"דמיון המבשר רעות"

כל התוכן באתר הוא בגדר לכאורה…

גברותיי ורבותיי, היום בערב יום השואה אשים פה את אחד הפרקים המצמררים ביותר של וויליאם קופר בתולדות שידור התוכנית שלו "צו השעה".

 

בפרק שאתם הולכים להאזין לו, החליט קופר להקריא מתוך הספר "דמיון המבשר רעות" ominous parallels של ד"ר לאונרד פייקוף, פילוסוף קנדי ידוע אשר הוציא את הספר ב1982, ובו הוא מתאר את קווי הדמיון המחרידים בין הטרנדים בפילוסופיה הרווחת בדורנו במערב לעומת אלה שרווחו בתקופה של פריחת הרעיונות והמפלגה הנאצית, ועל כן שמו של הספר הוא "דמיון המבשר רעות". אנו הראנו פעם אחר פעם, שהטרנד הקולקטיביסטי, סוציליסטי, פריחתם של רעיונות הניו אייג', ועוד היו הקרקע שעלייהם צמחה המפלגה והתנועה הנאציונל סוציליסטית הגרמנית, אך פייקוף כאן נותן ניתוח פילוסופי מרשים ומעמיק ביותר, ונותן את הכלים להכיר ולדעת כיצד גם להתנקות ולהתגונן מרעות אלה, שכן על אף שמירב הציבור רגיל לנפנף את הפילוסופיה כדבר שולי, הנגזרות וההשפעות של פילוסופיות רווחות בחברה הם בעלי השלכות מרחיקות לכת, ובמקרה של גרמניה של שנות ה30 עלולות לחולל רעידת אדמה טקטונית.

מנק' מבט עילית פיקוף מזהה את הזרם הפילוסופי השלט במערב ואשר הוביל למפלצת הנאצית כך (סרטוט פחות או יותר של השתלשלות הרעיונות):
אפלטון -> קאנט -> הגל -> קומוניזם ופאשיזם.

בקצרה, אבל ממש בקצרה:

אפלטון חילק ועשה הפרדה בין עולמנו הפשוט החומרי הקשור בדמיורגוס (אל נחות העוסק במלאכה שאפלטון מזכיר בדיאלוג "טימאוס", אשר לימים הגנוסטים, האילומינטי מהמאות הראשונות לספירה, זיההו עם האל התנכי), לבין העולם הטהור האידאלי והמושלם של אידאות אשר הגישה אליהם נסתרת מהאנשים הרגילים, ושמורה למלך פילוסוף, או לפחות אמורה להיות. כאשר ואריאציות שונות של הרעיון האפלטוני שלטו בכיפה, העולם נכנס לתקופות חשוכות, כגון הימים בהם הכנסייה הקתולית קיבלה מימד אפלטוני, בו כל דבר הקשור לעולמינו או לגופו או צרכיו של האדם הקשורים בהישרדותו ובשימורו הבריא נתפסו כחטא (תקופות מסויימות אפילו ניקיון ובתי מרחצאות נתפסו כבזויים כיוון שהם שנחשבו למעצימים את ה"חושניות").

לימים בעידן האורות השתחררו הרבה מאותה תפיסה אפלטונית נוגדת חיים אשר הכחישה את המציאות הנגלית לחושינו. באותה תקופה, מאה 18-19 היית נהוגה גישה יותר אריסטוטלית, אשר נותנת תקפות לחושים כדרך להשגת מידע אמפירי ורכישת ידע, כפי שבתורה גם נאמר שהעולם נברא "כי טוב", וכך התפתחה אסכולה מדעית ופילוסופית שלמה בידי נוצרים פוריטנים (פוריטן מלשון PURE, באו לטהר את הפאגניות שדבקה בנצרות ולחזור כמה שיותר למקור התורני, ובסופו של דבר היו הכי קרובים מכל הזרמים בנצרות ליהדות) דרך אנשים כגון ג'ון לוק ויצחק ניוטון, אסכולת האמפריציזם, אשר אינה עושה את ההפרדה הקיצונית שהיית נהוגה אצל אפלטון. מתוך הגישה הפילוסופית שהמשיכה את אריסטו, דרך הביסוס המודרני שלה אצל ג'ון לוק צמחו הליברליזם, הלסה-פר, והמדע המודרני ששיפרו את החיים לאין שיעור, אך לא נשארו זמן רב לפניי שנתקלו במענה הקיצוני מנגד של האחוות אשר שימרו את התורות האפלטוניות והניאו-פלאטוניות שחזרו בקאמבק מוחץ עם הפילוסוף שפחות או יותר בישר את קץ התקופה המודרנית של עידן האורות, ותחילת האסכולה הפוסט מודרנית, עמנואל קאנט.

קאנט עשה הפרדה דומה מאוד לזאת של אפלטון, אצלו ההפרדה היית בין עולם התופעות, העולם כפי שנתפס בהכרה שלנו, לבין הנומנה, העולם כשלעצמו, כפי שהוא, כשהוא לא "מחולל" על ידי הכרתנו אשר מכוננת בו ממש כמו הדמיורגוס את התופעות שאותם אנו חווים כגון מרחב, זמן, סיבתיות וכו'. קאנט פילס את הדרך כבר להגל, שהחזיר את הנאופלטוניזם במלוא הדרו, וקבע שהקשר בין עולם התופעות לעולם האידאלי כשלעצמו, הוא ההיסטוריה. לפי הגל התופעה שמתפרסת לאורך זמן בהיסטוריה מגלה לנו שיטתיות דיאלקטית אשר נותנת לנו הזדמנות להצצה לקראת מה שהיא מתכנסת אליו, קץ ההיסטוריה. השיטתיות שבה מתפרסת התופעה היא דרך ההתגלות של עולם האידאות בעולם התופעות שאנו חווים. השיטתיות הדיאלקטית של התפרסות התופעה לאורך ההיסטוריה מראה שבכל פעם ישנה תופעה שהיא תזה, ואז היא נתקלת בשלילתה, ויחד הם יוצרים סינתזה המקדמת את ההיסטוריה עוד שלב אל התגלות העולם האידאלי המחכה בקץ ההיסטוריה. לימים התפתח מדע דיאלקטי (במיוחד הודות לגיתה, חניך בכיר באילומינטי הבווארי), וכתוצאה מאותה פילוסופיה וסוג מדע הזוי צמחו קארל מארקס שאצלו היה אידיאל קץ ההיסטריה הקומוניסטי, והפאשיסטים עם אידיאל קץ ההיסטוריה המתגלם במדינה הפאשיסטית, שנייהם קוטביים באופן דיאלקטי, ושנייהם תיאבו את הבורגנות, הליברליזם, והלסה פר.

מה שנכתב לעיל הוא ממש על קצה המזלג, ממש, אבל מקווים שז יעזור לעקוב אחר התוכנית המעולה של קופר המחולקת לשניי פרקים של שעה כל אחד.

אנו נעמיק מאוד בתכנים הפילוסופים הללו בהמשך , הרבה מעבר למה שפייקוף נותן.

קחו נשימה, וצללו פנימה, פרק חובה,

פעם נוספת מתוך מאות שעות שידור של קופר אנו מלקטים עבורכם את המיטב:

 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות

  1. רון דניאל 2014-05-25

    לא רק רעיונות פילוסופיים… גם ססמאות… מה אמר ג'ורג' בוש האב בנאום על הסדר העולמי החדש-11/9/1991 10 שנים עגולות לפני פיגועי 9/11 ??? הוא אמר:
    "Illumination of a 1000 points of light"
    ובעברית: הארה של 1000 נקודות של אור"… מזכיר לכם משהו ?
    1000 נקודות של אור = רייך 1000 השנים…
    הנואמים מתחלפים – אבל הנאום נשאר אותו נאום…

    חזקו אמצו קונספיל אתם ים של שפיות בתוך אוקיינוס של כאוס תקשורתי…

    אוהבים אתכם !!

  2. יוגי 2014-07-02

    אם אפשר לחדד את הנושא?: הקו של אפלטון קנט והגל לא מזכיר קצת את היהדות? הרי ה' הוא אין סופי ולא משיגים שום דבר מעצמותו רק את ההתגלויות שלו. וגם ע"פ היהדות ה' מנהל את ההיסטוריה ואם תוסיף את הקבלה אז בצורה של השתלשלות הספירות למשל חסד גבורה תפארת (תזה אנטי טזה סין טזה).
    וסתם שאלה מה קנט לא צודק? הרי אנחנו באמת תופסים את המציאות רק באמצעות הקטגוריות של התבונה?

    עוד משהו מעניין בהקשר זה:
    איגרת מד פסקה ה (הרב קוק):
    הננו עומדים למעלה מכל היאושים, אפילו היותר מגוהצים ונאים הנם רק טיח טפל, אפילו "השיבה אל קנט" אינה חובקת אפילו את החלק היותר קטן מעוזם של ישראל. אמת הדבר, שמאז מעולם ידענו, ולא הוצרכנו לקנט שיגלה לנו רז זה, שכל ההכרות האנושיות הנן סוביקטיביות יחוסיות, זאת היא ה"מלכות" בבחינת כלי דלית לה מגרמה כלום, והיא "בית הכנסת" או "ירח" המקבלת מאורות, וכל מעשינו, רגשותינו, תפלותינו, הגיונינו, הכל תלוי בזאת, "בזאת אני בוטח". אבל מי שהוא מגזע אלילי, שאבותיו היו יכולים להסיח את דעתם מא-לקי ישראל, "דקרו ליה א-להא דאלהיא", יוכל להסיח דעתו ממה שהוא על כרחנו יותר רם על כל, אף על פי שלפי ערכנו הוא כמי שאינו, שום צורה מושכלת ומטפיסית לא נמצא בו, אבל ידענו שאי אפשר אחרת כי אם הכל ממנו, אין אנחנו מדברים ולא חושבים אפילו במקור המקורות, אבל במה שאין אנחנו שוללים אותו כבר הכל חי וקיים עדי עד. ודעה זו היא גאונם של ישראל היא לעד, אף על פי שסוף כל סוף גם זה אינו מתגלה כי אם בשכינה, מה בכך; אני ואין מצטרפים ע"י אותיותיהם. אין זה המונותיאיזם השולל את הכשרון המעשי, את החברותיות ואת היופי. המונותיאיזם הוא בדוי מלבם של נכרים ו"מתורגם ארמית" שלא בדיוק כלל וכלל, הוא מין "א י ן – ס ו ף – מושג" – שהוא סותר את עצמו, על כן יעלה בתוהו. לא זה הוא מקור שם א-לקי ישראל, מקור הכל הוא אין-סוף הבלתי-מושג, שהוא מקומו של עולם, שרק ע"י רבוי הגוונים המצטבעים אנו יכולים לדבר בו ולהשיגו, ע"י רוב המעשה ורוב שלום, ע"י רוב אהבה ורוב גבורה. זה יכול לומר ישראל, הקורא "זה א-לי ואנוהו", לא המונותיאיסמוס השומם והמדברי של האיסלאם, ולא האפיסה של הבודהיות, כי אם ההויה העליונה המשמחת את הכל ומחיה את הכל, ומתגלה ע"י הגילוי הסוביקטיבי שבלב כל דורשיו ומשיגיו, "וכל אחד ואחד מראה באצבעו 'הנה א-לקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישעתו' ", "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' א-לקיו".