המיתוס-המדומיין של שפת המדעים ה"מדוייקים"

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

תרבות-המערב מושתתת כיום על מיתוס המדע, כאשר אפיוני המיתוס הם: מציאות מדומיינת, הילה של "קדושה", הדרת-כבוד וכן מסר גלוי ו/או סמוי שכך יש לחשוב ולהתנהג.

מיתוס מדעי-הרוח ומדעי החברה כבר התנפץ בתרבות המערב ומדעים אלו נתפסים שם כאוסף סיפורי מעשיות בעלי אופי סוציו-פוליטי. מאידך, המיתוס המדומיין של המדעים ה"מדוייקים" בעידן הפוסט-מודרני נמצא עדיין בתהליך של ניפוץ, אך באקדמיה הישראלית עדיין מדעים אלו נחשבים כדת ושפת מדעים אלו נתפסת כ"תורה מסיני" לגבי תיאור המציאות.

כאשר המיתוס המדעי הוא בסיס התרבות, גם התנהלותו של המחקר המדעי נבנה כמיתוס פיקטיבי. כדוגמא לכך, ניתן להביא את הוריאציות השונות של "ניסוי שני הסדקים" המופיעות בספרות המקצועית של התיאוריה הקוונטית, הנחשבת לתיאוריה המכוננת ביותר כיום במדע הפיזיקלי.
ניסוי זה ניתן לבצע בפועל במים, גרגירי חול ואור, אך כאשר מדובר על ניסוי זה באלקטרונים, שהם קיימים רק במודל הדמיוני של האטום (אשר על פי ניסוחו הדמיוני, גודלו הוא אחד חלקי מאה מליון ס"מ ולכן לא ניתן כלל לראותו) „אי אפשר לערוך את הניסוי ממש“ והסיבה לכך היא כי „המרחק בין שני הסדקים צריך להיות בסביבות אורך הגל של הגלים (= גל הוא גם מושג דמיוני, כשמדובר באור ובאלקטרונים והוא קיים במודל שניסח עבור התיאוריה הקוונטית ארוין שרדינגר) הקשורים בתנועתם של אלקטרונים…זהו בערך המרחק בין אטומים בחומר מוצק“ ["תורת הקוונטים – מציאות ומסתורין", עמ' 90, ד"ר יואב בן דב, הוצ' דביר, 1997 וכן ראה עוד בחלק השלישי של הספר "הרצאות פיינמן על פיזיקה" (The Feynman Lectures on Physics) מאת ריצ'רד פיינמן (Richard P. Feynman), רוברט לייטון (Robert B. Leighton) ומתיו סנדס .[(Matthew Sands)  על-אף חוסר היכולת לבצע את הניסוי בפועל, מתואר ה"ניסוי" בספרות המקצועית והפופולארית, כאילו הוא נעשה בפועל (שם). "ניסויים" כאלו מתרחשים בתדירות בפיזיקה. גם לאחר שמבצעים "ניסוי" זה „נראה שהיא (= התוצאה של ה"ניסוי") מוזרה ביותר. לכאורה, שום תשובה מוגדרת לשאלה "האם אלקטרון יכול להימצא בבת אחת במקומות שונים ?", איננה יכולה להסביר את התוצאה הזאת“ (שם, עמ' 90).
כיון שהמדע הוא כל כך לא הגיוני ובודאי לא אובייקטיבי, ריצ'רד פיינמן (חתן פרס נובל לפיזיקה) אמר פעם לסטודנטים שלו – „הרגעו, אל תשאלו את עצמכם כל הזמן  איך זה יכול להיות, פשוט קבלו את זה (= באמונה עיוורת) שכך הדברים נעשים.
אל תשאלו את עצמכם כל הזמן "אבל איך זה יכול להיות" (= כי זה לא יכול להיות), פשוט קבלו את זה, שכך הדברים נעשים (= אחרת, לא תצליחו לסיים אפילו את ה –B.A בפיזיקה), כי אחרת תגיעו למבוי סתום“ ("המפץ הגדול", עמ' 381, סיימון סינג, ספרי חמד, 2008).

גודל הרדיוס של אלקטרון, על פי המיתוס המדעי, שווה בערך לעשרים חלקי טריליון ס"מ [רכיבי המשוואה אשר נותנת תוצאה זו, הם בין היתר המטען החשמלי ו"מסת המנוחה" של האלקטרון ומהירותו של האלקטרון, היינו, שהוא כמעט כמהירותו של האור כגון האלקטרונים בקרינת בטא (אתר הטלסקופ האוסטרלי)].
כל מיכשור החל מהפלאפון וכלה בלווינים וחלליות אינם מוגדרים כמדע ולשם פיתוחם לא היו חייבים להשתמש דווקא במודלים המתמטיים הקיימים, שהרי תומס אלוה אדיסון המציא 3,000 המצאות ובכללם הנורה החשמלית ומכשיר הפטיפון ויכולות ההקלטה, ללא כל מודלים מתמטיים, אף שהוא לא גמר את חוק לימודיו אפילו בבית הספר היסודי.
אמנם, להתייחס לשפה המדומיינת של המדע הכוללת תיאור של אטומים, אלקטרונים ומודלים מתמטיים כמציאות אמיתית, משמעו הפיכת המדע למיתוס במרעו.

כדי שהמודל הדמיוני יעבוד במדע הפיזיקלי, צריך גם להחליט על כמה שקרים מוסכמים: לפי הדמיון והמיתוס המדעי, האלקטרון יכול לנוע כמעט במהירות האור. לצורך המודל צריך להחליט (למשל לשם חישוב הרדיוס שלו) על שקר מוסכם שיש לו מסה כאשר הוא "נח" ולקרוא לכך "מסת המנוחה". דוגמה נוספת לשקר מוסכם הוא ה"ספין" של החלקיקים הקוונטים. על אף שהחלקיקים אינם מסתובבים, יש לשקר לצורך החישוב ולהגדיר את החלקיקים  כמסתובבים נגד סיבוב השעון.

במיקרוסקופים האלקטרונים הקיימים מסוג "חודר" ו"סורק", לא ניתן לצפות על שום חומר המוכנס בהם באמצעות העיניים שלנו, כיוון שהם אינם מבוססים על האור אלא שוב על מודלים מיתוסיים. אמנם, גם בהם ההגדלה אינה מתבטאת במיליארדים. במיקרוסקופ מסוג "חודר" ב"רזולוציה" גבוהה, ההגדלה על פי המודל המיתוסי אינו יותר מחמישים מליון. לכן, אפילו על פי המודל המיתוסי המדעי, לא ניתן לצפות באטום וכל שכן לא באלקטרון.
כל מה שמקבלים מהמכשירים הנ"ל הם סיגנלים המתורגמים וירטואלית לגדלים "מוגדלים" על מסך המחשב. כמעט כל מי שקשור בצורה כלשהי לתרבות המערב, נישא על כנפי הדמיון ומדמיין שהאטום ושאר מרכיביו ברמה התת-אטומית, הם מושגים אמיתיים של המציאות ואינם יודעים שגם המיקרוסקופ האלקטרוני בנוי על מיתוס מדעי דמיוני.
פגשנו חוקרים שבמעבדותיהם קיימים מיקרוסקופים אלו ונוכחנו שגם הם שיכנעו את עצמם עד כדי כך, שהדמיון והמיתוס ביחס למכשירים אלו הפכו אצלם למציאות, אך לבסוף הארנו את עיניהם והם הודו בכך.
ג'ון פון ניומן, הנחשב גאון המדע בתחומים רבים, כבר כתב בזמנו -„המדעים אינם מנסים להסביר, הם בקושי מנסים לפרש, הם בעיקר יוצרים מודלים. הכוונה במודל היא מבנה מתמטי שבנוסף לפרשנויות מילוליות מסוימות, מתאר את התופעות הנצפות“ ("המפץ הגדול", סיימון סינג, עמ' 522, ספרי חמד 2008, מסת"בISBN 965-511-379-5). על מצבם המדומיין והאי-רציונלי של המדעים "המדויקים" ידועה האמירה של המדענים, האומרת שמי שחושב שהוא מבין את ההיגיון של התיאוריה הקוונטית, סימן מובהק הוא לכך שהוא אינו מבין כלל את הפיזיקה הקוונטית.

המדע הוא רק שפה מוסכמת בנושאי הטכנולוגיה ומדעי הטבע. המדע אינו מתקרב כלל ליכולת הבנה מינימלית אמיתית של היקום והמציאות ומסר זה מהוה את תובנת היסוד בתפיסתו הקומפלמנטרית של האדם שהשפיע ביותר על עיצובה של מכניקת הקוונטים עד ימינו ומיוצרי פצצת האטום – נילס בוהר.
כדי להבין באמת את היקום והמציאות, יש לפנות לתורה שניתנה במעמד הר סיני על-ידי יוצר המציאות –  אלוקים, אחרת מגיעים למבוי סתום ולהשחתת המין האנושי.

כיון שהמדע הוא רק מיתוס מדומיין, בו נערכים "ניסויים" מדומיינים, אין פלא בכך שבמחקרים לאורך שנים התברר ש 75% מהמחקרים הרפואיים הם מפוברקים או שגויים ושכלל ה"מחקרים" המדעיים מתבצעים בדרך של נעיצת חץ בלוח המטרה וציור עיגולים מסביבו. כך גם אומרים המדענים עצמם „כי 14.12% מעמיתיהם חטאו בהתנהגות בלתי הולמת ברמה של זיוף נתונים ותוצאות, וכי עד 72% מהם נקטו שיטות מעוררות מחלוקת אחרות“.
ראה על כך במחקריו של דניאל פנלי מאוני' אדינבורו –  "כמה מדענים מפברקים ומזייפים את מחקרם? סקירה שיטתית וניתוח-על של נתוני סקרים" ובמחקריו של הפסיכולוג ההולנדי דידריק סטאפל (עיתון "הארץ", יעקב בורק, 4.2.2012).