כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

הערב נתחיל את המסע שלנו אל סודות הבנקים של הסדר העולמי החדש. לפני שאנחנו צוללים פנימה נפנה אתכם לכתבה חשובה שהעלינו בעבר בנושא – "כסף, בנקאות והפדרל רזרב" – אשר דנה בצורה מעמיקה בתחלואי הכלכלה המודרנית. אם כבר עברתם על הסרטונים אפשר לצאת לדרך…

הספר "טרגדיה ותקווה" של הגורו של ביל קלינטון, פרופ' קארול קוויגלי, נכתב לפניי כמה עשורים והוא מתאר את פנים המערכת של הסדר העולמי החדש, אשר קוויגלי קיבל על עצמו לתעד אותם כחבר כפי שהוא מתאר בספר:

"ישנה והייתה קיימת כבר במשך דור, רשת בינלאומית שפועלת, במידה מסוימת, בדרך שבה הימין הקיצוני מאמין שהקומוניסטים פועלים. למעשה, לרשת הזו, שאנחנו יכולים לזהות כ'קבוצות השולחן העגול', אין שום בעיה עם שיתוף פעולה עם הקומוניסטים, או עם כל קבוצה אחרת, והיא עושה זאת לעתים קרובות. אני יודע על הפעילות של הרשת הזאת כי חקרתי אותה במשך 20 שנה והורשתי לשנתיים בראשית שנות ה-60 לבחון את המסמכים והתיעודים הסודיים שלה. אין לי שום התנגדות לקבוצה זו או לרוב מטרותיה, ורוב חיי הייתי קרוב אליה ולרבים מכליה. אני התנגדתי, גם בעבר וגם לאחרונה, לחלק מהמדיניות שלה… אך בכלליות, ההבדל העיקרי בדעותינו הוא שהם רוצים להישאר בלתי-ידועים, ואני מאמין שהתפקיד שלהם בהיסטוריה הוא חשוב מספיק בשביל להיות ידוע."

^ פרופ' קרול קוויגלי, מתוך ספרו "Tragedy & Hope"

כריכת הספר:

משמעות שם הספר היא טרגדיה עבור מי שיתנגד למחאה החברתית העולמית, ותקווה עבור מי שיצטרף לתנועה הזאת ל"שינוי חברתי".(נשמע מוכר?).

בכריכה האחורית ניתן לראות המלצה של ביל קלינטון לספר.

בסיס הארגון בארה"ב, מספר קוויגלי, הוא במועצה ליחסי חוץ, הCFR שזה ראשיי תיבות ל קרנגי-פורד-רוקפלר, שלושת הקרנות שהקימו את הארגון החברות בשולחן העגול.

 

מתוך ספרו של קוויגלי:

"לכוח הפיננסי של קפיטליזם היית עוד מטרה מרחיקת לכת, לא פחות מיצירת מערכת בינ"ל של שליטה פיננסית בידיים פרטיות המסוגלים לשלוט בשיטה הפוליטית של כל מדינה ובכלכלה של העולם בשלמותו. שיטה זאת אמורה להתנהל באופן פאודלי על ידי הבנקים המרכזיים של העולם הפועלים בתיאום, ע"י הסכמים סודיים, המושגים על ידי פגישות פרטיות תכופות וועידות(*נו, בילדרברג, בוהמיאן גרוב וכל אלה.). השיא/פסגה של אותה מערכת הוא הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים (BIS – Bank for International Settlements) בבאזל (שוויץ), בנק פרטי בבעלות ושליטת הבנקים המרכזיים של העולם אשר בעצמם הם חברות פרטיות."

Tragedy and Hope: A History of The World in Our Time (Macmillan Company, 1966,) Professor Carroll Quigley of Georgetown University, highly esteemed by his former student, William Jefferson Blythe Clinton.

הבנק לעיל לפי הספר כפי שכתוב במסמכים שצילמנו ממנו הגיע מהבנקים המרכזיים של אנגליה וצרפת, ובעצם נשלט על ידי קרטל הבנקים המרכזיים.

כאמור בסעיף 82(א) לחוק "הבנק ייצג את המדינה בכל עניין הנוגע לחברות המדינה […] במוסדות כספיים בין-לאומיים":

בקרן המטבע הבין-לאומית (International Monetary Fund); בקבוצת הבנק העולמי – (The World Bank Group) הכוללת את (MIGA, IFC, IDA, IBRD, ICSID); בבנק להסדרי סליקה בין-לאומיים – (Bank for International Settlements – BIS).

ולמה דווקא הBIS כל כך חשוב?
בגלל הנתונים שלו שפרסמנו בפורום בזמנו שהובאו כפי שהם מאתר קו ישר:

הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים (BIS – Bank for International Settlements) יושב בבזל שבשווייץ ונראה כי אינו עושה הרבה… הוא ארגון על-מדינתי וחברים בו בנקים מרכזיים בעולם. "הבנק" אינו בנק במובן המקובל. הוא הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה כדי לחלק את כספי הפיצויים למדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. פיצויים שנכפו על גרמניה במסגרת הסכם השלום בוורסיי. כידוע, גופים ציבוריים מסרבים למות וגם לאחר שהסתיים תפקידו המקורי של הבנק, כאשר אדולף היטלר הפסיק את תשלומי הפיצויים למדינות הברית עם עלייתו לשלטון – פקידי הבנק מצאו תעסוקה אחרת… בעיקר פרסום הנחיות לבנקים מרכזיים, הפקת ניירות עמדה ופרסום מחקרים… כמו מחלקת המחקר של בנק ישראל. אין להסיק מהנאמר משום זלזול בתוכן הפרסומים של שני המוסדות. מחקרי הבנק זוכים להדים חיוביים בתקשורת הכלכלית והוא היה אחד מהגופים הבינלאומיים הבודדים שהתריע בעקביות על המינוף המוגזם במערכת הבנקאות בעולם ועל בועת האשראי המתפתחת.

לפני כשנה פרסם הבנק "נייר עבודה" תחת הכותרת "עתידו של החוב הציבורי – הערכה והשלכות". ראוי לציין שהגישה של הבנק בניירות העבודה שהוא מפרסם היא מאד מאופקת ושמרנית, ממש "יבשה". המחקר סוקר את המדיניות הפיסקאלית של מספר מדינות מערביות, ומוסיף לכך את ההתחייבויות של אותן מדינות בגין הוצאות רווחה עתידיות כגון פנסיות, ביטוחי בריאות ממשלתיים וביטוח לאומי (בהתאם להתפלגות הגיל באוכלוסיה). המסקנה הבלתי נמנעת היא שמשחק הפירמידה של הממשלות בעיצומו. כתבנו על כך מספר פעמים בעבר (ראה קישורים בסוף הכתבה) מבלי שהיו בידנו כלי הניתוח של BIS.

מתחזקת דעתי שהתמוטטות המערכת הפיננסית בעולם, זו המוכרת לנו, היא בלתי נמנעת. שורשיה נעוצים במודל מדינת הרווחה שממומן על ידי הממשלות באמצעות חובות הולכים ותופחים. החוקים "החברתיים", כולל כוחם המעוגן בחוק של האיגודים המקצועיים, מבנה המערכת הדמוקרטית שמאלץ פוליטיקאים להתחייב לתשלומי "מגיע לי" הולכים וגדלים שלא תמורת עבודה, עצם היכולת שיש לממשלות לממן את תקציבי המדינה באמצעות אגרות חוב וכך לגלגל חובות מבחירות לבחירות אל העתיד – כל אלה גם יחד אינם אלא משחק פונזי – משחק הפירמידה הגדול בתולדות האדם.

היחס בין החוב הלאומי לתוצר מבטא את היכולת של המדינה לעמוד בהתחייבויותיה. הקריטריון פשוט, ודומה להערכת יכולתנו לעמוד בהחזרי המשכנתא החודשיים על הדירה – גובה התשלומים האפשריים תלוי בהכנסה הקבועה שלנו. כאשר חוב של מדינה מגיע לגודלו של התוצר השנתי במדינה (החוב שווה ל-100 אחוזי תוצר שנתי) קל להבין שאם הריבית על החוב גבוהה משיעור הצמיחה של התמ"ג – אנחנו בצרות – החוב רק הולך ותופח. מדובר בחוב "הישן", עוד לפני שמכניסים לחשבון הלוואות חדשות שלוקחים הפוליטיקאים כי תמיד יש "צרכים דחופים" כמו תוכניות "חילוץ" בארצות הברית ו"סבסוד הלחם" בישראל.

היחס חוב-לתוצר כיום, בהשוואה לערב "המשבר" האחרון, צמח בבריטניה מ- 47 אחוז ל-94 אחוז, ביוון החוב התנפח מ- 104 אחוזי תוצר ל- 130 אחוז (בהנחה שהממשלה שם הפסיקה "לבשל" את המספרים…), החוב של ממשלת יפן צומח בקצב של 9 אחוזים לשנה וחצה כבר את קו 200 האחוזים, ובארצות הברית מתקרבים ל-100 אחוזי תוצר (לא כולל את חובות מדינות הברית והערים הגדולות).

המחקר מחשב את ההתפתחות הצפויה של החוב ב-30 השנים הקרובות. לא מדובר ב"נבואה". התחזית מתבססת על נתונים שמרניים באופן מוגזם: הנחה שהכנסות הממשלות יישארו קבועות (יחסית לתמ"ג) לאורך כל אותם העשורים ברמתן הנוכחית, והוצאות תקציב המדינה (ללא הוצאות רווחה) יישארו גם הן קבועות ברמתן השנה. דומה הדבר להנחה הבלתי מציאותית שבישראל לא יגדל שכר המינימום, תקציב החינוך, תקציב הבריאות ותקציב הביטחון במשך 30 השנים הבאות, אלא בצמוד לצמיחה במשק. כלומר, לא תתקבל בכנסת שום הצעת חוק "חברתית" חדשה בעתיד… שלי יחימוביץ' תפרוש מיד לגמלאות ולא יימצא לה מחליף.

בגרף למטה ניתן לראות בקו האדום, כי גם תחת ההנחות הבלתי מציאותיות, צפויים החובות להגיע כבר תוך 9 שנים לסדרי גודל מחרידים: החוב ביפן יגיע ל-300 אחוזי תוצר, בריטניה ל- 200 אחוז, ובארצות הברית קרוב ל-180 אחוז. תשלומי הריבית על החוב (רק ריבית ללא החזר קרן) יגיעו ל- 10 אחוז מהתוצר בבריטניה, כלומר כ- 20 אחוז מתקציב המדינה.

החוקרים בדקו כיצד יתפתח החוב הלאומי בהנחה אופטימית שהמדינות יעמדו בתוכניות הקיצוצים שהוכרזו בשנה האחרונה. התוצאה היא הקו הירוק. צבירת החוב אומנם תואט, אך לא יהיה בכך די כדי למנוע את קריסת משחק הפירמידה.

בתסריט השלישי, מסומן בקו כחול, מניחים החוקרים את ימות המשיח. המדינות יקצצו בתקציבים על פי התוכניות הנוכחיות, ובנוסף גם יקצצו באופן דרקוני בתוכניות הרווחה העתידיות שהובטחו לציבור… "הלכה" הפנסיה. גם תחת הנחות אלה רק בגרמניה, אוסטריה, הולנד ואיטליה (אם המספרים שם אמינים…) יחול שיפור. אבל, ביתר המדינות אפילו מדיניות זו לא מספיקה כדי לעצור את החובות התופחים.

על כן שימו לב לכל מחאות ה'צדק חברתי' הצצות בעולם המערבי. דרישות כל האנרכיסטים/מרקסיסטים, המובילים באף את המפגינים דרך הרשתות שלהם, באים נגד כל קיצוץ מוצע, וכך הם מחזיקים את המדינות בני ערובה לבנקים המרכזיים.

כבר חשפנו בעבר כיצד המקור של מחאות ‫‏אוקיופיי‬-וול-סטריט, ה99%, מחאת רוטשילדף, המחאה בספרד וכו', הגיעו מארגוני השולחן העגול, ממש ממש משם דרך מי שנקראים הRhodes Scholars, מלגה מיוחדת של ארגון השולחן העגול הניתנת לסוכנים שלהם (קלינטון למשל הוא בעל מלגת רוהדס).

המפגינים לא נותנים לממשלה לשלם את החוב, וככל שהחוב תופח הבנקים המרכזיים מציבים יותר תנאים ומכתיבים את חוקי המשחק. זה לא חדש, הקמת הפדרל רזרב הוקם באותה השיטה. ה"שולחן העגול" (NWO) יצרו הפגנה שנראתה "שורשית" מהעם כנגד הבנקים בארה"ב, המחאה נתמכה ונווטה על ידי הכוחות הפיננסיים הגדולים של רוקפלר, וג'יי פי מורגן, אשר הציגו עצמם בתשקורת הנשלטת כמפחדים/מתנגדים למחאה אשר קראה לפתוח את הבנק המרכזי (federal reserve) שבסופו של יום הפך להיות הכלי הפיננסי החזק שכפי שהוסבר למעלה בא לרכז את העושר והכוח הפיננסי בידיים של המגה עשירים מה"שולחן העגול".

השיטה כפי שהיא פעלה ליצירת הפדרל רזרב מתוארת לפרטי פרטים באוטוביוגרפיה של William G. McAdoo, שר האוצר של וודרו ווילסון, הנשיא שתחתיו עבר חוק הפדרל רזרב.

אותם מושכים בחוטים עבדו עבור השולחן העגול והבנקאים העל-לאומיים שלו שרצו לבנות בנקים מרכזיים חדשים בכל העולם. אך כדי להעביר את חוק הפדרל רזרב, בנקאים אלה מהשולחן העגול בתחילת הדרך נראו כמתנגדים לחוק, קראו לו "חוק סוציליסט" ונלחמו בו בשניים… באוטוביוגרפיה של William G. McAdoo הוא מציג בדיוק כיצד הם השתמשו בהטעיה ליצור התנגדות מזויפת לבנקאים שתדרוש את הרפורמה בבנקים (הקמת הפד) דרך ססמאות כמו "מספיק עם וול-סטריט!", "צריך פיקוח על הבנקים!", ובשיחות פנימיות על כוס וויסקי היו צוחקים על העדר.

"הבנקאים לחמו בחוק הפדרל רזרב — על כל הסעיפים שבו — בנמרצות רבה כמו אנשים הלוחמים בשריפה שפרצה ביער. הם אמרו שהחוק היה, פופוליסטי, סוציליסטי, חצי-אפוי(נכתב על ידי מסטולים), הרסני, אינפנטילי, בוצע באופן גרוע, ולא אפשרי".

אך מקאדו שחשד שלא כך פני הדברים דיבר עם אותה רשת של בנקאים דרך סדרה של ראיונות שעשה איתם:
"הראיונות עם הבנקאים הובילו אותי למסקנה מעניינת. התחלתי להבין בהדרגה, מעבר למסך העשן והערפל של השניות במחלוקת, שעולם הבנקאות לא ממש מתנגד לחוק כפי שהוא מעמיד פנים שהוא….." (עמ' 225-6)

מעבר לעדותו של McAdoo, ניתן למצוא תיאור מפורט יותר של מהלך העניינים בספר The naked capitalist של W. Cleon Skousen

כשאנרכיסטים וקומוניסטים לא נותנים לאף מדינה לבצע קיצוץ נדרש לצאת מחובות, הם מביאים לכך שהאחריות בסוף מתגלגלת לגוף ריכוזי יותר של האיחוד האירופאי (נוהל דה פאקטו על ידי קומוניסט, יו"ר המפלגה המאואיסטית לשעבר בפורטוגל, חוזה מנועל ברוסו). האיחוד האירופאי כתוצאה מהמשבר לא מבין שהוא אמור להתפרק ולהפרד ממטבע היורו, זה לא התוכנית, במקום זה הוא מנצל את הבעיה שיוצרים אותם אנרכיסטים קומוניסטים מפגנים נגד התבונה כדי ליצור איחוד תקציבי באירופה הנשלט על ידי מנגנון האיחוד…

"באיחוד האירופי מעוניינים לבצע מהלך בנושא ולהפוך לא רק לאיחוד של מטבע אלא גם לאיחוד תקציבי."

איחוד תקציבי זאת רק ההתחלה, חכו כשנספר לכם על תכנית שיקאגו שהIMF רוצה להלביש על העולם, ואיך הSkull and bones, וארגוני האילומינטי עמדו מאחורי הקמת הפדרל רזרב, המשבר הכלכלי של 2008, ועוד.

נסיים בציטוט

"קבוצת מילנר ("השולחן העגול") היא הפרכה העומדת בפני עצמה של הפרשנות המרקסיסיטית לניניסטית להיסטוריה של האימפריאליזם. חברי הקבוצה היו מונעים מעט מאוד ממניעים מטריאליסטים, והאימפריאליזם שלהם לא היה מונע כלל מרצון לשמר או להרחיב את הקפיטליזם. נהפוך הוא, האידאולוגיה הכלכלית שלהם, בשלב המוקדם לכל הפחות, היית הרבה יותר סוציאליסטית ממנצ'סטר באורינטציה. להיות בטוחים, היה מדובר בסוג לא דמוקרטי של סוציאליזם, אשר היה מוכן לעשות הקרבות רבות למען רווחתם של ההמונים אך הסתייג לחלוק עם ההמונים כוח פוליטי שעלול לתת להם לחפש את רווחתם שלהם עצמם בעצמם"

קרול קוויגלי, The Anglo American Establishment

 

כתבת המשך: הבנקים של האילומינטי חלק ב'.