July 19, 2021, 10:51 pm

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

הגלובוהומו ינצח כי הימין מורכב מאנשים חסרי כל הבנה היסטורית ופילוסופית את המאה ה-20 ממלחמת הראשונה, ועליית הנאציזם, ועד בורדייה.

הוא אינו מסוגל למצוא את החוט של תהליכים היסטוריים פילוסופיים עמוקים ביותר הרבה מ"אסכולת פרנקפורט", ו"מרד שנות השישים" המתממשים כרגע בארכיטיפ החדש של השמאל העולמי באמצעות התקינות הפוליטית, תרבות הביטול, ופוליטיקת הזהויות.

כפי שהסברתי אמש האבטיפוס החדש של השמאל הגלובו-הומו דומה מאוד לאדם-העל הגרמני בכך שכל אשר הרכיב את אדם-העל הגרמני ברמה הפילוסופית מרכיב גם אותו. אדם-העל הגרמני פעל באמצעות קטגוריות קאנטיאניות א-פריוריות (יסודות שכליים הקיימים לעצמם בשכלו) המאפשרים אידיאל המתממש במדינה היגליאנית, שבה החופש מבוסס על מימוש סדר מעמדות דרוויניסטי במסגרת פוליטית מודרנית.

אצל הגלובוהומו הקטגוריות הקאנטיאניות שבשכל נותרות על כנן, והמיסטיקה ההיגליאנית של המדינה מתבטאת לא באיזשהו מבנה פוליטי לאומי, אלא דווקא באדם עצמו שהוא חומר הממומש באינדיבידואל (הליברלי כביכול) – במובן הזה הגלובוהומו הוא בדיוק כמו אדם-העל רק בלי המדינה.

קרי הוא גלובליסט של פוליטיקת זהויות.

אם לא הבנתם זה בסדר.

גם העורכים של ישראל היום לא הבינו.

אתם יכולים להתנחם בכך שהחלק הקשה של המאמר מאחוריכם.

כמו שהנאצי מבסס עצמו על גזע, מעמדות, ומיתוס האדמה, הגלובוהומו מבסס עצמו על ערבוב והפיכת הגזע (השחור עליון הלבן תחתון), הפיכת המעמדות (המשכיל מדכא, הטיפש אצילי) ויצירת מיתוס אדמה פוסט-קולוניאלי (אדמה משוחררת מאדם לבן).

בעצם השמאל מסוגל לעבד את הטראומה ההיטלריסטית וליצור מתוכה תוכן פוזיטיבי. הימין מסוגל רק לומר "בבקשה תאמינו לי – אני לא כמו היטלר".

האמת היא, שבלי קאנט, היגל, ומרקס, (כולם הוגים אלימים ביסודם) היטלר עצמו לא היה יוצר את פנטזיות הדם והאדמה שלו. אך באותה מידה בלי פוקו ומרקוזה גם הגלובוהומו השמאלני לא היה מסוגל לבטא את המעמדיות, הגזע, ומיתוס האדמה בצורות חדשות בתוך מדינות ליברליות, תוך אמירה עזה של "נגד היטלר" שהיא בפועל, באופן פרדוקסלי, גם הפנמה שלו המתרחשת בשמאל. למעשה, בעוד הימין אומר "אני לא", ובזה הוא מתנער מאשמה – האשמה רשומה על פניו בהיותו אפולוגטי.

בינתיים מתאפשר לגלובוהומו השמאלי להגשים באמצעות אותן קטגוריות גזעיות ומעמדיות שהשתמשו בהם ברייך השלישי, את ריפוי הטראומה הנאצית שמתוכה נוצר השמאל החדש בשנות השישים.

להפוך את הטראומה לתמרור אזהרה עבור מימוש מדיניות פרוגרסיבית מבלי שאנו שמים לב שמדובר באותו חומר בדיוק – כל הכבוד להם.

ושוב, תודה לך גרמניה על שנשאת את הלפיד בהרס (1933-1945) ובחורבן הסופי (1960- עד היום).

כמו שהפחד מהנאצי הפך אצל הגלובוהומו השמאלי להתממשות הופכית של יסודות הגזע המעמדות והאדמה באמצעות פוליטיקת זהויות ומרחבי מחייה חדשים – כך הגדרה הפוכה מזו על רקע הפחד מ"ההיטלר הבא" מגדירה את הימין.

יש רק בעיה אחת, בשונה מהשמאל שהופך את הפחד מהיטלר לכוח פוליטי פוזיטיבי, הימין פשוט עסוק בלהגיד "פה לא היטלר" – מלבד כלכלה חופשית (זה לא יעזור מול סין), אין לו לוק, פיין, ג'פרסון או סידני. האמת הוא לא יודע מי זה סידני. ולכן חוץ מדניס פרגר, ותרגומים עלובים לויקטור דייויס הנסון שהוא היסטוריון קלאסי הכותב על היסטוריה מודרנית (מביך), הימין (בטח בישראל) ברובו המוחלט נראה כעדר בלא רועה – ממכון שלם ועד ערוץ 20 – ריקנות גמורה.

באמריקה המצב מעט יותר טוב.

אבל בין ירושלים וקליפורניה, הגלובוהומו השמאלי חכם מהימין השמרני כי הוא מפנים את טראומת 1945, יוצר ממנה הנגדה והעלאה של הפילוסופיות המגדירות את הטראומה הזו, וזאת תוך שימור המחשבה הגרמנית הדו-קוטבית (מטריאליזם קיצוני, וספיריטואליזם קיצוני) ומימושה בסובייקט הליברלי – עד הקרסתו המוחלטת בדרך לפיאודליזם החדש.

זה שמדובר בחשבון נפש מעט חולני בשמאל ובהפנמת הטירוף הגרמני, זה דבר אחר – אבל לפחות ברמה האסתטית מדובר במשהו נעלה יותר מאשר יש לימין להציע.

הימין רק חרד ומבטא חרדה זו בציניות בסגנון העורך הזמני של מדור הדעות של ישראל היום.

קריאת מצוקה של קוראי יעקב טלמון.

לכן פעם אחר פעם הימין חוזר לצורה חיוורת ומיושנת של שמרנות-ליברטריאנית מסיסה ונטולת משמעות בעידן המחשב.