אונס-גייט: ירי בנגמ״ש או מסך עשן סביב פדוגייט?

בטור האחרון שלו בעיתון שערך, כתב סרגיי דובלטוב את השורות האלמותיות: "קל לבקר את אנדרופוב מברוקלין, נסו לבקר את אנדריי סדיך, הוא כבר יראה לכם, מאיפה משתין הדג!" ("אנדריי סדיך" היה שם העט של יעקב צוויבק, העורך הראשי של "המילה הרוסית החדשה", עיתון המהגרים הגדול והמשפיע ביותר בארה"ב, שדרס את עיתונו של דובלטוב בכל הכלים שעמדו לרשותו).

יש בדברים הללו אמת גדולה – כאשר חברים משמאל סבורים שלתקוף את הימין הנמצא בשלטון זה מעשה של אומץ אזרחי רב, אני תמיד נזכר בשורה הזאת. והנה, השערורייה של הארווי ויינשטין, שהטרדותיו המיניות היו הסוד הגלוי ביותר בתעשייה, היא אילוסטרציה נפלאה לכך: כולם ידעו, כולם השכילו לסתום ת'פה. הגדילה לעשות השחקנית אשלי ג'אד, ממובילות הצעדה הנשית נגד טראמפ, ששנייה אחרי שוויינשטיין הטריד אותה בחדר המלון שלו, חשבה רק "How do I get out of the room as fast as possible without alienating Harvey Weinstein?" (קישור לכתבה בתגובה הראשונה), ונראה שנתקעה עם המחשבה הזאת למשך שני עשורים, עד שהפרשה פוצצה בידי אחרות, נועזות קצת יותר ממנה. אז לא, לצעוק מן הבמה גסויות על טראמפ, כולל הפנינה הפרוידיאנית על כך ש"יש לו חלומות רטובים על אווינקה בתו!" – זה לא ממש אומץ אזרחי. אומץ אזרחי זה להתלונן על אחד מן האנשים החזקים ביותר בהוליווד, ומן התורמים החשובים ביותר של המפלגה הדמוקרטית, חברם הטוב ביותר של ביל והילרי, האיש שאצלו עוברת סטאז' מליה אובאמה.

בהערת אגב לפרשה הזאת, פרט מעניין: בהצהרת הכאה על חטא שלו, ויינשטיין מבטיח לכפר על הכול באמצעות המאבק העיקש ב-NRA. עוד אזרח אמיץ אחד.

והבהרה – אני לא "מבקר את הקורבן". אני מסתייג מן הצביעות.