כך איתרתי ילדי תימן שנחטפו

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

הכתבה הבאה פורסמה באתר ערוץ 7, בתאריך 16/01/07:

נשיא פדרציית עולי תימן מספר על שנות חיפושיו אחרי ילדים תימנים שנעלמו ונחטפו, ועל פגישות עם הוריהם הביולוגיים

כתבה ראשונה בסדרה

שמעון כהן

בעקבות עלייתה באחרונה של סוגיית ילדי תימן החטופים לשולי החדשות פגשנו את ד”ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית של יהודי תימן, המספר על מסעותיו ברחבי העולם בהם איתר ילדי תימן חטופים, והביאם למפגש עם משפחותיהם המקוריות. כתבה ראשונה בסדרה. בימים הקרובים נביא כאן פרשות נוספות שנחשפו על ידי ד”ר נחום וזכו להתעלמות ציבורית ותקשורתית גורפת.

את הדיווחים על אירועים בהם נחטפו ילדים מחיק הוריהם בעת העלייה הגדולה מתימן בראשית שנות החמישים, ניתן לשמוע כמעט מכל משפחה יוצאת תימן בישראל. לעיתים מזומנות נשמעים סיפורים דומים גם מקרב יוצאי צפון אפריקה ועיראק. בעדותו הנפרסת כאן מספר ד”ר משה נחום על המפגשים אותם קיים במרוצת השנים האחרונות בין ילדים שנחטפו לבין הוריהם הביולוגיים. זאת לאחר תחקירים מאומצים, הצלבות מידע ומסמכים.

למסעות החיפוש שלו יצא ד”ר נחום בעקבות הוראת סבו, שהיה מראשי רבני העידה התימנית בתימן ובעת העלייה לארץ. הסב ביקש מנכדו לאתר את הילדים בני משפחתו שנחטפו והועברו להודו, אך הוסיף הוראה לנכד להמשיך במאמצים לאתר גם ילדים, תינוקות ופעוטות אחרים שנחטפו ולהשיבם לחיק הוריהם. “רק בכך”, אמר הסב “תסיר את הקללה שתרחף מעל מדינת ישראל על המעשה שעשתה. בית ראשון חרב על עוון דומה ואסור שהטרגדיה תחזור על עצמה”.

יש לי הכל אך לא נחמה מאבדן הבת:ד”ר נחום מספר על היום בו שב לביתו בשעת לילה מאוחרת ומצא על מפתן דלתו יהודי בן העדה התימנית, תושב גדרה, שביקש בדמעות שליש “מצא לי את הילדה שנלקחה ממני. יש לי בית ועשרת אלפים לירות, אבל אין לי מנוחה. אני לא ישן בלילות מהצער על אבדן הבת. קח את כל מה שיש לי ומצא לי אותה’. בהמשך שיחתם סיפר האב שבהגיע ילדתו האבודה לגיל גן עבר את הארץ לאורכה מגן לגן בחיפושיו אחר הילדה אך לשווא. מאוחר יותר, כשגדלה הילדה והגיעה לגיל בית ספר עבר האב בבתי הספר אך גם שם לא מצא את בתו. כעת הוא מבקש את סיועו של משה נחום. “איתרנו אותה בגיל מאוחר יותר. התברר שהיא למדה בבית הספר ברמת חן. בית הספר היה מוקף בעצי אקליפטוס ולכן האב לא מצא את בית הספר בחיפושים”, מספר נחום. הבת סירבה לשתף פעולה ולערוך בדיקת DNA כדי שלא לפגוע בהורים המאמצים.

עם זאת הוא מתאר פגישה טעונה בין האב לבתו האבודה במשרדו של עורך הדין זרח רוזנבלום. נחום מפליג בשבח הירתמותו של עורף הדין רוזנבלום שנרתם למשימת חשיפתה של הפרשה גם בפני ועדת החקירה הממלכתית. “הוא הוכיח נחישות ואומץ רב לעומת עדים אחרים שהופיעו בפני הוועדה וניסו לטשטש את הנתונים. בין המטשטשים היו פרופ’ היס, פרוש, הרב אבידור הכהן ואחרים”.

מקרה נוסף בו אותר אחד הילדים שהועלמו החל במבט עין חטוף של אם בבנה. “האישה ראתה את בנה בתחנת אוטובוס בתל אביב והתעלפה במקום. הוא פונתה לבית החולים ‘איכילוב’. זה היה שנים אחרי שהבן שלה נחטף ממנה, אבל היא הייתה משוכנעת שזה הבן שלה. היא סיפרה לי שראתה את הבן שלה. לילד הייתה אחות תאומה, ווידאנו את הקשר ביניהם לפי מספר תעודת הזהות העוקב של שני הילדים. האם אמרה לי גם שיש כתם לידה בצלעותיו. מצאתי את התואנה לקחת אותו למרחצאות מבלי שידע שהאישה הזו שהתעלפה ברחוב חושבת שהוא הבן שלה. במרחצאות וידאתי את קיומו של כתם הלידה. הלכנו לבית הוריו המאמצים. האם התנערה ואמרה שהילד נולד לה בבית החולים ‘מאיר’. הבעיה היא שבשנה בה הוא נולד בית החולים ‘מאיר’ היה עדיין רק בשלבי בנייה”.

נחום מספר על ילדים נוספים אותם איתר והשיב להוריהם במרוצת שנות השישים. הוא מזכיר שמות שהוצגו על ידו בפני הוועדה המיוחדת שהוקמה בכנסת לבירור הפרשה – אורי וכטל, משה בכר, צילה לוין ואחרים “אלו ילדים

שמעצמם יצאו לחפש את בני משפחתם הביולוגית”. איתורה של צילה לוין כביתה של מרגלית עומייסי זכה לסיקור תקשורתי לאחר שסדרת בדיקות DNA בארצות הברית הוכיחה את הקשר הוודאי בין השתיים. למרות בדיקות אלה ביקש מנהל המכון לרפואה משפטית, פרופ’ יהודה היס, לנפץ את הטענה שהוצגה בבית משפט, ושטען שאמנם יש קשר במבנה ה-DNA של השתיים אך אין וודאות מוחלטת שמדובר באם וביתה. “זה שטויות”, קובע נחום, “יש ביניהם תיאום של מאה אחוזים”.

ממשיך ומספר ד”ר נחום: “ראיינתי נערה נוספת שנחטפה וגדלה בבית זר. אביה של הילדה התגרש מאימו לאחר החטיפה. הוא טען שהאם הפקירה את משמרתה כשעזבה בבית החולים את התינוקת שזה עתה נולדה. האב חשש מחטיפה לאחר הסיפורים הרבים ששמע והזהיר את האם שלא לעזוב את התינוקת. היא עזבה את המקום וכשנחטפה לא יכול היה האב לסלוח וגירש אותה. מצאנו את התינוקת החטופה כשכבר הייתה לנערה”.

אחיות קופ”ח סיפרו: קיבלנו הוראה להעביר את הילדים לויצ”ו:

“במסגרת התחקירים שלנו ראיינו את גברת גולדפרב שהייתה אחות בטיפת חלב, אותה ואחיות נוספות בבתי חולים, קופות חולים וטיפות חלב. הן סיפרו לנו שהעבירו תינוקות לאכסון בויצ”ו ובהדסה”, מספר ד”ר נחום שבמקומות מסוימים כבר זכה לכינוי ‘צייד התימנים’.

שיחה נוספת שקיים נחום במסעות החיפוש שלו משרטטת דפוס התנהגות ממוסדת ומסודרת להעלמת הילדים. בשיחה שתועדה סיפר נהג מונית שתפקידו היה להעביר ילדים מקיבוץ עין שמר לראש העין, שם הודיעו לעולים שהם מוזמנים לקחת את ילדיהם, “אבל אלה לא היו הילדים שלהם. נעשה כאן תרגיל. לקחו ילדים ממחנה אחד ושאלו הורים במחנה אחר אם אלה הילדים שלהם. ההורים הגיעו לקבל את הילדים שלהם אבל ראו שאלה לא הילדים שלהם והשאירו את הילדים. כך ניתן היה לטעון שאיש לא בא לדרוש אותם ולקחת אותם למטרות אחרות. נהג המונית הזה הודיע אחרי כמה נסיעות שכאלה שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם התרגיל הזה. הוא ראה ששוב ושוב הוא מסיע ילדים ומחזיר אותם לעין שמר בלי שאף אחד יסכים לומר שאלו הילדים שלו”.

סמרטוטים וספרי קודש במקום עצמות

שנים מאוחר יותר היה נחום בדרכו לנמל התעופה בן גוריון בחזרה לביתו בקנדה, “ופתאום אני שומע ראיון שבו נאמר שנמצא מקום קבורתם של הילדים, כך על פי עדותו של הקברן עטייה. חיפשתי את האפשרות הראשונה לפרסה ושבתי על עקבותיי. זימנתי למקום את ראש עיריית ראש העין כחבר הועדה שמונתה לדון בפרשה, ואמרתי לו שהוא חייב להגיע בדחיפות לבית העלמין. הגענו למקום ומצאנו שבמקום כבר מוכנה יציקת בטון כדי לכסות על השטח באופן סופי. כדי שלא ניתן יהיה לבדוק אם אכן יש משהו בקבר הזה או לא. חפרנו במקום לפני הנחת היציקה שאולי הייתה קוברת את הפרשה. במקום לא היה זכר לעצמות. מצאנו שם רק ספרים, ספרי קודש, ניירות וסמרטוטים. דרשנו מהקברן שיספר לנו מדוע אמר ששם נקברו הילדים. לא כל כך נעים לספר כי היה מדובר באדם מבוגר, שגם נראה מבוגר, אבל אמרנו לו שאם הוא לא יענה לשאלתנו כל אחד מהנוכחים יקח את המעדר שבידו ויקבור אותו בבור שנפער. הוא אמר ‘אמרתי שכאן נמצא קברם של הילדים כי כך אמרו לי לומר’, אבל הוא סירב לומר מי חייב אותו לומר את הדברים”.

גם אחיו של משה קצב בילדים הנעלמים

ולא רק על הורים מקרב עולי תימן נאספו נתונים. גם עולים מצפון אפריקה, מעיראק ומאיראן חוו את העלמם התמוהה של הילדים. בין המשפחות שביקשו את עזרתו של ד”ר נחום הייתה גם משפחתו של מי שלימים היה לנשיא המדינה, משה קצב. אחיו הקטן ציון נעלם ואמו גוהר ביקשה את עזרתו של מאתר הילדים. “יום אחד קראתי בעיתון שהמשפחה טוענת שהבן נפטר. התקשרתי לאמו של קצב ואמרתי לה ‘גוהר, אני מבין שהפרשה הסתיימה’. היא אמרה ‘מפיך לריבונו של עולם’ “.

השומר ירה למוות באב שחיפש את בתו

ראשו של ד”ר נחום עמוס סיפורים על הורים שמהם נחטפו ילדים, ובעצב, כאילו לא חלפו עשרות שנים וכאילו מדובר בילדיו שלו הוא מספר ונוקט לא אחת בשמות ההורים, מכיר אותם ואת בני משפחותיהם:

“מרים סעיד הגיעה לארץ עם תינוק בן עשרה חודשים. עוד לפני העלייה במטוס הוא נלקח על ידי אחות. היא ביקשה והתחננה להאכיל אותו, להניק אותו, אבל האחות סירבה למרות כאב האם. כשירדו מהמטוס ראתה את האחות מתרחקת כשבידיה הילד. היא זעקה ‘גנבו לי את הילד’ וניסתה לרדוף אחרי האחות. המשטרה עצרה אותה… במקום לעצור את האחות שגונבת ילד הם עצרו את האם המסכנה הזו”.

“אב אחד, יהודי מאשקלון, חזר לביתו ושם אשתו מספרת לו שאמרו לה שהילד מת. היה מדובר באדם אגרסיבי, שוחט במקצועו, הוא מצא את הרופא הראשון שנקרא בדרכו, שלף את הסכין השחיטה שהיה לו ואיים עליו שישיב לו את הבן מיד ואם לא… הרופא הורה לתת לו ילד אחר. האב הזועם הבהיר שהבן הזר יישאר אצלו עד שיושב לו בנו שלו. חלף זמן מה ובנו הביולוגי של האב התקיף הושב וזוהה על פי כתם לידה”.

אירוע עגום ביותר הוא אירוע נוסף עליו מספר נחום, המקרה של יעקב סאלם ג’רפי. “יעקב סאלם ג’רפי הבחין באחד מימי השבת שביתו בת השנתיים נלקחת מהאוהל על ידי שני אנשים, רופא ואחות. השניים דחפו את האם ולקחו את הילה. האב רץ אחרי השניים וכשביקש לחצות את הגדר שהקיפה את מחנה העולים אחריהם נתקל בשער המחנה, שם היה שומר שלא הסכים שיצא מהמחנה וירה בו שלושה כדורים למוות. עד היום לא נפתחה חקירה נגד השומר ולא היה משפט. איש לא יודע מה היה שמו של אותו שומר”.

“2 ילדים נגנבו לסעידה סרי. זימנו אותה לבדיקה בטיפת חלב לילד הקטן, בן השלושה חודשים. את הבדיקה הסבירו בצורך לבדוק שהכל בסדר אחרי הברית. היא לקחה איתה לבדיקה גם את ילדה בן השלוש וחצי. הילד השתרך מאחוריה, בריא לחלוטין. הרופא אמר לה שתמתין בחוץ עם הילד הגדול יותר. אחרי שעה וחצי של המתנה הגיע אמבולנס, מתוכו יצאו שני גברים, הכו אותה בראשה ולקחו את הילד. כשהתעוררה הבחינה שהילד איננו איתה והחלה לזעוק ‘גנבו לי את הילד’. הרופא יצא מדלת חדרו ושאל ‘למה את מרעישה?’ היא בכתה שגנבו לה את הילד. הרופא ענה ‘לא ראיתי’. היא שאלה אותו ‘ואיפה הילד שלקחת לבדיקה? בידיים שלי נתתי לך אותו’ הרופא ענה ‘אני לא יודע על מה את מדברת’. שוטרים שהוזעקו אל המקום גירשו אותה מהמרפאה. כך איבדה סעידה שני ילדים ביום אחד”.

אז לאן הועברו הילדים?

ד”ר נחום מספר על שיחה שקיים עם הרב אבידור הכהן שסיפר לו על נסיעתו לניו יורק בשנת 55′ שם ראה בבית הכנסת הורים בהירים ועימם ילדים שחומים. הרב הכהן סיפר ששאל את הגבאי ‘מה קורה כאן?’ התשובה הייתה ברורה נחרצת ועגומה ‘מדובר בילדים שנלקחו בארץ ישראל והביאו אותם לכאן’.

ד”ר נחום מעריך שהמדינה בימי חיתוליה הזדקקה לכסף לרכישת נשק וציוד רב, ומעבר לים היו די הורים עריריים ובעלי ממון שהיו מוכנים לשלם רבות כדי לאחוז ילד משלהם.

בכמה ילדים מדובר?

הדעות בשאלת מספר הילדים שנעלמו ונחטפו חלוקות, אך ברור שמדובר במאות רבות. בעיתונו הוותיק, שלימים נסגר ‘העולם הזה’, טען העיתונאי אורי אבנרי כי הילדים נמכרו במחיר של 5,000 דולר לילד.

בשנת 52 נתפסו בנמל התעופה במונטריאול שני יהודים, חרדים למראה, כשבידיהם מזוודה ובה שלושה מיליון דולר במזומן. חקירה קצרה העלתה שמדובר בסכום כסף ששולם עבור מכירת ילדים. ד”ר נחום משלב את הנתונים האחרונים וסבור שאם מדובר בשלושה מיליון דולר שחולקו על פי תעריף של 5,000 דולר הרי שבאירוע הזה שולם הסכום עבור 600 ילדים שהועברו אל מעבר לים.

אירוע נוסף יתכן ונותן מושג לגבי מספר הילדים שהועלמו, וגם עליו מספר נחום. “היה זה בשנת 92′, רעידת אדמה קשה ביותר הכתה במצרים והשלכותיה הורגשו גם בישראל. באותו יום אני מקבל שיחת טלפון בשעת בוקר מוקדמת. על הקו אדם תושב רחובות והוא מספר לי שרעידת האדמה הפילה ממדף עליון של מחסן ממשלתי, באזור התעשייה של רחובות, ארגזי ענק ובהם חבילות מסמכים מסודרים היטב ועליהם הכיתוב ‘ילדי תימן’ ‘סודי ביותר’. האדם שמעבר לקו מספר לי על לא פחות מ-5,800 תיקים ממוספרים שנפלו והתפזרו. הזעקתי מיד צוות טלויזיה של ערוץ 9 המקומי. הגענו למקום אבל השעה הייתה כבר אחרי 7:00 בבוקר, שעה שבה עובדי המחסן כבר הגיעו לעבודתם והזעיקו את המשטרה. השוטרים מנעו מאיתנו כניסה למקום. צילמו את המחסן והארגזים מרחוק”.

ולאן הגיעו הנתונים?

את המאבק העיקרי עוררו עולים מתימן בהנהגתו של טוביה סולמי כבר בשנת 66′. באותה שנה החלו להגיע צווי גיוס לבתי העולים. הילדים שעל פי הרישומים האמיתיים לא נפטרו כגרסת הרשויות ולכן צווי הגיוס החלו להגיע לבתי מאות משפחות, וכך הגיע אישור ראשון לתחושה הפנימית שליוותה את ההורים מאז נעלמו ילדיהם – הילדים בחיים. את מלחמתו של סולמי השתיקו הרשויות בכוח זרועה של המשטרה, אבל הזעקה שכבר נשמעה לא הרפתה מהרשויות עד ימים אלה.

כידוע, פעילים מרכזיים מקרב העדה התימנית, ובהם גם ד”ר משה נחום, העלו את הסוגיה לדיונים בכנסת. “אחרי שש וחצי שנות ועדת בדיקה בראשות השופט שלגי שאלתי אותו בכנסת ‘מה עשית בתקופה הזו כדי למצוא את פתרון הפרשה?’. הוא ענה לי ‘לא התחלנו לעבוד כי לא קיבלנו את התקציב לעבודת הבירור’. התברר שמדובר בסך הכול בסכום של עשרת אלפים שקלים שנדרשו כדי לפתוח את הדיון. שאלנו ‘איך נתנו לעניין להיסחב?’. אין לנו תשובה. בדיון השני שהתקיים בכנסת שבוע מאוחר יותר, דיון שלקראתו נדרשה המשטרה להציג בו נתונים, הבנו שאין התקדמות ומישהו סותם את הגולל ולא מאפשר להגיע למסקנות”.

לעומת התעלמות חברי כנסת לא מעטים מציין ד”ר נחום לשבח שלושה חברי כנסת שנרתמו לטיפול בפרשה ודרשו תשובות לתהיותיהם של נציגי העדה. השלושה הם חברי הכנסת מאיר קליינר, נעמי בלומנטל וצבי הנדל, אך לדבריו גם חברי הכנסת הללו מצאו מולם חסמים ומניעות תמוהות שלא איפשרו את קידום בירורה של הפרשה.

במהלך הדיונים העלה ד”ר נחום בפני פרופ’ היס את סוגיית הקברים בהם טען הממסד שנקברו התינוקות לאחר שנפטרו ממחלות, אך נמצאו ריקים לחלוטין. “פרופ’ היס אמר לנו שאולי העצמות נסחפו. שאלתי אותו אם הוא חושב שיש לנו ראש של תרנגולות. ארכיאולוגים גילו במצרים עצמות של ילדים מתקופת הפרעונים שהשתמרו והוא מספר לנו שהעצמות נסחפו מתוך קברים סגורים לחלוטין ללא סדק וללא חור? הוא אמר שאולי הם הפכו לחול…”

“מסקנות הוועדה נפרסו על פני 1850 עמודים של ניסיון טיוח. הדו”ח המסכם זכה לביקורת חריפה מצד פרופ’ שגב וד”ר בועז סנג’רו מהמכללה המשפטית ברמת גן. הם התייחסו לעובדות שהוצגו בפניהם, קברים ריקים ודו”חות מפוברקים וביטלו מכל וכל את מסקנות הדו”ח הרשמי”.

אז מה ניתן לעשות כעת?

“המדינה צריכה לפצות את בני העדה. לא מתוך תקציב המדינה. אנחנו לא רוצים לפגוע במדינה או באזרחים. אבל אנחנו יודעים שיש הרבה אנשים עריריים שתורמים סכומי עתק מירושתם למדינה. אנחנו סבורים שהמדינה חייבת להעביר פיצוי למי שנעשה לו העוול הזה וגידל בעוני קשה ביותר את ילדיו. הקללה תרבוץ עלינו כל עוד לא תבוא הפרשה הזו לידי פתרון. כמאמר הנביא ‘חמת ה’ לא תוכל להיכבות’. העוול הזה לא יימחק ולא ייסלח. לא יתכן שירצחו וגם יירשו”, אומר לנו ד”ר משה נחום.

להאזנה לראיון המלא (שיחה של כשעה!)

כאמור, כתבה זו היא ראשונה בסדרת כתבות שיעסקו בימים הקרובים בעולי תימן וביחס החמור אותו קיבלו בשנותיה הראשונות של המדינה.

באשר לתמונות המופיעות כאן, לצד הכתבה, מציין ד”ר נחום כי התמונות מוכיחות שבשטח פתוח הוצבו מרצפות ריקות כמעין מצבות עומדות. על המרצפות הרבות המצולמות ומובאות כאן לא נחקק כל שם או תאריך, ובאורח פלא מיד עם העלאת הסוגייה לסדר היום הציבורי הושמה יציקת בטון על מכלול ה”קברים”, ובאופן שרירותי סומנו הקברים, ולאחר עשרות שנים נחקקו שמות על היציקה. נחום תוהה כיצד זה אחרי שנים בהם היה במקום שדה מרצפות ללא תיעוד ומסמכים יכול היה הממסד להניח יציקת בטון על הקברים ולקבוע מי נקבר היכן.

זאת לבד משאלת הקברים שנפתחו באופן אקראי לצורכי חקירת וועדות הבדיקה והחקירה אך נמצאו ריקים, כפי שמסופר בכתבה (השיח עם פרופ’ היס) וכפי שניתן לראות בתמונות. “אמרתי להם שאזרוק אבן ובמקום בו תיפול האבן נפתח את הקבר. אם יהיו שם עצמות ארד מכל העניין ואוותר על החקירה. זרקנו אבן ועוד אבן ועוד אבן, פתחנו את הקברים וכמובן לא היה בהם כלום. תיבות אבן ריקות”, מספר ד”ר נחום.”

הכתבה המקורית בקונספיל הישן

לכתבה השנייה בסידרה: גם נשים נחטפו לעולי תימן
לכתבה השלישית והאחרונה: כך הועלמו כתבי יד עתיקים מיהודי תימן