מי-אתה-אריסטו?
כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…
האמיתות היחידות בספרי הגויים, מקורן בנביאי וחכמי היהודים \ הרה"ג דב ברקוביץ.
אריסטו הפילוסוף המפורסם ביותר, שהיה תלמידו של סוקרטס ואפלטון, חזר בו בסוף ימיו מכל השקפותיו ודעותיו הפילוסופיות בראותו בהן הבל ורעות-רוח. את רוב חוכמתו ינק אריסטו בסוף ימיו משמעון הצדיק שהיה כהן גדול בירושלים, בתחילת תקופת בית המקדש השני – ,,דע כי הייתי בוחר שיהיה לי בספרי תורה, ממה שיהיה לי בספרי מינות והייתי בוחר מחנק לנפשי משיתפשטו
ספרי, כי תופשי תורה ילכו לאור באור החיים, ותופסי פילוסופיה ילכו לבאר-שחת וגם אני עתיד להיענש כנגד כולם…“ – כך הוא כותב באגרתו לתלמידו אלכסנדר מוקדון שהיה מראשוני מלכי יוון, שכבש חצי מהעולם דאז, והוא גם מגלה שהוא חשש לכתוב ולפרסם מהתפכחותו זו קודם לכן, מחשש אלכסנדר מוקדון עצמו יכעס עליו ויחסל אותו [כך מובא באחד מהספרים הרבים והחשובים שחיבר
גדליה בן יחייא – "שלשלת הקבלה" דף ק"ב, שיצא לאור בשנת שמ"ו. המחבר עצמו נפטר בגיל 45 בפורטוגל לפני כ- 480 שנים, בהיותו ממגורשי ספרד].
האר"י ז"ל ב"שער הגלגולים" מציין שאריסטו חזר בתשובה בסוף ימיו.
מהספר "דרך אמונה" [של הרב ביבאגי אברהם בן שם טוב. נפטר סמוך לגירוש מספרד. נדפס בקושטא ב- 1521 למניינם] מתברר גם, שאריסטו היה יהודי משבט בנימין שהוגלה בילדותו מירושלים ו"הצליח" מתוך הסבל שסבלו כל היהודים וחוסר הבנתו על יהודיותו, לבלבל ולהטעות את עצמו ואת כל העולם בספרי ההבל הפילוסופיים שלו. מהספר "מגדל עוז" של רבי יעקב בן חכם צבי עמדין [ערך "בית מידות", בסעיף "עליית הטבע"], מתברר שאריסטו טבע בים איאוריפוס לחוף האי ניגרופונט, או שהתאבד, בניסיונו לחקור למה דווקא קטע ים זה עולה ושוקע 7 פעמים ביום ובלילה.
מהספר "שבילי אמונה" שנכתב על-ידי נכדו של הרא"ש (לפני כ- 750 שנים) מתברר, שמתוקף מינוי מיוחד לשלוט על אוצרות ירושלים שקיבל אריסטו מתלמידו המלך אלכסנדר מוקדון, עלה בידו של אריסטו להגיע גם לספריו של שלמה המלך והוא העתיק מהם קטעים ללא הבנה ובאופן משובש, תוך שהוא מייחס את הכל לעצמו. את הספרים המקוריים והאמיתיים של שלמה המלך שהיה חכם מכל אדם, הוא גנז.
גם הרמב"ם כתב [בהלכות קידוש החודש (יז, כד)], שהספרים שהיו בימי הנביאים ובהם הובאו במסורת חוכמות רבות שניתנו בסיני במתן-תורה ונאבדו (כנראה מאז שהלל השני תיקן את לוח-השנה התמידי, שמאז הצורך בידיעת מפת השמים האמיתית פחת) ובכללם מפת-השמים לצורך חישובי הלכות קידוש החודש, ונוצר צורך באסטרונומיה שנבדתה בחלקה על-ידי הגויים וחלקה נלקח
מהיהודים. הרמב"ם התנצל וכתב, שסופרי יוון כתבו ספרים רבים על כך (שהיו ידועים לו וכיום נשארו מהם רק מעט-מזעיר), אך הוא וקודמיו הסתמכו רק על חישוביהם ולא על התאוריות האסטרונומיות שלהם. הוא כתב שאם חישוביהם אכן נכונים, אין זה משנה אם כתבם אפילו גוי, כי ניתן לבדוק חישובים אלו ואם הם נכונים, ניתן להשתמש בהם. לכן, גם צימצם הרמב"ם את מה שניתן לקבל מאריסטו, רק לגבי החישובים האסטרונומיים שלו מגלגל הירח עד מרכז הארץ בלבד ("מורה נבוכים", ח"ב, פרק כב).
כידוע, שבמסגרת הדיקטטורה שראש הממשלה הראשון ד. בן גוריון השליט על המדינה, הוא פקד כפי שהיה נהוג בבריה"מ דאז על ראשי האקדמיה בארצנו [כגון, הפרופסורים קאופמן, דינור (דינברג), טור-סיני (טורשינר), מזר ועוד] שהגיעו אליו אחת לשבועיים, כדי להתעדכן בגחמותיו-פקודותיו החדשות, כיצד יש להמציא את העבר ("מיתוס-טוריה", כדברי פרופ. זנד מאונ' ת"א) ולהחדירו למערכת החינוך וכן להחדיר למערכת החינוך על-פי תאוריית הגזע, את הרעיון שלו (כפי שכתב בספרו "חזון ויעוד", עמ' 98), שהעם היהודי הומצא רק מאוחר יותר ושבכנען היה גזע אחר ולא העם היהודי של ימינו [פרופ. שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (על פי המיתוס הציוני), עמ' 110, רסלינג, ת"א, 2008].
להצדקת יישותם החלולה, חיותם ותלותם של היהודו-נוצרים בנצרות הפרוטסטנטית, האקדמיה "החדירה בפקודה" למערכת החינוך את "המצאת העבר" לגבי הרמב"ם, שגם הוא כפר בתורה, כי הוא נהה אחרי אריסטו ושלמעשה הוא היה אריסטוטל (אף שלמעשה, הוא היה מגדולי הלוחמים באריסטו). באמצעות בדותה זו, הם רצו להצטדק ולהצטייר ככאלו שלפחות בנושא הפילוסופיה הם הולכים בעקבות הרמב"ם ולא בעקבות הכומר מרטין לותר.
הניסיון לייחס לרמב"ם דעות אריסטוטליות ובפרט בהלכות יסודי התורה, ניזון מהשחתה באמצעות בורות מכוונת, בפרט בהתעלמות מהכלל היסודי שכאשר הרמב"ם אינו מביא מקור לדבריו (וכך מובאים פסקיו בהלכות יסודי התורה), מקורו הוא מחז"ל, כאשר הוא בדרך-כלל גם מנסח את פסקיו באמצעות לשון חז"ל. כאשר הרמב"ם פוסק לפי מקור מחוץ לחז"ל, כגון על-פי "הגאונים" או על-פיסברתו, הוא מציין את מקורו ובודאי שהוא היה מציין על-פי כלל זה את מקור פסקיו, אם הוא היה נסמך על אריסטו ודומיו, אך הוא פוסק גם נגד דעתו של אריסטו בספרו "על הנפש" (ספר ב', פרק ח') לגבי יסוד האש והחושך [ראה מו"נ (ב,ל) (ג,י)], שאריסטו שם נבוך לגבי יכולת הגדרתו.
יש גם לציין, שישנם שרידי מאות מקורות קדומים של סופרי הגויים, החל מאמצע תקופת בית-המקדש השניוחלק מסויים מהם הובא על-ידי יוסיפוס פלביוס בספרו "נגד אפיון" ורבים מהם הובאו בספרו של פרופ. מלמד "רקחות וטבחות". סופרי הגויים הנ"ל מעידים, שכל חוכמה שהיתה בגויים מקורה בנביאי וחכמי היהודים.
לכן תיתכנה אמירות ובאורי המציאות של "חכמי" הגויים שמקורם הוא יהודי, בלא שיזכירו את שמם וישנם מיעוט שכן הזכירו שמקורם הוא מהתורה, כמו אפלטון בספרו "טימאוס". כמובן, גם בתנ"ך מובאים על כך מקורות, למשל על שלמה המלך שהיה החכם מכל האדם, שאליו באו חכמי האומות לשאוב ממנו חוכמה וכן פרעה מיוסף, נבוכדנצר ונכדו מדניאל, אנטונינוס קיסר מרבי יהודה הנשיא [מס' ע"ז (י.)], חכמי האומות מאברהם אבינו [מס' ב"ב (טז)], הנוטריונים של האומות "בינה יתירה נתן בהם הקב"ה" ובאו לאחר מתן תורה ולקחו מדברי התורה [מס' סוטה (לה:)] ופילוסופים שונים מחכמי המשנה.
אומנם, ראינו לעיל את דעתו האמיתית של הרמב"ם על הספרות היוונית ובכללה את דעתו על אריסטו.
נביא את פסקו של הרמב"ם לגבי "חכמי" יוון ובכללם אריסטו, שהם אינם נחשבים כלל לחכמים כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ח, יא), הלכה שהתנכלו לה קראים ויהודו-נוצרים רבים ש"דאגו" לשבש את הגירסה המדויקת (כפי שאמר לי גדול פוסקי דורנו, מרן נסים קרליץ) המופיעה כיום בחיבור המודפס, באמצעות "המצאת העבר", בכתבי-יד בהדפסות שונות של חיבורו.
הרמב"ם כתב שם ש,,כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שקיבל אותן ויעשה אותן מפני שצווה בהן הקב"ה בתורה…אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם“. כל שכן לגבי אריסטו, שלא קיים שבע מצוות אלו אפילו מ"הכרע הדעת" וכפר באלוקים וסבר שהעולם קדמון, שאינו נחשב אפילו כחכם, כפי שפסק הרמב"ם.
[ראה על אריסטו ביתר הרחבה, ב"אור ישראל" בחוברת כ"ח, מונסי]