עיתונאית, פמיניסטיות, פורנו וילדה בת שלוש

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

אורית נבון:

אני רוצה לספר לכם על משהו שקרה לי לפני חמש שנים. לפני חמש שנים עיתונאית אחת השיגה תמונה של הבת שלי מיקה, שהייתה אז בת שלוש. העיתונאית איפרה את מיקה בכבדות בפוטושופ: ציירה לה ליפסטיק אדום-אש, צלליות כחולות בעיניים, סומק ורוד ועוד כל מיני כאלה. את הרקע היא טשטשה והחשיכה כך שייראה אפל כמו בפרומואים של סרטי אימה. ליד הפה הקטן של מיקה נכתב בגדול: "אמא שלי רוצה שתטרידו אותי מינית".
את התמונה הזו העלתה העיתונאית בקבוצה של תא העיתונאיות. לא הייתי חברה בקבוצה, וכששלחו לי צילומי מסך כבר ראיתי את התמונה עם כמה לייקים ותגובות אוהדות. הייתי בהלם פעמיים: פעם אחת מזה שפמיניסטית מטרידה מינית ילדה בת שלוש, ופעם שנייה מזה שהטרדה כזו זוכה לאהדה בקבוצה של נשים שמתיימרות להגן על נשים.
יומיים קודם כתבתי טור שעיצבן כמה פמיניסטיות. אותה עיתונאית – פעילה פמיניסטית חשובה מאוד מטעם עצמה – קראה את הטקסט שלי, שלחה לי אינספור קללות בפרטי, ולאחר שהתעלמתי וחסמתי, החליטה לעשות מעשה שיעלה את קרנה בעיני חברותיה הפמיניסטיות, כך חשבה ואולי גם צדקה. למען ההגינות אציין שהיא קיבלה גם תגובות פחות חביבות ובסופו של דבר הסירה את התמונה. אבל עצם המעשה. ועצם האהדה. קשה להסביר מה זה לפתוח מחשב ולראות דבר כזה. הבת הקטנה שלך, זו שאם היא חוזרת מהגן עם שריטה את מרימה את כל הגן על הרגליים – הבת הזו שלך מככבת בתמונת פורנו שפעילה פמיניסטית אירגנה לה. קצת נשברתי, לא אכחיש. אמנם כבר אז הייתי מורגלת בתגובות נאצה, אבל זה היה קיצוני אפילו יחסית למופרעים שנפלו עליי פה ושם.

הגשתי תלונה במשטרה. הראיתי לשוטר את התמונה, הוא התחלחל. אמרתי – אני יודעת מי עשתה את זה. הוא לא האמין שמאחורי זה עומדת אישה: "את תגישי תלונה, את הפושע תשאירי לנו". אחרי שהצגתי בפניו הוכחות, איך אומרים, נשמטה לו הלסת. יש ביניכן איזה סכסוך?, הוא שאל. לא, עניתי, אני לא מכירה אותה. אז איך היא הגיעה אלייך, איך זה קרה, הוא לא הבין. כתבתי טור דעה שעיצבן אותה, הסברתי. הוא עדיין לא הבין.

פרסום תמונת תועבה של קטין – זו הייתה העבירה, והלוחמת הפמיניסטית זומנה לחקירה. מכאן כבר הפסקתי לעקוב, לא היו לי האנרגיות הדרושות להתפלש בבוץ הזה. היום הייתי פועלת אחרת – כותבת עליה בפייסבוק, שולחת מכתב למעסיקיה. אבל באותה נקודת זמן, הכי טוב שיכולתי לעשות היה להגיש תלונה ולהדחיק. וגם להתפלל שלעולם לא אצטרך לחלוק איתה מקום עבודה כי אז באמת שאין לי מושג מה אעשה, לא רואה את עצמי חולקת איתה משהו, גם לא אוויר במעלית. עד היום האישה הזאת היא הסיוט שלי, עד היום אני חושבת לפעמים – שרק לא אראה אותה, גם לא במקרה. אולי אתעלף, אולי אבעט לה בתחת, אולי אני אקיא כמו אז כשראיתי את התמונה. נראה לי שאבעט לה בתחת.

המנהלת שלי דאז במאקו העבירה את פרטי המקרה למחלקה המשפטית, אולי ארצה להגיש תביעה. העורכת שלי אמרה – עצוב לי, מה אני יכולה להגיד, בתור פמיניסטית עצוב לי. קולגה שהיה מורגל בלקבל חיצים הרבה יותר ממני אמר – "אל תדברי על זה, תשכחי מזה, כשזה מגיע לילדים שלנו עדיף להוריד ראש".
אני בהחלט יכולה להבין אותו אבל אני לא ממרכיני הראש, היה לי ברור שמתישהו אכתוב על זה, וגם היה לי ברור שזה יקרה לא בשביל איזה אייטם דרמטי אלא בפייסבוק האישי שלי, אולי בשעה מאוחרת שאין בה יותר מדי טראפיק, אולי בערב קצת טעון אחרי שיחה עם מישהו שחטף אש ואמר – "מה לעשות שאני לא כמוך, מה לעשות שלי אין עור של פיל". גם לי אין עור של פיל, אני לא פילה. אבל. אני יודעת למה אנשים מסוגלים. ולכן כשכותבים לי "מטומטמת" ו"זונה". ולכן כשפמיניסטית עם פסים לבנים בשיער ושני שמות משפחה חושבת שהיא יותר פמיניסטית ממני ומטיפה לי שאני צריכה להתבייש. ולכן כשמתייגים אותי בשרשור תגובות שכולו טינופת עליי. אני לא מתרגשת. אני מגחכת. כי אני יודעת למה אנשים מסוגלים, למה נשים מסוגלות. ועם כל האמון הבסיסי שיש לי בבני אדם, ועם כל אחוות הנשים שקיימת ואיזה כיף שהיא קיימת. עם כל זה. אני יודעת שברגע שאני משלחת טקסט לדרכו. אנשים מסוגלים. ונשים מסוגלות. זה באמת עצוב, מה אני יכולה להגיד, בתור פמיניסטית עצוב לי. בגלל זה אני לא מצפה להרבה ממגיבים ומגיבות. ומקסימום, מופתעת לטובה.