי, אלא על פי מה היתה כוונתו אם היה כותב חוזה סביר…"

 

• מחר עלול להעצר אדם, משום שעשה אתמול דבר מה שהיום מפורש כלא חוקי

 

• פושעים היום, במודע, בוטחים בבית המשפט שיזכה אותם, תוך התלו על סעיף מגוחך של "זכויות אדם". היום כל פשע מותר. זכותו של הרוצח לחופש העיסוק. תוך 400 עמודי פלפול משפטי – הזיכוי מובטח. במקרה של השופט פוגלמן – מטומטם חסר הכרה – הקורבן יואשם כך סלולה גם הדרך של אחד מהמטורללים שלא חסרים מהם כאלו, ולתבוע מבגצ לאלץ את מדינת ישראל למלא עד תום את כל ההתייחבויות של אוסלו, ללא שום קשר לעובדה שהצד השני הפר כל סעיף בו . וזאת , גם תוך "פרשנות" של כל סעיף, לא על פי מה שאכן נחתם אלא על פי מה שהיה נחתם לו החותמים היו סבירים. לשיטתו המשפטית של האמפטי, כמובן

 

• זה עובד גם הפוך -ומצויין. היטלר היה יכול להצדיק רצח-עם בשיטה הזו, שתהיה חוקית לעילא. ואל תחשבו לרגע, שזה לא יכול להגיע. אהרון ברק הכשיר וסלל את הדרך , למרבה הגיחוך, דווקא מתוך פארנויה סכיזואידית מגלומנית, שבלעדיו – זה היה קורה בוודאות

 

הגיע הזמן שאנשים יצאו מעצלותם ומפחדנותם האינטלקטואלית – יקראו בעצמם את הכתבים הטרחניים והנפוחים מהיבריס של הגמד המשפטי-דמפטי הזה- ויעיפו את הגותו המטורללת לכל הרוחות.

השלטון , ההגיון השכל, הישר והישרה – נחמסו מאיתנו. במקרה, זה היה דרך הרשות השופטת. אבל זה כלל לא אומר, שעלינו להשיב לעצמנוא ת חירותנו דרך המשפט.
ברק חיסל את המשפט, ואז שרף מאחוריו את הגשר: את השפה.
אין יותר מילים שניתן לומר, שהאדון לא שולט בהן, הופך אותן ו"מפרש" כרצונו
לכן, המאבק אינו משפטי כלל ועיקר. אלא לוגי:

יגוייסו לוגיקנים לסרוק את לשון החוקה שכל העם הסכים לקבל על עצמו, מבלי שאיש ידע על כך, וכל רעיון הלוקה בסתירה עצמית – יוצא מתוך לשון החוק.
אני מבטיחה לכם, שכך לא ייוותר משפט אחד למורשתו של המפטי, ואני מציעה שאת המשפט הכי מגוחך, יש להשאיר על תילו עד לסוף התהליך: אהרון ברק – משפטן . ורק אז למחוק גם אותו מחמת אבסורד.