מותו של יו הפנר- האגדה והפדופיליה

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

רבים רואים את דמותו של יו הפנר ככזו של סבא חביב ושובב, דמות ה"וומנייזר" רודף השמלות האולטימטיבי. מעין אידיאל גברי מוחצן של אדם שכל חייו אפפו אותו זרועותיהן של נשים צעירות, היה עשיר ומפורסם, ומת בשיבה טובה. תוסיפו לזה פעילות הומניטרית פרוגרסיבית, ותקבלו דמות ציבורית נערצת על כולם. לכשלעצמו ועל פניו, אין בכך פסול. הבעיה היא שמעטים מהציבור מכירים את הצד האפל של איש העסקים המפורסם, ובמאמר זה אנו נסקור את האפשרות שהוא לא הגביל עצמו רק לנשים בגיל ההסכמה, ואולי אף לא קרוב לגיל הזה.

המקרה הבולט ביותר היה זה של מהדורת פלייבוי בשם "Sugar 'n' Spice", שעל עמוד השער שלה הופיעה דמותה העירומה של ברוק שילדס (Brook Shields) בת ה-10 בשעת הצילומים. המגזין הודפס בשנת 1976, ודמותה של שילדס מופיעה עליו במספר פוזות שונות.

יש להדגיש שזו *לא* תיאוריית קונספירציה. התמונות הללו פורסמו באישור אמה של ברוק, טרי שילדס. מספר שנים מאוחר יותר, ב-1981, ניסתה ברוק למנוע את המשך הפצת התמונות באמצעות כלים משפטיים, אך בית המשפט קבע בפסק דין כי אין לילד אחריות לתת הסכמתו על התמונות הללו. בית המשפט גם קבע כי הדבר לא נופל תחת ההגדרה של פורנוגרפיית ילדים.

מי שרוצה לקרוא את פסק הדין השערורייתי:

http://journalism.uoregon.edu/~tgleason/j385/Brooke.htm

וזה כמובן למי שעלול להתבלבל ולחשוב שהמערכת תמהר להעמיד לדין פדופילים הנמצאים בראש הפירמידה. מקרה מפורסם אחר הוא של נערה בשם אווה יונסקו, ילידת 1965 ובת 11 בעת צילומיה למגזין פלייבוי במהדורתו האיטלקית, בעירום מלא. כבר בגיל 5 אמה נהגה לצלם אותה לצרכי דוגמנות. כבר בשנת 77 איבדה אמה את המשמורת על ילדיה, ואווה גדלה תחת המשמורת של הורי מעצב האופנה כריסטיאן לובוטין.

אווה תבעה מספר פעמים את אימה בעקבות נזק נפשי. ב-1998 החרימה המשטרה הצרפתית מבית אימה מאות תמונות וצילומים בהם מופיעה אווה בעירום כבר מגיל 5.

וזה רק קצה הקרחון. ישנם 3,045 מקרים מתועדים של שימוש בחומרים בעלי גוון פדופילי מעל דפי הפלייבוי. פירוט מלא של כולם:

אז איפה היה הפנר בכל הסיפור? האיש היה מעורב מאד בכל הנעשה בחברה שלו. עד כדי כך, שהיו תקופות בהן הוא באופן אישי אישר את כל ה"שפנפנות" שעלו על הדפוס. אין חולק כי הוא לקח חלק פעיל מאד בשלבי התכנון והעריכה של המגזינים לאורך השנים, ולא רק מושקע בהם כספית בצורה פסיבית. מה שפוסל על הסף, ברמה העקרונית- את טיעון ה"לא ידעתי ולא שמעתי".

עד כמה סביר הדבר שבמשך 40 שנה, לא היינו שומעים ולו התייחסות אחת לדבר, או פיטורים של מי שאחראי לכך- בהנחה כמובן ולא מדובר ב"רוח המפקד"?