תעשיית ה׳שלום׳: צינור ה׳פרוטקשן׳ של שמעון פרס

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

בני לנדאו:

THE WAY WE WERE

אני אתרץ את הפוסט הזה בתאריך העגול. או בחכמתם של אבות אבותי שידעו שאם לא כעת – מתי? וגם בהכרה שניתן להפיק כמה לקחים מהפרספקטיבה, מהמגדל הגבוה שממנו אני משקיף כעת אל העבר. רק מסיבות אלו אני מעלה באוב את הסיפור הישן הזה שהופיע בדיוק לפני 30 שנה גם ב"לוס אנג'לס טיימס" וגם ב"הארץ".

"ביום חמישי, 19 באוגוסט, בשעת יום מאוחרת, קיבלתי טלפון מג'נבה. התבקשתי לטוס לעיר ולנסות להגיע בשבת או ביום ראשון. נרמז לי שאקבל מסר כתוב, שאותו יהיה עלי להעביר לוואשינגטון ומידע נוסף שידווח לי אישית."

כך פתח העו"ד הקליפורני אי. רוברט וואלך מזכר מדהים שכתב בספטמבר 1985 למי שהיה אז התובע הכללי של ארה"ב, אדווין מיז. וואלך היה ידידו, איש סודו שותפו לעסקים ועורך דינו לשעבר של מיז. הוא נהג לספר לו הכל. לא סתם אלא בפרטי-פרטים. הוא שיגר לו לא פחות מ-400 מזכרים. שניים מהם פורסמו בתחילת [חודש פברואר, 1988] בארה"ב ושפכו אור מוזר על אחת מתכניותיו השאפתניות ביותר של ראש הממשלה לעבר ושר החוץ בהווה, שמעון פרס: ניסיון [נואל והזוי, כפי שיסתבר עד מהרה] לשכנע את הממשל האמריקאי- ובאמצעותו את שליט עיראק סדאם חוסיין – לסייע ולקדם תוכנית להנחת צינור נפט מעיראק לעקבה שתאפשר לתגמל את ישראל בכ-70 מליון דולר לשנה, למשך עשר שנים.
כך, לפחות, כתב וואלך לידידו במזכר שסווג על ידו כ"אישי וסודי – למכותב בלבד."

"מה שצויין בפני," קבע שם, "ודבר זה יש להכחיש בכל מקום, הוא שחלק מהכספים יועברו במישרין ל[מפלגת] [ה]עבודה."

תשלום המליונים לישראל הוא הרעיון המרכזי בשנים ממזכריו המפורטים של המקורב. למעשה, זהו לב לבו של הפרויקט, התנאי האמור לשכך את החששות ולאפשר את הוצאתו לפועל. "אנחנו עוסקים פה [בפרויקט] שהוא, ברמה המעשית והפוליטית, נטול סיכון," מבטיח וואלך לידידו רם-הדרג בוואשינגטון ומתריע מפני חשיפת "הסיבה" שבגללה המדינה הידידותית [ישראל] לא תפר את הבטחתה לא לפגוע בו. הוא משבח את חלקו של ברוס רפפורט באותו "תן וקח שעליו אסור לדבר לעולם אך הוא מובן לחלוטין."

"רוה"מ [פרס]," הוא ממליץ, "חייב לקבל תשובה בטרם יצא למסע [בארה"ב]. אם ממשלת ארה"ב לא תשים דגש רב מכפי שהיה עד כה על ביצוע הפרויקט, יוחזר המכתב לידיו של רוה"מ ויהיה ללא-מסמך (הם ביקשו זאת)."

מדוע גילה רוה"מ פרס רגישות כה רבה בכל מה שקשור למכתב שאותו שלח למיז? מדוע בחר לכתוב אותו בבית, בכתב יד, באנגלית לא-מי-יודע-מה ולהעבירו באמצעות ברוס רפפורט? מדוע בחר רפפורט למסור את המכתב לידיו של וואלך בג'נבה כדי שזה יעבירו אישית לידי התובע הכללי? ממה חשש פרס? מדוע ראה וואלך חובה לעצמו לציין בפני מיז כי "רוה"מ רגיש מאד למכתב ששלח. הוא רוצה שהמכתב יוחזר אם לא תהיה תגובה הולמת [ופגישה?] לשם דיון בפרוייקט."

מכתבו של פרס כתוב בשפת רמזים. "אעשה כמיטב יכולתי לסייע," הוא כותב. "אך דרוש פה, מצדנו, שיקול דעת." הוא מזכיר למיז את ביקורו הצפוי בוואשינגטון ומסיים במילים: "אסמוך על שיקול דעתך באשר לדרך הטובה ביותר לטפל בנושא."

[במאמר מוסגר ובפרספקטיבה של זמן – על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הפרויקט הישן הזה? מה ההגיון העסקי שעליו מבוססת התוכנית? ישראל תפתה את ארה"ב ללחוץ על סדאם חוסיין להסכים לבניית צינור נפט מעיראק לעקבה ותקבל תמלוגים בסך 70 מליון לשנה תמורת הבטחה לא לפגוע בצינור? כי כך אני מבין כיום את העסקה הזאת. זה היה ההגיון של ראש ממשלתנו לשעבר וחבורת האנשים שעבדה אותו. דון קורליאונה היה לדעתי מבין את הסיפור הזה בסגנון דומה: אתם תבנו פה איטליז ותמכרו בשר ותגרפו רווחים ואני אגבה מכם דמי חסות ולא אשרוף את העסק וכולנו נהיה הרבה יותר מאושרים. כולנו? אין פלא שהרוצח מבגדד לא התפתה. תארו לעצמכם מה היה קורה לסדאם ברגע שפרס היה מדליף לנוני את הסיפור והכותרת הראשית "סדאם חוסיין בפרויקט עסקי משותף עם ישראל!" היתה נמרחת על כל העמוד הראשון בעיתון של המדינה].

במקום אחר באחד ממיזכריו המפורטים של וואלך היה כתוב: "הם [אנשי לשכת ראש הממשלה פרס] קצת מתוסכלים ואינם בטוחים מדוע ממשלת ארה"ב אינה מזרזת את ביצוע הפרויקט אף שהוא תואם באורח כה ברור את האינטרסים של כל הצדדים המעורבים." ולא רק זה: "הם מתקשים להבין מדוע מקפרלן [היועץ לבטחון לאומי, רוברט מקפרלן] אינו יכול להבהיר לעיראק ולסדאם חוסיין את חשיבותו של הפרויקט."

משהו מגלומני. משהו הזוי לגמרי.

בשבוע השני של פברואר, 1988, בעקבות ראיון עם איש העסקים הישראלי-לשעבר ברוס רפפורט, שמקום מושבו היה בשוויץ, שפורסם בעמוד הראשון לוס אנג'לס טיימס ודווח ל"הארץ" ["ברוס רפפורט: ישראל עמדה לגרוף שליש מרווחי צינור הנפט שתוכנן מעיראק לעקבה. מכחיש כי אנשים פרטיים מישראל או ממפלגת העבודה עמדו ליהנות מהרווחים. "עם כל הכבוד, ישראל אינה רפובליקת [בננות] אם תאמר משהו על שוחד – תעוף החוצה מהחלון."] לא ברור לי מה קרה בעיתון לאחר הפרסום אבל מה שבטוח: העורך האחראי של "הארץ" היה במצב רוח עכור ותוקפני מהרגיל כששוחחנו בטלפון, כמה ימים קודם. דיברנו גם על פרס. הוא רצה לדעת אם זה סיפור גדול בארה"ב. אמרתי לו שאתמול זו היתה הכתבה המרכזית בטיימס של לוס אנג'לס. "מה אתה אומר," הוא התמם. "אצלנו זה סיפור רדום לגמרי. מה, אתה חושב שפרס באמת לקח שוחד? או חשב לקחת שוחד? הרי בדברים האלה הוא זהיר עד כדי טמטום."

The way we were

שלושה שבועות אחר כך הגיעו כנראה מים עד נפש והציפו את הקומה הראשונה בבניין שוקן. ליתר דיוק : העורך יצא לחופשה ועיתונאי אחר, שאולי היה מקורב לפרס קצת פחות, ניווט את העיתון. ב-25 לפברואר , 1988, פורסמה ידיעה בולטת בעמוד הראשון ומאמר מערכת שקבע בכותרת כי "'שטויות' אינן הסבר מספק."

"חשיפת מסמכים שנעשתה בארה"ב במסגרת חקירה נגד התובע הכללי אדווין מיז," נכתב במאמר, "העמידה שוב את ישראל במרכזה של פרשה אפלה והפעם נודף ממנה ריח של שחיתות.

המדובר באפשרות שאי-אז באמצע שנות השמונים נרקמה ביוזמת חברה אמריקאית [?] עסקת צינור עיראקי-ירדני שישראל היתה אמורה להעניק לו חסינות. חסינות זו לא תינתן חינם אלא תמורת נתח שמן של כסף, או שווה כסף, שממנו תופרש מנה ראויה למפלגת העבודה הישראלית. האישיות המרכזית שייצגה את ישראל בעסקה זו – על פי המסמכים שפורסמו – היא, אבוי לאותה בושה, ראש ממשלת ישראל דאז ומנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס. הפרויקט לא בוצע והעסקה לא יצאה לפועל.

"מר פרס הכחיש את הטענות המשתמעות מן החומר שפורסם במילים קצרות ובוטות שבהן חזר יותר מפעם אחת הביטוי 'שטות'. הוא אמר: '…אף אחד לא אומר שהוא נתן למפלגת העבודה משהו או הציע למפלגת העבודה משהו. יש אנשים שאומרים שהם התכוונו לעשות את זה. שטויות. אין לזה כל ערך.'

"יאמר מיד: היה אפשר לקבל את הכחשתו הסוחפת של פרס ולעבור לסדר היום, אם לא באנחת רווחה עמוקה כי אז בהקלה ניכרת, לולא פורסם בין יתר המסמכים גם הנוסח והתצלום של מכתבו העלוב והאומלל מיום 19.9.85 אל "מר מיז היקר". ללא מכתב זה, כל מה שיש הוא מזכרו של רוברט וואלך, עורך דין, אל חברו אדווין מיז, שממנו מצטיירים קווי העסקה הנ"ל, בתיווכו של איש עסקים ישראלי לשעבר, ברוס רפפורט. יהיה זה מוגזם לתבוע מפרס לקבל אחריות ישירה או עקיפה למשהו שכותב עורך דין ללקוחו […] אבל מכתבו של פרס קיים שחור על גבי לבן ואינו נותן מנוח. למקרא המכתב מתעוררת סדרה שלמה של תמיהות: כיצד ומדוע נעשו המתווך ברוס והפרקליט בוב ל"לחברים" של שמעון פרס? מהו "הסיפור כולו" שאותו אין פרס מעלה על הכתב אך מודיע למיז כי ביקש משני החברים, ברוס ובוב, לספר לו? מדוע כתב פרס מכתב כה רגיש בתנאים הנראים כתנאי לחץ […]? האם ידע כי מכתבו ימסר למיז ביחד עם מזכר מאת החבר בוב ובו סיפור העשוי להתפרש כ"סיפור כולו" ועניינו – מה אם לא התמורה הכספית הנטענת למדינת ישראל ולמפלגת העבודה, תמורת חסינות לצינור הנפט?

שאלות אלה ואולי אף נוספות עולות ממכתב הכתוב בכתב-ידו של פרס ואי אפשר לפטור אותן ב"שטויות". הן מחייבות שממלא מקום ראש הממשלה יתן הסבר מפורט ומלא על הנסיבות שהביאוהו לעצם הכתיבה ולכוונות הטמונות במכתב. […] אם לא יפעל פרס להבהרת הפרשה הסתומה, ימשיך ענן הערפל להעיב עליו ועל מפלגת העבודה גם בחודשים הבאים, העלולים להיות גורליים."

וזהו סוף מאמר המערכת. וגם סוף הסיפור. כי עד כמה שידוע לי פרס בכלל לא התרשם מענן הערפל שכביכול העיב עליו ומעולם לא נתן הסבר מפורט ואני – המתנגד עקרונית למריבות עם שוכני עפר – לא הצלחתי לראיין את עורך הדין רוברט וואלך שנעלם כמו בלעה אותו האדמה ובישראל לא היו הפגנות ולא היו חקירות ולא היה 1000 או 2000 או המון מוסת בכיכרות או לחץ ציבורי על היועץ המשפטי וכולם עברו לסדר היום, אם לא באנחת רווחה עמוקה כי אז בהקלה ניכרת, ומן המפורסמות הוא שגם חיו אחר כך באושר ועושר – בעיקר שמעון פרס – כמעט עד עצם היום הזה.

חוץ מזה, את "מה הסיפור?" שכתבתי ניתן לרכוש ב:
http://store.heliconbooks.com/…