הבעייתיות של המצאת המושג הגזעני-אנטישמי – "תחיית הלשון העברית".

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

אליעזר בן-יהודה ותלמידיו טענו שהם "מחיים" את שפתנו,

עבור תושבי הארץ שאינם מדברים בה. הם היו מחוייבים כפייתית לטענה זו, כי לפי "תיאוריית הגזע", אם העם מת, ממילא גם שפתו מתה. טענה זו היא נסיון של "המצאת ההווה", כי בזמנו של בן-יהודה למדו בכל ערי הארץ במשך כל היום בלשון הקודש את מקורותינו עד למעלה מגיל 20, בחיידרים ובישיבות. לאחר מכן, מי שהתחתן, או שהוא המשיך ללמוד כל היום, או שיצא לעבוד. העובד לפרנסתו, התפלל כל יום כשעתיים את התפלות היומיות בלשון הקודש, בירך בכל שעה ברכות קצרות או ארוכות בלשון הקודש, הוא למד מספר שעות ביום בלשון הקודש, בעובדו בשוק אזי כיהודי בכל רגע מן היום הוא דאג שכל מעשיו יהיו על-פי ההלכה ולשם כך התרוצצו במחשבתו הלכות שונות בלשון הקודש. בכל רגע פנוי מעבודתו הוא למד בלשון הקודש ובין הפועלים היו גם גדולי תורה בפרט בירושלים, רבים שהרהרו בדברי תורה תוך כדי עבודתם וכחמישית מימי השנה (= בשבתות וימים-טובים), הם חשבו ודיברו כמעט רק בלשון הקודש.

לנוכח ירידת הדורות, מתוך זהירות כדי לא להמית את שפתנו באממצעות חילולה וחילונה, כפי שהתפאר א. בן-יהודה בבואו לרמוס את לשוננו, דיברו לצרכי חולין ולשם הסברי הלימוד, בלשונות זרות – ארמית, יידיש ולדינו. אליעזר בן-יהודה המציא שפה באמצעות המתת לשון הקודש, עבור מיעוט של המשומדים הנוצריים (חילונים או דתיים) שגם אישיותם היהודית היתה מתה, היינו, שפה מתה עבור יהודים שיהודיותם הינה מתה, כפי שהגדירו את "החברה הישראלית" – כ"גויים דוברי עברית", "ראש המטה לביטחון-לאומי" לשעבר, האלוף (מיל.) יעקב עמידרור (במוסף עיתון "מעריב", ב- 30.4.1998) וראש ארגון "גשר" ד"ר דני טרופר (בעיתון "הארץ", ב- 5.6.2006).

מתוך החיבור "מושבות".

ניתן להוריד מלשונית קבצים בקבוצת הפייסבוק.

https://www.facebook.com/groups/299592993721761/?ref=bookmarks